כבר שנים שאני מבשל את הפוסט הזה בראש, כותב, מוחק, מתקן וחוזר חלילה. אבל הפוסט ממאן להיכתב. המילים תקועות בגרון – לא לבלוע ולא להקיא, כי ברור לי שאפגע באנשים יקרים ואהובים.

אבל עד כאן, נגמרו ההיסוסים, השנה ברור לי יותר מתמיד – הגיע הזמן לבטל את יום הזיכרון לחללי צה"ל.

הרי היום הזה אף פעם לא היה עבורנו, המשפחות השכולות, בסך הכל שיחקנו תפקיד משני בהצגה הגדולה לתפארת מדינת ישראל, מילאנו את תפקידנו בנאמנות כמצופה, שנה אחרי שנה.

השנה ברור לי יותר מתמיד – הגיע הזמן לבטל את יום הזיכרון לחללי צה"ל. הרי היום הזה אף פעם לא היה עבורנו, המשפחות השכולות, בסך הכל שיחקנו תפקיד משני בהצגה הגדולה לתפארת מדינת ישראל

הם היו מגש הכסף, ואנחנו המקוננות. אפילו הוראות בימוי היו לנו, כתב על כך יפה יהודה עמיחי:

וְאֵיךְ עוֹמְדִים בְּטֶקֶס זִכָּרוֹן? זְקוּפִים אוֹ כְּפוּפִים
מְתוּחִים כְּאֹהֶל אוֹ בְּרִשּׁוּל שֶׁל אֵבֶל,
רֹאשׁ מֻשְׁפָּל כַּאֲשֵׁמִים אוֹ רֹאשׁ מוּרָם בְּהַפְגָּנָה נֶגֶד הַמָּוֶת,
עֵינַיִם פְּעוּרוֹת וּקְפוּאוֹת כְּעֵינֵי הַמֵּתִים
אוֹ עֵינַיִם עֲצוּמוֹת, לִרְאוֹת כּוֹכָבִים בִּפְנִים,
וּמָה הַשָּׁעָה הַטּוֹבָה לִזְכֹּר? בְּצָהֲרֵי הַיּוֹם
כְּשֶׁהַצֵּל חָבוּי מִתַּחַת רַגְלֵינוּ, אוֹ בֵּין הָעַרְבַּיִם
כְּשֶׁהַצֵּל מִתְאָרֵךְ כְּגַעְגּוּעִים
שֶׁאֵין לָהֶם רֵאשִׁית וְלֹא תַּכְלִית, כְּמוֹ אֱלֹהִים?

"יזכור עם ישראל" דקלמנו, כי הרי אנחנו זכרנו תמיד. אף פעם לא הייתי צריך את המדינה שתגיד לי מתי להיות עצוב. אני יושב לי בבית ומרחם על עצמי (אם זה מה שמתחשק לי) בתאריך שמתאים לי, אפילו יותר מפעם אחת בשנה. ואם אני מאלה שמרגישים צורך לעלות לבית הקברות, אעשה זאת בתאריך מותו של אבי, בלי "אל מלא רחמים", בלי מטחי כבוד (תודה רבה), ובלי פסטיבל הקיטש והמוות שמארגנת לנו המדינה כל שנה.

לקח לי שנים להבין שגזלו ממני את האבל והלאימו לי אותו.
לא הייתי יתום, הייתי "יתום צה"ל" וגם זה בקושי.

בבית הספר "בחרו בי" כל שנה לשאת את הזר בטקס המרגש בכיכר שמול בית העיריה. לבוש בחולצה לבנה, עם מדבקת דם המכבים, עמדתי שם בתפקיד הסטטיסט הנצחי, יתום צה"ל ייצוגי כזה, כל העיניים עלי ולמה להתכחש? גאווה ממלאת אותי ומנפחת קצת את החזה. בכל זאת – בן של טייס גיבור – מנשרים קלו מאריות גברו.

במשך שנים ליוויתי את אימי האלמנה, שסדר היום שלה בימי הזכרון עמוס כמו סדר היום של פוליטיקאי במסע בחירות, לכל טקס, אירוע ומפגש.

את יום העצמאות לא חגגתי אף פעם כילד, כמוני כמו רבים אחרים "ממשפחת השכול". מי יכול לצאת לרחוב עם קצף ופטישים, אחרי יום מתיש של בתי קברות, טקסים נוגים, מטחי כבוד ויפי הבלורית והתואר?

"זה חשוב" אמרו לי, "כולם צריכים לזכור שעצמאות המדינה היא בזכות הנופלים, המחיר שאתם משלמים הוא מחיר קטן ומוצדק, העיקר שאנחנו מכבדים את זכרם של הגיבורים". כמו שאמרתי, יום הזיכרון הוא לא עבורנו, אפילו לא לוקחים אותנו בחשבון. מלאו את תפקידכם ותשתקו.

את יום העצמאות לא חגגתי אף פעם כילד, כמוני כמו רבים אחרים "ממשפחת השכול". מי יכול לצאת לרחוב עם קצף ופטישים אחרי יום מתיש של בתי קברות. יום הזיכרון הוא לא עבורנו, אפילו לא לוקחים אותנו בחשבון

לאט לאט החלה מתגנבת לליבי ההבנה שמשהו לא בסדר, משהו מזויף, צבוע וציני מסתתר מאחורי פסטיבל השכול. שנה אחרי שנה שמעתי את הנאומים על הנופלים ותהיתי – איך זה שכולם היו נפלאים ומושלמים כל כך? רק הטובים והגיבורים נופלים בקרב? כשכתבתי על זה כאן, חטפתי גינויים, קללות מזרים וקרובים כאחד, אולי בגלל הניסוח הבוטה, ואולי בגלל הפגיעה בקודש הקודשים.
השנה נפלו המסכות.

שרים בממשלה שולחים את הטייסים לעזאזל, וארגוני ימין מכנים הורים שכולים "סרבנים" כי הם מסרבים להשתתף בטקס יום הזיכרון.

ובאמת – איך הם מעזים? ממתי לסטטיסטים יש מילה לגבי ההצגה?

אנחנו לא נחוצים, אפשר להחליף אותנו בקלות. כמו שממלאים את הכסאות הריקים בטקס האוסקר, ישלחו מקוננות חליפיות לפקוד את הקברים של יקירינו. אף אחד לא צריך אותנו, ואתם יודעים מה? זה בסדר, שיורידו מאתנו את העול הזה.

מבחינתי שיום הזיכרון יהפוך למשהו כמו שיש במדינות אחרות. תאריך בלוח השנה, אולי יום חופש, עם סוף שבוע ארוך, כדי שאנשים ייצאו לעשות על האש לזכר הנופלים. כמה נאומים בטלוויזיה ושניים שלושה שירים עצובים, בלי צפירה (שממילא חצי מהמדינה לא מכבד) ובלי ביקור בבתי הקברות.

שרים בממשלה שולחים את הטייסים לעזאזל, וארגוני ימין מכנים הורים שכולים "סרבנים" כי הם מסרבים להשתתף בטקס יום הזיכרון. ובאמת – איך הם מעזים? ממתי לסטטיסטים יש מילה לגבי ההצגה?

למה שיחייבו אותי לבקר בבית הקברות או שיכנו אותי סרבן? אם באמת המוות של אבא שלי חשוב למדינה, שתציין אותו כמו שהיא מבינה. העצב האישי שלי לא שונה מהעצב של מי שאיבד את אביו לסרטן, בתאונת דרכים או בהחלקה על קליפת בננה, ואני אזכור אותו כמו שאני מבין.

גיא נבו ואביו (צילום: זיווה יוגב נבו ברקוביץ)

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.