לנוכח ההחמרה במצב הביטחוני הממשלה כמובן מבקשת, אפילו דורשת, אחדות ולהרגיע עם ההפגנות. ואמרו כבר רבים, ובצדק, שכל העניין הזה בצביעות יסודו.
רק לפני כשנה אותה קואליציה, שהייתה אז אופוזיציה, נאבקה בממשלה בטענה כי "ישראל מדממת" וכמובן שהמצב הביטחוני לא הפריע לשרים ולח"כים לצאת בצעדה לאיתמר – תוך כפייה על כוחות הביטחון לאבטח אותם בדרישתם לגזל קרקעות בלתי חוקי.
רק לפני כשנה אותה הקואליציה, שהייתה אז אופוזיציה, נאבקה בממשלה בטענה ש"ישראל מדממת", וכמובן שהמצב הביטחוני לא הפריע לחבריה לצאת בצעדה לאיתמר – תוך כפייה על כוחות הביטחון לאבטחם
וכמובן, המצב הנוכחי הוא תוצר של הקואליציה הנוכחית. אוסף של התבטאויות מתסיסות, פעולות מתריסות, אבדן משילות גורף בשל אותה רפורמה משפטית ונתק בין הממשלה לעם. וכמובן, שלל פעילויות של מערכות הביטחון שכל פעם מחדש מתסיסות את השטח בצורה אגרסיבית.
וכל אלו טיעונים מצוינים מדוע לא להפסיק את המחאה. יחד עם הטיעון החשוב ביותר – המחאה היא לא רק זכות דמוקרטית, היא גם חובה לבקר את הממשל הנוכחי הכושל. ועדיין, יש עוד סיבה – חשובה לא פחות, ואולי יותר.
הסיבה היא כי למרות שבהחלט יש החמרה במצב הביטחוני, אין כל חדש. זו לא מלחמה. זה לא מצב חדש. אנחנו כבר עשרות שנים בתוך אותה מערכה מאותן סיבות. לעיתים יש עלייה באלימות, מכל הצדדים, ולעיתים רגיעה. לעיתים יותר נפגעים ולעיתים אף אחד. אבל תמיד המתח באוויר, והמערכה הביטחונית – שאיננה מלחמה – לא מפסיקה.
הצבא מכנה פעולות מסוימות בשם "מבצע". ונכון שיעשה כן. "מבצע" הוא פעולה בזמן קצוב כלשהו. לשחרר חייל, להשתלט על מטוס, לפעול בשטחים הכבושים או להפציץ כור אטומי. כל אחד מאלו הוא מבצע, יחד עם מעצר חשודים או אכיפה מוגברת כלפי נהגים פרועים.
סיבה חשובה לא להפסיק את המחאה היא שלמרות ההחמרה במצב הביטחוני, אין כל חדש. זו לא מלחמה. אנחנו כבר עשרות שנים, מאותן סיבות, בתוך אותה מערכה ביטחונית בלתי נפסקת – שאיננה מלחמה
אבל מבחינת הציבור "מבצע" הוא כמעט חסר משמעות. אולי "מבצע" בעזה יביא לשקט זמני, וכך גם "מבצע" בלבנון או בכל מקום אחר. אבל רבים מאותם מבצעים אפילו לא משיגים זאת. מנהרות ממוטטות, אחרות נחפרות. טילים מושמדים, אחרים נרכשים או נבנים במקומם. מחבל מחוסל – אחר בא במקומו, וישראלים ופלסטינים נהרגים תוך כדי. בית נהרס – אין בכך שום הרתעה ורק התססת השטח. בקיצור – שום שינוי.
אסור ליפול לפח התמידי הזה של "המצב הביטחוני". קודם כל, כי זה רק ניסיון בידי קואליציה צינית וכושלת למוסס את ההתנגדות המוצדקת אליה. נוסף על כך, משום שמדובר במצב ביטחוני שהממשלה החמירה.
אבל יותר מכל – משום ששום "מבצע" זמני לא יפתור את המצב. המצב המתמשך, המערכה המתמשכת של אלימות מתמשכת – כולל מהצד הישראלי – היא הבעיה העמוקה. היא הגורם למצב הביטחוני.
ממשלות ישראל האחרונות (הנוכחית יותר מכולן) לא עושות כל ניסיון לפתרון עומק של המצב האמיתי – סיום הכיבוש, הסדר מדיני מול הפלסטינים, הסדר מדיני עם לבנון.
כל אלו הם הפתרון. עוד "מבצע" הוא במקרה הטוב פלסטר שמניחים על ניתוח לב פתוח, במקרה הרע, שמתגשם בכל פעם מחדש, אשליה של פתרון ואף מחמיר את המצב הביטחוני.
אסור ליפול לפח התמידי של "המצב הביטחוני". הוא ניסיון של קואליציה צינית וכושלת למוסס את ההתנגדות המוצדקת. בנוסף, מדובר במצב ביטחוני שהממשלה החמירה. ויותר מכל, שום "מבצע" זמני לא יפתור את המצב
אסור להפסיק את המחאה, אף פעם. גם לא במצב ביטחוני שמסתבך. למעשה, ההסתבכות הביטחונית צריכה להגביר את המחאה. ויותר מכך – המחאה צריכה בשלביה הבאים להתמקד בפתרון המצב הביטחוני הבעייתי המתמיד – ולהתקדם לסיום הכיבוש.
ד"ר עמיר עקיבא סגל הוא סוציולוג, משורר, מבקר ספרות ופעיל שמאל. חוקר ומלמד על הגירה ,תהליכי גלובליזציה וקשרים טראנס-לאומיים, חברה אזרחית ופילנתרופיה. סיים לימודי דוקטורט במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בחקר עלייה לישראל. פרסם ספר על שירה פוליטית בישראל, שלושה ספרי שירה ורומן. חי בירושלים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
"סיום הכיבוש" לא יפתור את הבעיה כי הפלסטינים רואים גם בתל אביב וחיפה חלק מהכיבוש. ומה עם "זכות השיבה"?
צריך משא ומתן בכדי לחשוף את ההתנגדות הפלסטינית ולהראות לעולם שלפחות ישראל רוצה שלום.
שומע את הרעיון הזה עכשיו לא מעט וחייב להגיד שהוא קשקוש מוחלט ורק מבזבז קשב מהמחנה הליברלי למקומות חסרי תכלית, ולא מקרב אותנו במילימטר לפתרון האפשרי.
להבנתי הפתרון נובע מייאוש (ו"ייאוש הוא לא דרך פעולה" כמו שנאמר על ידי טובים ממני) וכן מהשקפה רומנטית, סטריאוטיפית (שגם לא נכונה היסטורית) על העבר.
אין שום תוחלת לפתרון כזה בשטח כול כך קטן, עם אוכלוסייה רבה בעולם המודרני שלנו. בעולם של שלפני 3000 שנה כאשר להגיע משומרון לירושלים לקח ימים אחדים יכלו להתפתח תרבויות מגוונות מאד וקרובות גיאוגרפית. בעולם שלנו שסרט טיקטוק שעולה לרשת בקוריאה יכול להיות להיט בתוך שעות בכל העולם מין הפרדה כפויה כזו היא סתם בריחה מהתמודדות אמתית.
אגב היסטוריה, גם ממלכת ישראל וגם ממלכת יהודה הגיעו לקיצן בגלל חוסר הבנה של הכוחות העולמיים בזמנים (אשור על ידי ממלכת ישראל, שכמעט גם השמידה את ממלכת יהודה, ובבל על ידי ממלכת יהודה). בזמנן, כאשר התקיימו ביחד, לא היה הבדל גדול מבחינה אדיקות דתית ביניהן. זה קרה רק לאחר חורבן ממלכת ישראל וביתר שאת בשלהי הבית השני.