הטירוף שקורה עכשיו בפוליטיקה הישראלית מזכיר לי את הפעם ההיא שבאתי הביתה במקרה בשעת צהריים באמצע שבוע ונתקלתי בפורץ.
הסיפור התחיל ביום רגיל באמצע השבוע, החלטתי לקפוץ הביתה בסביבות 12 בצהריים, אני לא זוכר אפילו למה. הגעתי לפתח הדירה שלי ושל בת זוגי חן אז וראיתי שם איש, בחור בערך בגילי עומד באמצע הסלון שלי.
הטירוף שקורה עכשיו בפוליטיקה הישראלית מזכיר לי את הפעם ההיא שבאתי הביתה במקרה בשעת צהריים באמצע שבוע ונתקלתי בפורץ, בחור בערך בגילי עומד באמצע הסלון שלי
המוח שלי סירב להאמין שקורה משהו רע, פשוט סירב, הייתי משהו בין בני גנץ לבוז'י הרצוג, מסתכל על האיש ואומר לעצמי שהוא איש מקצוע כנראה וחן שכחה להגיד לי שהוא בא. משהו בין מנקה, אינסטלטור או שיפוצניק. בקיצור הכחשה מוחלטת. הרגשתי שנתקלתי ברגע אנושי רגיל בו אני מכיר איש חדש ושואל מה שלומו ומה הוא עושה. בחיי, באמת שאלתי.
הוא מצדו לא שיקר ולא הודה ושאל אותי אם אני בעל הבית. ממש כמו ספין של ביבי, או כמו שיריב לוין והמון אנשים אוהבים להגיד בזמן האחרון: "צריך רפורמה בבתי המשפט בכל מקרה", כשלא ברור למה ולמי מאזרחי ישראל זה הדבר הכי דחוף. כך גם לי היה מוזר שהאיש שאני לא מכיר ונמצא בבית שלי מתעקש לשאול אותי אם אני בעל הדירה.
בהדרגה המוח שלי בכל זאת הצליח להניע, ההכחשה הלכה ודעכה, מהלך שדומה מעט למה שקורה ליאיר לפיד בימים אלה. הוא מתחיל להבין, לאט לאט. גם אני לא האמנתי בהתחלה, הרי למה שיפרצו אלי? אין לי כלום, והרי פורצים בדרך כלל מגיעים בלילה ובטח לבושים באיזה מסכה.
כך גם הסיפור הזה של הרפורמה המשפטית מתחיל להתבהר לרוב הישראלים. נכון שנתניהו היה בסיירת ונכון שהוא היה כאן ראש ממשלה ואפילו פעם הייתה לו אידיאולוגיה, אבל אנשים בישראל מתחילים לראות שזה נגמר. שמדובר באיש שמבין שהוא הולך לכלא, שעשה טעויות ונשאב לכוח, והנה כל הדבר הזה הולך להיגמר והוא יהיה בבעיה. ועכשיו הוא עומד לנו באמצע הסלון ונראה כמו כולנו ואפילו מוכר לנו, אבל לאט לאט מבינים שהוא לא במקום הנכון, שהוא לא אמור להיות שם.
גם אני לא האמנתי בהתחלה. הרי למה שיפרצו אלי? אין לי כלום, ופורצים בטח לבושים מסכה. ועכשיו נתניהו עומד לנו באמצע הסלון ונראה כמו כולנו, אבל לאט לאט מבינים שהוא לא במקום הנכון, שהוא לא אמור להיות שם
הדבר הבא שקרה זה שהוא מבין שאני מבין, ואני גם שאלתי אותו, כמובן בנימוס, בדומה לאנשי יש עתיד ובוז'י וגנץ שעדיין מתעקשים להישאר מנומסים: אתה פרצת לכאן?
ואז שלפתי את הטלפון ואיימתי שאתקשר למשטרה. אז זהו, בשלב הזה נגמר לו הזמן והאופציות. הוא ידע שאני יודע, אבל לצערו הרב עמדתי בדלת היחידה ממנה הוא יכול היה לברוח.
אז הוא הלך על זה, ניסה לעבור דרכי. בואו נקרא לזה רפורמה משפטית ומינוי שופטים לעליון, לשם יגיע הערעור על פסק הדין של משפט נתניהו.
הגוף שלי באינסטינקט התכווץ ותפס את האיש בידיים. ממש כמו התגובה של היועמ"שית ושל נשיאת בית המשפט העליון. גם הרגליים היו דרוכות, בדיוק כמו שנדרכו נגיד בנק ישראל ותעשיית ההייטק.
המבטים הצטלבו ביני ובינו, כמו שהגענו כאן בישראל למשבר חוקתי. אני מאוד לא רציתי עימות פיזי ואני גם לא איש אלים בסך הכל, אבל הגוף שלי פשוט פעל, ממש כמו כל שומרי הסף של הדמוקרטיה.
הוא הסתכל עליי והבין שהוא בבעיה אבל גם ידע שיש לו אופציה לצמצם נזקים. הוא הציע לי אותה אותה במילים האלה: "אתה באמת רוצה להסתבך איתי"? הוא נתן לי הזדמנות לפעול מהראש ולא מהגוף. הראש עבד, עניתי לו "לא", שחררתי את האחיזה והאיש ברח.
המבטים הצטלבו בינינו, כמו שהגענו כאן בישראל למשבר חוקתי. אני מאוד לא רציתי עימות פיזי ואני גם לא איש אלים בסך הכל, אבל הגוף שלי פשוט פעל, ממש כמו כל שומרי הסף של הדמוקרטיה
כאן הדימוי הופך קצת מורכב אבל בואו ננסה. בין חברי הליכוד והקואליציה כולם סביר שיש 5 שרואים את הפורץ, ומזהים את הסכנה. בשלב הזה הם מבינים שיש דיקטטור שהולך להרוס את הדמוקרטיה, שבמקרה הצליח להיבחר ברוב רגעי, אבל הם מחפשים שהצד השני ישחרר להם את האחיזה כדי שיוכלו לברוח, לצמצם את הנזקים.
הם לא רוצים מלחמת אזרחים ובטח לא שההיסטוריה תזכור באיזה צד הם היו במשבר הגדול ביותר במדינת ישראל. ועכשיו זה הרגע שלהם להציע לנו לא להסתבך איתם. אבל בניגוד לסיפור הפורץ זה אומר שאנחנו צריכים לחזק את האחיזה שלנו, להפעיל עוד ועוד לחץ, להדגיש להם שלא נוותר ולא נפחד. השכל והגוף כאן הם אחד, כולנו מבינים שאין לנו מה להפסיד כי בלי דמוקרטיה אין כאן מדינה.
אז מוסר ההשכל שניסיתי להעביר כאן, הוא קודם כל שאנשים צריכים להתעורר – נתחיל בחברי האופוזיציה שמתחבקים וצוחקים עם נתניהו ויריב לוין בלי בושה, כשמאות אלפים צועקים ברחובות.
תתעוררו! תפסיקו לירוק בפרצוף של הציבור שהצביע לכם ונלחם ברחובות! אנחנו לא בוויכוח פוליטי רגיל. לא לוחצים ידיים, לא צוחקים, לא יושבים במזנון יחד, לא עם מי שפרץ לך הביתה ולא עם מי שמנסה להפוך את ישראל לדיקטטורה.
עכשיו זה הרגע שלהם להציע לנו לא להסתבך איתם. אבל בניגוד לסיפור הפורץ אנחנו צריכים להדק את האחיזה שלנו, להדגיש שלא נוותר ולא נפחד. כולנו מבינים שאין לנו מה להפסיד כי בלי דמוקרטיה אין כאן מדינה
אחר כך לחברי הקואליציה: אתם 64 אנשים, לרובכם יש ילדים. סביר שאתם לא תשמחו שהם יגדלו באיראן היהודית. לא קיוויתם שהבנות והנכדות שלכם ייסקלו באבנים אם ילבשו גופייה.
ברור שחלקכם בשלב הזה מזהים שיש בעיה אבל חוששים לעתידכם הפוליטי, תתעוררו. אין לכם ברירה אלא לצמצם את הנזקים שלכם. זה מה שנשאר לכם. עדיף לכם כמה שיותר מהר. תפילו את הממשלה הנוראית הזאת, נלך לבחירות, נעיף את המושחתים והמטורפים ואתם תלכו לדרככם.
אלון הוטר הוא אבא לדני ובן זוג לחן, בעל תואר שני בתקשורת פוליטית, פעיל חברתי ואקטיביסט, יועץ פוליטי וראש המטה לשעבר של סגן שרת הכלכלה
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
משל נהדר. חסר לי המוסר השכל ברמה המעשית יותר.
אחרי שנגמר המשל אתה אומר משהו בסגנון של – זה הזמן לא לוותר ולהראות שלא מפחדים. משם אתה קופץ להשפעה שתהיה לחוסר ויתור וחוסר פחד על חברי הקואליציה.
אבל מהו אותו חוסר ויתור? האם זה אומר פשוט להמשיך בהפגנות שקורות עכשיו? הן כמובן חשובות, אבל לא מה שיעשה את ההבדל. מה יעשה את ההבדל? עוד לא ראיתי פעולה אחת שנראית כפעולה שבאמת תשנה לאנשים שגומרים על הדמוקרטיה.
מצפה מאוד להוראות ברורות יותר ממך ומשכמותך
בדיוק! הסכנה הלאומית בחסות כת החרדים הגדלה מדי יום מתבררת בימנו.
סוף הדמוקרטיה ברור, גם אם ננצח בקרב נגד המושחת.
אי אפשר להמשיך לממן אותם ודור שלם שטוף שנאה ללא ליבה. יש להפרד מהם ומהמתנחלים כמה שיותר מהר, אם לא מאוחר מדי.
לאמץ את היהדות הרפורמית והערכית.
החרדים יהדות גזענית, שואפים למדינת חושך. זה הלחם והחמאה שלהם, אז להוציא אותם מהמשוואה. ולגבי חברי הליכוד, ביבי אסף את כל חסרי החוליות, הם משוכנעים שפיזית אין להם חוליות, אז גם לו רצו, הם לא יתנגדו למלך.
קשה לראות חסר חוליות שמפתח עמוד שדרה ופועל מהראש. כולם שבויים, חבורת מסכנים עלובים.