הוא אמר עלינו "הם מפחדים", ופחדנו. הוא אמר ששכחנו להיות יהודים, ותהינו – אולי באמת שכחנו. הוא קרא לנו סמולנים, והרגשנו, שאולי אנחנו אך ורק זה. הוא קרא לנו חמוצים, וחשבנו, אולי אנו סתם רוטנים ונרגנים. הוא קרא לנו מסיתים, ונזהרנו, והכנסנו את הבטן. הוא קרא לנו אנרכיסטים, והתאפקנו, והתנהגנו יפה. הוא אמר שאנחנו מאיימים, ונבהלנו, ודיברנו חלש ובעדינות.
הוא אמר עלינו "הם מפחדים", ופחדנו. הוא אמר ששכחנו להיות יהודים, ותהינו – אולי באמת שכחנו. הוא קרא לנו סמולנים, והרגשנו, שאולי אנחנו אך ורק זה. הוא קרא לנו חמוצים, וחשבנו, אולי אנו סתם רוטנים ונרגנים
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
הוא אמר שלא אכפת לו איך אנחנו מחלקים את הקולות שלנו, ונשארנו שפוּפים ומפוצלים ומפוּלגים. הוא אמר שאנחנו רואים פקקים כשהוא רואה מחלפים, ופקפקנו בשיפוט ובבוחן-המציאות שלנו. הוא אמר שמערכת המשפט שלנו פגומה, והכינו על חטא, כי אכן – אינה מושלמת.
הוא קרא לנו מתנשאים, והרגשנו אשמים, והתנצלנו. הוא קרא לנו פריווילגים, והתביישנו בעצמנו. הוא קרא לנו הגמוניה, וקיפלנו את זנבנו. הוא לעג לנו, והרגשנו פתטיים ומגוחכים. הוא אמר שיש לנו אוזניים גדולות ופרצוף שרוף, והצצנו במראה, נכלמים.
הוא תפס אותנו במילה, והתפתלנו, ופייסנו, והתרפסנו. הוא תקף אותנו, והצטרפנו לקולו, ותקפנו את עצמנו. הוא ביזה את עֲרכינו, וקיבלנו, כי צריך לקבל את השונה. הוא אמר לנו ארצה, וכשכשנו בזנב.
עכשיו הוא אומר שאיננו אזרחים טובים ולויאליים למדינה, בניגוד אליו. שאנחנו הזויים ומסוכנים כמו מתנגדי החיסונים ומתנגדי הסכם הגז. שאיננו מבינים מהי דמוקרטיה, ומסכלים את מאמציו להציל אותה.
הוא אומר שאיננו מקבלים את הכרעת-הרוב. שאנו מפריעים לפרלמנטרים חרוצים במלאכת התיקון שלהם. שאיננו מבינים מהן זכויות-אדם. שאנו אחראים להפרתן כי אנו גסים ואלימים, תוקפים ילדות עם צרכים מיוחדים, מכַתרים נשים במספרות, וכולאים נופשים תמימים בדרכם לרומא ולברלין. שאנו מסוכנים. שנתפסנו בקלקלתנו. שנתבייש לנו. ואנו, מכים על חטא.
הוא תפס אותנו במילה, והתפתלנו, ופייסנו, והתרפסנו. הוא תקף אותנו, והצטרפנו לקולו, ותקפנו את עצמנו. הוא ביזה את עֲרכינו, וקיבלנו, כי צריך לקבל את השונה. הוא אמר לנו ארצה, וכשכשנו בזנב
כמו כל מעֲוֵול, הוא מספר שני סיפורים הפוכים: הסיפור המאדיר, והסיפור המגמֵד. את הסיפור המאדיר הוא מספר לִמשתפַי-הפעולה עמו כדי שיִראו רק את מה שנוח להם ויניחו לו לעשות כרצונו בתמיכתם העיוורת. את הסיפור המגמֵד הוא מספר לצד שתמיד ביקש להחליש – הוא מספר אותו לנו. ועד כה הפנמנו את סיפורו והוּפְעַלְנוּ על ידיו, בדיוק כפי שרצה ותכנן.
הוא מגייס את מורך ליבנו. הוא מייַדד אותנו עם אוזלת-ידנו. הוא מלא בבוז – ואנחנו מפנימים, ובזים לעצמנו, מתוך תוכנו. הוא גורם לנו להרגיש שלא מגיע לנו כלום, ושלוֹ מגיע הכל. הוא מַבְנֵה את מחשבותינו נגד עצמנו. הוא נוטע בנו ספקות, ומערער אותנו.
הוא הפך לקופירייטר השטני של מחשבותינו השליליות. הוא ניצב כבמאי של חלומותינו הרעים. הוא היה לחלילן מהמלין של הסִיוטים והביעותים שלנו. הוא המראה השחורה שלנו. הוא גורם לנו להרגיש זרים בארצנו, וזרים לעצמנו. הוא מוחק אותנו. הוא מתנכר אלינו ומכחיש את קיומנו, כמו אב שהתנכר לבתו ומכחיש את קיומה.
ואנו מגיבים כמו ילדים לאב מתעלל, שמאפשר את קיום מעשיו באמצעות טקטיקת "הפרד ומשול". אב שמספר לַילד קורבן האַבְּיוּז את הסיפור המגמֵד – סיפור של דה-לגיטימציה, סיפור מקטין, סיפור מגְחִיך ומלעיג; סיפור משפיל, סיפור מחליש ומאשים, סיפור מְהַתֵל ומתעתע.
הוא הפך לקופירייטר השטני של מחשבותינו השליליות. הוא ניצב כבמאי חלומותינו הרעים. החלילן מהמלין של ביעותינו. המראה השחורה שלנו. הוא גורם לנו להרגיש זרים בארצנו ולעצמנו. הוא מוחק אותנו
זאת בזמן שלילדים האחרים הוא מספר את הסיפור המאדיר. הוא מעודד אותם בו-זמנית להאדיר אותו עצמו, ובדומה אליו, ליהנות בעצמם ממעמד מוּאֲדַר ביחס לאח המוחלש. הוא גורם לאחים המואדרים להכחיש את העוול שנעשה לאחיהם או לאחותם, ואולי – ממש כמו בביתו שלו – אף מעודד אותם להכחיש את עצם קיום האח או האחות שזכויותיהם נשללו.
כמו ילדים קורבנות לאב מתעלל, למדנו להזדהות עם האב ועם סיפורו שמגמֵד אותנו. להֲפְנִים שזה בדיוק מה שמגיע לנו כי אנו רעים, פגומים, ומגיע לנו להיענש ולסבול. כי הקלות הבלתי נסבלת של מנגנוני "ההזדהות עם התוקפן" ו"חוסר-האונים הנרכש" תמיד עובדת, כפי שידע היטב.
קורבן נוטה להזדהות עם מי שמתעלל בו – כדי לשאת את הפער שבין הראוי למצוי וכדי להרגיש קצת חזק בעצמו. ולמידת חוסר-אונים, שנרכשת כשקרבן נוכח לדעת שכל מעשיו נדונים לכישלון, קשה מאוד להכחדה.
אמנם, הילד שסובל מהתעללות מתפתה לפנטז שהאב המתעלל יתעשת, יכיר בטעותו, יחדל ממעשיו הפוגעניים ויתנצל. אך זוהי תקוות-שווא: לא בִּכְדִי נטה מלכתחילה האב לפגוע, ולהאשים במעשיו את הקורבן. המבנה האישיותי שלו, נטיותיו וניסיון-חייו הובילו אותו לכך. לא בכדי הוא אדם למשל מהסוג שמתנכר לבתו ומהנדס את המציאות כדי שתתאים לצרכיו. והוא לא הולך להשתנות, גם אם לרגעים נדמה שכן.
כמו ילדים קורבנות לאב מתעלל, למדנו להזדהות עם האב ועם סיפורו שמגמֵד אותנו. להֲפְנִים שזה בדיוק מה שמגיע לנו כי אנו רעים, פגומים, ומגיע לנו להיענש ולסבול
הילד שסובל מהתעללות מתפתה גם לפנטז שהאחים המואדרים יראו את מה שנעשה מתחת לאפם, יִמאסו בפריווילגיות המסואבות שמורעפות עליהם לקניית הסכמתם, יפסיקו להאמין לסיפור המחניף והשקרי שהוא מספר להם על עצמם, ויחדלו להאמין גם בסיפור המגמֵד השקרי והמסית שמסופר להם עליו. לשווא, הרי הם לא יוכלו לשאת את הדיסוננס שבין הסיפור הנעים שהורגלו להאמין לו, לבין המציאות. וכפי שיודע האב המתעלל, בניגוד להגיון, כוחו של סיפור עולה על כוחו של בוחן-המציאות.
לאב המתעלל ולאחים המואדרים נוח וטוב שהאח המוחלש נשאר כנוע ושתוּק, כפי שמכתיב לו הסיפור המגמֵד שהוטבע בו. ואם רק ינסה להרים את ראשו, למחות ולהתנגד, הם יסלימו את מתקפותיהם כלפיו.
בעולם האגדות מגיע נסיך להציל את סינדרלה או את שלגיה, קורבנות מפורסמים לאם מתעללת ולאב מזניח. אבל במציאות שלנו שום נסיכים לא יבואו. עלינו להתעורר בכוחות עצמנו. עלינו להציל את עצמנו. אחרת, נישאר ליכלוכית.
הדרך לעקירה עצמונית של הסיפור המגמֵד המופנם היא ארוכה וקשה. גם בגלל הסלמת המתקפות מצד האב והאחים, וגם בגלל התנגדויות פנימיות שלנו לשינוי. והן קורות כי הורגלנו להאמין בסיפור המגמֵד שהוחדר בנו, והפך לשתל מורעל בזהות שלנו. כי הורגלנו להתבונן על עצמנו דרך התיוגים הרעילים – סמולנים, פריווילגים, חמוצים, אנרכיסטים וכל השאר.
לאב המתעלל ולאחים המואדרים נוח וטוב שהאח המוחלש נשאר כנוע ושתוּק, כפי שמכתיב לו הסיפור המגמֵד שהוטבע בו. ואם רק ינסה להרים את ראשו, למחות ולהתנגד, הם יסלימו את מתקפותיהם כלפיו
בחלומותיו ובתוכניותיו הוא הפך אותנו ל"מעוות שלא יוכל לִתקון", כדברי קהלת. אך למרות ש"מוסיף דעת מוסיף מכאוב", כעת אנו מתחילים להפסיק להכחיש את העוול והסכנה שהאב המתעלל גורם לנו, הכחשה שבה החזקנו עד כה באמצעות ניסיון נואש ומכמיר "לא לעסוק בפוליטיקה ולהמשיך לחיות את חיינו האישיים". כעת הבנו, בחריפוּת, שחיינו האישיים יפורקו ממש עוד רגע קט, בידיו ובידי שלוּחיו ובני-בריתו.
עכשיו איננו יכולים עוד להדחיק ולהכחיש שכואב לנו. שנפגענו. איננו יכולים עוד להכחיש כמה מסוכן לנו להמשיך לשתף פעולה עם השקר שמוטל בנו. אנו מבינים שאסור לנו להמשיך להסכין עם דמגוגיַית שני הסיפורים – האגדה הפשטנית המלטפת שמחניפה לאחים המואדרים, והסיפור המקטין, המאשים והמשפיל, שמשתיק ומאלחש אותנו.
המציאות ברורה ומכאיבה מדי בשביל לברוח שוב למנגנוני-ההגנה המוכרים של הדחקה והכחשה. מוחלשים וחבולים ככל שהננו, אנו קולטים שזהו. לא הולכים יותר אחרי החלילן הרעיל, כי הגענו לצומת, צומת היסטורית. צומת שקורים בה תהליכים בלתי-הפיכים.
אנו מבינים שזה מבחן בלי מועד ב', שאין קורס חוזר, ושעוד שנייה תבוטל גם ועדת הערר. אנחנו קולטים שחייבים לצאת ומיד מההיפנוזה הפרוורטית שהוּטלה בנו.
אנו מבינים שעלינו להפסיק להיות מגש הכסף והזהב והמתנות שלו. שעלינו לחדול מלשמש כשֹעיר-לעזאזל וכליא-הברקים ושק-החבטות והחפץ השימושי שלו. שעכשיו עלינו להשמיע את קולנו ולדרוש מחדש את אשר לנו.
אנו מבינים שעלינו להפסיק להיות מגש הכסף והזהב והמתנות שלו. שעלינו לחדול מלשמש כשֹעיר-לעזאזל וכליא-הברקים ושק-החבטות והחפץ השימושי שלו. שעכשיו עלינו להשמיע את קולנו ולדרוש מחדש את אשר לנו
לא הוא יגדיר אותנו יותר. לא הדברים שהטיח בנו יהיו אמת-המידה שלנו. מילותיו הרעות לא יִיטַבְעוּ יותר בנפשנו. הוא לא ימשוך יותר את השטיח מתחת לרגלינו, ולא יהפוך אותנו לחמור של משיח-שקר. הוא לא יהרוס וישרש את הבית והמדינה שבנינו.
הנה לך, אב חורג רע: רצית להרדים, לאלחש ולשתק, אך הרעדת את אמות הספים. הלחש שלך מתפוגג. הסוגסטיה שלך מתפוררת. הסיפור המגמֵד שלך מתפרק. סיימת לרמות את כולם כל הזמן. גמרת לטמטם אותנו בתעלולים נבזיים. סיימת לאֲחֵז את עינינו, להתיש אותנו, לנצל את רצוננו הטוב – בַּטוב.
אנחנו מתעוררים מתסמונת הסטוקהולם שלנו. גמרנו להזדהות עם התוקפן. סיימנו להפנים את הגזלייט.
לא תבלבל אותנו יותר. פרצופך הכפול נחשף בבירור. נגמר הוורטיגו. סיימנו ללכת לאיבוד, ומצאנו את קולנו. אנו חוזרים לעצמנו. סינדרלה ושלגיה מתעוררות.
אנו שבים לחזון האבות הקודמים, האבות הטובים, הלא-חורגים, שמכוח רצונם ועוז ליבם הפכנו מהמון למדינה מאורגנת. ואתה, אב מתנכר ומתעלל, לא תחמוס ולא תדרוס לנו אותה. לא תפרק לנו אותה. לא תפרק אותנו. לא תפצל אותנו. לא תחזיר אותנו להיות המון חלש ומפורק. אנחנו פה, מרימים את ראשנו. לא מתנצלים ולא מצטערים. בניגוד אליך, אין לנו בתים אחרים, ואין לנו ארץ אחרת.
אנו מבינים שאינך מבוגר אחראי. שאינך קוסם. שאתה חלש כמו הקוסם מארץ עוץ. שאתה ריק, כמו העגלה של הפנאטים והקנאים. שאתה ריק, כמו מצפונך. ואנו נחושים לפעול.
אתה, אב מתנכר ומתעלל, לא תחמוס ותפרק לנו את המדינה. לא תפרק ותפצל אותנו. אנחנו פה, מרימים את ראשנו. לא מתנצלים ולא מצטערים. בניגוד אליך, אין לנו בתים אחרים, ואין לנו ארץ אחרת
כי בניגוד לדברי קוהלת, מה שעוּוַת בזדון – יכול-יוכל לִתְקוֹן. ומה שהיה הוא לא מה שיהיה. היֹה יהיה חדש תחת השמש, כי התעוררנו והתפכחנו מהסיפור המגמֵד שלך. ושוב לא נֵרַדֵם.
יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית, עובדת בקליניקה פרטית בתל-אביב. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת וטווה מחשבות מול נופים בריצה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
כל הכבוד והיקר לך . היית רכה עם החולה המיתומני ,שמכר ביטחון מולדת ואזרחיה , בנזיד דולרים ירוקים . צי צוללות אסטרטגיות משודרגות גרעיניות להשמדתנו ההמונית ,שחתם עבריין נאשם בפלילים חמורים נגד המדינה , לאחיו המוסלמים , הצי שמנטר 7/24/365 את כל גבולותיה הימיים של ישראל ומחכה לשעת כושר של ההפיכה הקרובה של אחיו המוסלמים במצרים. נתניהו העמיד מעל ראשה של ישראל את הסכנה והאיום האסטרטגי ארוך הטווח , האיומים מאז קוממיותנו , איום על עצם המשך קיומה וקיומנו .רק על זאת קובע החוק הצבאי דין מוות .
על חתימתו על להק מטוסי החמקן להשמדתנו,למפרציות כהגנה מפני אוייב איראני ,שחתם כעת על ברית עם סעודיה ,והמפרציות מנשלות , לפי אותו חוק צבאי דין זריקה קטלנית הומנית .
על חתימתו של נתניהו על שאיבה ואיון קרן השפע לפנסיה הבינדורית לאלף דורות מתמלוגי הגז לאבשלו שסידר לו 20,000,000,000.00$$ עשרים מיליארד דולר ועל נידוף הגז והפנסיות לתשובה אנרג'י מימון פושעים נמלטים מדין פשעים נגד עם ,זרים החיים בארמונות זהב בערי בירה באמריקה אירופה, והטריליונים זורמים לאי מקלט מס מולבנים משנהב , מכספי חמישה מיליון עבדים שננטשו וכל הדורות הבאים שהושלכו למותם בעוני ,אין עונש המוות מספיק ועליו לחול לפי הכלל של המשיחיים שגמרו את המכורה, בחימשים . מוות עד צאצאי הדור החמישי שלו ושל זרעו הארור המרקיב מרקב הדומם .
אותה פרספקטיבה שטוחה כרגיל…
טובים ורעים צודקים וטועים.
הרגתם אותנו עם הצדק הזה.
מתי תזמיני אותו לדבר? את לא יכולה לשאול למה הוא רץ בכיוון אחד ולא מביא הידברות והסכמה רחבה אם זה מה שאת מכנה אותו כבר עשור, מלכלכת עליו, טוענת שהוא הרוע בהתגלמותו, שהוא אנס, פריץ, שטן, ואז אומרת לכולם, תראו כמה הוא רע, לא מוכן לדבר.
תרגיעי את עצמך ואת כולם, תראי אותו ואת בוחריו כבני אדם, תאמיני שיש בהם טוב וצדק, גם אם הוא חלקי, ואז אולי הם יסכימו לשבת ולדבר