נזכור את כולם, את יפי הבלורית והתואר, הגבוהים, השזופים, עם עיני התכלת החודרות. את האמיצים והנאמנים, הפחדנים והתכמנים, הרזים, השמנים, היפים והמכוערים. החכמים והטיפשים, הבוגדנים והשקרנים. הזיינים, האימפוטנטים, השמחים והעצובים. המאוננים המחוצ'קנים עם התחתונים הצואים והטחורים הנפוחים. המוצצים והמתכופפים, הגבריים והנשיים. כאלה שרצו ולא העזו, העזו ולא הצליחו. הממורמרים והשונאים והרקובים עם ריח הפה המבחיל. המשועממים והמשעממים, העמוקים והרדודים. האנשים.

לקראת יום הזיכרון המתקרב ובא, רציתי להביא את סיפורם של גיבורים עלומים, שנסיבות מותם טרם נחשפו לציבור. גיבורים אלה שבמותם ציוו לנו את החיים, מסרו את נפשם על הגנת המדינה. יהי זכרם ברוך.

נזכור את יושי, סא"ל שמנמן וקרח שליבו חדל לפעום לפתע באמצע הזיון עם סיגל, הפקידה הפלוגתית המכוערת בלילה הראשון של התרגיל החטיבתי. התחת הלבנבן שלו מפרפר פרפורי עונג אחרונים לאור הירח, פרפורים שהלכו ונחלשו עם נשימותיו האחרונות והמאומצות.

נזכור את יעקב עובד הרס"ר שבמריבת אוהבים עם שמעון הטבח קיפד את חייו, ראשו שקוע בסיר המרק הענק, נאבק בפראות עד טיפת האוויר האחרונה בריאותיו, בלי יכולת לגבור על אהובו הנבגד, דמעות עלבון בעיניו, שדחף את ראשו מטה מטה לתחתית הסיר עד שחדל.

נזכור את יוסי האפסנאי שהתפחם בהתגנבות לילית למטבח בחיפוש אחר בלוק גבנ"צ שלח את ידו בגישוש אחר מפסק החשמל ונגע בחוט החשמל החשוף.

נזכור את גיל שבמסיבת השחרור בבסיס המודיעין הסודי בצפון, נחנק מקיאו לאחר ערב של שתיה פרועה עם כל חבריו שנשארו שבת בכוננות.

נזכור את שוקי שכששמע את רס"ר הבסיס מתקרב קפץ מחלון מגורי הבנות שבקומה השניה ישר על ערימת גרוטאות הברזל החלודות.

נזכור את כולם, את יפי הבלורית והתואר, הגבוהים, השזופים, עם עיני התכלת החודרות. את האמיצים והנאמנים, הפחדנים והתכמנים, הרזים, השמנים, היפים והמכוערים. החכמים והטיפשים, הבוגדנים והשקרנים. הזיינים, האימפוטנטים, השמחים והעצובים. המאוננים המחוצ'קנים עם התחתונים הצואים והטחורים הנפוחים. המוצצים והמתכופפים, הגבריים והנשיים. כאלה שרצו ולא העזו, העזו ולא הצליחו. הממורמרים והשונאים והרקובים עם ריח הפה המבחיל. המשועממים והמשעממים, העמוקים והרדודים. האנשים.

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.

האם החברה הישראלית מסוגלת להתמודד עם דילמות קורעות לב ונשמה כמו דילמות המו"מ על גורל החטופים?

זו שאלה קשה, שכן לאיש בישראל אין ניסיון, ידע או יכולת להכריע בין נשים לילדים, בין נשים לגברים, בין אזרחים לחיילים מול משפחות החטופים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

צעירים ומוכשרים לרוב ברחו כמו מאש מפוליטיקה. הם היו ציניים ואנוכיים כטרנד ובחרו להתמקצע, לעשות כסף ולבנות קריירה. הפוליטיקה נשארה לבינוניים ומטה, לקיצוניים ולמקושרים, שמצאו חן בעיני ידוען כלשהו, אשר הקים סוג של מיזם שנקרא מפלגה.

כמות הרפש, ההשמצות והאשפה המוטחת הרחיקו טובים מן הזירה. עכשיו אנחנו משלמים את המחירים של הפקרת הזירה: בשירות ציבורי בלתי מתפקד כמעט בשעת מלחמה, שירות שמופעל באמצעות מאכערים וגוזרי קופונים, בחינוך המופרט שקורס ובבתי הספר שפסקו לחנך, באוכלוסיות שאינן עובדות אבל מצהירות שאנחנו מתקיימים בזכותן, בשחיתות שנעשית מהמקפצה והפכנו אדישים כלפיה, ובאלימות הגואה.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.