אלי תבור גר בבית הבובות. עשרות בובות חרסינה מטופחות, בשמלות מלמלה מצועצעות, גודשות כל פינה בדירה שבה הוא גר עם ציפי, אשתו ב-58 השנים האחרונות, בשכונה נעימה בצפון תל אביב. הבובות צמודות זו לזו על הספות, נערמות על מדפי הארונות ונחות מאחורי דלתות זכוכית. עיניהן המזוגגות מלוות אותך לכל פינה בבית. אי אפשר לחמוק ממבטן המקפיא.

זה קריפי וקצת מלחיץ.

בשנה הבאה תבור יחגוג 90 וכוחו עדיין במותניו. כשהוא יוצא לשכונה לסיבוב סידורים וחוצה את המרכז המסחרי בצעד נמרץ, כמעט שלא מזהים אותו. רק לעתים רחוקות מישהו מעכב אותו, כדי לברר אם זה לא ההוא, שהיה פעם בתוכנית ההיא, איך קראו לה נו… ותבור מחייך ואומר "זה הסוד שלי". והמישהו שעצר אותו מתרגש ואומר "וואלה… זה הסוד שלי! עם אורי זוהר! יא אללה, איך לא השתנית בכלל".

וזה נכון. חמישים שנה חלפו מאז שתבור היה פאנליסט קבוע בשעשועון הטלוויזיה הפופולרי, שכל המדינה צפתה בו אז, גם כי הוא היה חמוד, קליל ומשעשע וגם כי לא הייתה כל אופציה אחרת. מי שזוכרים את תבור מאמצע שנות השבעים, יכולים בקלות לזהות אותו גם היום. השנים הרבות לא חוללו בו שמות. גנטיקה טובה היא מתנה לחיים.

חמישים שנה חלפו מאז שתבור היה פאנליסט קבוע בשעשועון הטלוויזיה הפופולרי, שכל המדינה צפתה בו אז, גם כי הוא היה חמוד ומשעשע וגם כי לא הייתה כל אופציה אחרת

לצעירים אין סיבה לזכור אותו, כי מאז שירדה התוכנית ההיא, לפני המון שנים, תבור כמעט שלא נראה בציבור. אבל רבים מהם מכירים היטב את הסרטים שהוא כתב, ואולי אפילו ידעו לצטט בעל פה קטעים מתוכם.

צוות "זה הסוד שלי" בסוף שנות השבעים – מימין: המפיק איציק קול, חבר הפאנל אלי תבור, המנחה טוביה צפיר, והפאנליסטים דידי מנוסי ובלה אלמוג (צילום: מתוך האלבום של אלי תבור)

גם ביום העצמאות הזה, כמו בכל יום עצמאות, סרטי הקאלט שאלי תבור חתום עליהם ישודרו שוב ושוב. עבור ישראלים רבים, אין יום עצמאות בלעדיהם. "צ'ארלי וחצי", "חגיגה בסנוקר", "אלכס חולה אהבה", סדרת סרטי "סלמוניקו" עם ראובן בר-יותם, סידרת סרטי "אסקימו לימון", "אמי הגנרלית", "בואו נפוצץ מיליון". תבור כתב את כולם, וזה כשתסריטאות הייתה בכלל עבודה צדדית שלו. חצי תחביב.

"צ'ארלי וחצי", "חגיגה בסנוקר", "אלכס חולה אהבה", סדרת סרטי "סלמוניקו", סידרת סרטי "אסקימו לימון", "אמי הגנרלית", "בואו נפוצץ מיליון". תבור כתב את כולם, וזה כשתסריטאות הייתה בכלל עבודה צדדית שלו

את כל הסרטים האלו – ורבים אחרים – הוא כתב כלאחר יד, לפעמים שבוע-שבועיים לתסריט, לא יותר. את הדמויות והשפה וההומור הוא אסף תוך כדי עבודתו העיקרית כעיתונאי, שליווה את המדינה כמעט מיומה הראשון.

את מלחמת השחרור הוא החמיץ כי היה רק בן 14 (אבל שחה עם חבריו אל אלטלנה הבוערת וחילץ מתוכה רובים); אחרי מבצע קדש הוא גילה את "ישראל השנייה" ומצוקותיה; אחרי מלחמת ששת הימים חבר לאורי זוהר וכתב איתו את "כל ממזר מלך"; למלחמת יום כיפור הוא הדביק את הכינוי "המחדל".

באלבום התמונות הגדוש שלו, יש תמונה אחת נהדרת שבה הוא עומד מאחורי גבו של בן-גוריון ואוחז בידו מצלמה שמסתירה את פניו. אם הוא היה כותב אוטוביוגרפיה – וחבל שהוא לא עשה את זה – זו הייתה יכולה להיות התמונה שעל הכריכה. האיש שתמיד תיעד, והעדיף כמעט תמיד להישאר מאחורי הקלעים.

אלי תבור הצלם מאחורי ראש הממשלה דוד בן-גוריון ואורחת (צילום: מתוך האלבום של אלי תבור)

הדיקטטורה של השמאל הסוציאליסטי

אלי תבור אפילו נחטף פעם לחקירה על ידי שב"כ, כשעוד קראו לו "שין בית" ואסור היה בכלל להזכיר את דבר קיומו, אז ב"העולם הזה" קראו לו "מנגנון החושך". היו ימים שחטיפה כזו הייתה סיכון מקצועי לעיתונאי בישראל.

כשתבור מתבונן עכשיו ממרום בית הבובות שלו על המתרחש בישראל ערב יום העצמאות ה-75, הוא חרד שאנחנו בדרך לחזור לשם. למקום שממנו התחלנו. לישראל שאותה הוא וחבריו ל"העולם הזה" נלחמו לתקן.

כשתבור מתבונן עכשיו ממרום בית הבובות שלו על המתרחש בישראל ערב יום העצמאות ה-75, הוא חרד שאנחנו בדרך לחזור לשם. למקום שממנו התחלנו. לישראל שאותה הוא וחבריו ל"העולם הזה" נלחמו לתקן

"מה שקורה עכשיו בישראל זה בדיוק מה שקרה בשנות החמישים, עם הדיקטטורה של דוד בן-גוריון", אומר תבור, "יעקב טלמון, ההיסטוריון שכתב על המהפכה הצרפתית, כינה את זה 'דמוקרטיה טוטליטרית' ולשלטון של בן-גוריון הוא קרא 'דמוקטטורה'.

"למפא"י של בן-גוריון היה בשנות החמישים רוב מוחלט, יותר ממה שיש עכשיו לימין. ומה שהיה אז בישראל זה שלטון דיקטטורי. מי שלא חי כאן בתקופה ההיא לא יוכל להבין את זה בכלל. גם אנחנו לא תמיד הרגשנו את זה, כי נולדנו לתוך זה. חשבנו שככה זה. זו הייתה דיקטטורה של השמאל הסוציאליסטי. עם הממשל הצבאי על הערבים. ואנחנו נלחמנו בזה ב'העולם הזה'".

שער של "העולם הזה" עם כתבה של אלי תבור

תן דוגמה.
"למס הכנסה היה אז שירות של מלשינון. הם קראו לזה 'שירות אינפורמציה', או 'השין-אלף'. כדי שאזרחים ילשינו אחד על השני. יום אחד מישהו הדליף לי מי זה ראש השין-אלף, ועשיתי עליו כתבה גדולה ב'העולם הזה'. זה לא היה פקיד ממשלתי, אלא ראש מועצה. נבחר ציבור. זה היה אחד הסקופים הראשונים שלי כעיתונאי.

"ואז התחילו להגיע אליי כל מיני סיפורים על שחיתויות, ופרסמתי סידרה של כתבות על מעשי שחיתות בהתאחדות לכדורגל, שבראשה עמד מישהו שהיה מראשי הנוטרים במשטרת הישובים העבריים לפני קום המדינה.

"תוך כדי פרסום הסידרה, התקשר אליי מישהו וקבע איתי פגישה ברחוב הרצל, במוצאי שבת. אני הולך לשם לפגוש אותו, פתאום עוצרת לידי מכונית, מישהו קרא בשמי ואז משכו אותי לתוך האוטו, שמו לי שק על הראש ולקחו אותי לאיזה בית".

"התקשר אליי מישהו וקבע איתי פגישה ברחוב הרצל, במוצאי שבת. אני הולך לשם לפגוש אותו, פתאום עוצרת לידי מכונית, מישהו קרא בשמי ואז משכו אותי לתוך האוטו, שמו לי שק על הראש ולקחו אותי לאיזה בית"

הם הזדהו?
"לא".

מה הם רצו ממך?
"לדעת מאיפה קיבלתי את החומר על השין-אלף, מי מדליף לי על ההתאחדות לכדורגל, וגם לדעת על כל מיני פגישות פוליטיות שהשתתפתי בהן. הייתה אז קבוצה שנקראה 'קבוצת ארלינגר', על שם בית הקפה ארלינגר. אורי אבנרי לקח אותי לפגישות שם, של חבורה שנקראה 'הפעולה השמית'. כל מיני אנשים מהלח"י, נתן ילין מור, עמוס קינן הגיע לפעמים, ואני אז ילד בן 22-23 יושב איתם".

ומה עושים?
"מדברים פוליטיקה. מתכננים כל מיני תוכניות. להשתלב במרחב עם הערבים. וכולם מרצים הרצאות ארוכות שלא עניינו אותי בכלל. אבל החוקרים שחטפו אותי רצו לדעת הכול, מי משתתף בפגישות האלה, על מה מדברים בהן. הכול".

אלי תבור (מימין) עם אורי אבנרי (צילום: מתוך האלבום של אלי תבור)

הרביצו לך?
"לא. לא הרביצו".

אז למה שיתפת איתם פעולה?
"הייתי ילד, בחייך. בן 22. השתנתי במכנסיים מרוב פחד. אני כאילו גיבור, מפרסם תחקירים בעיתון, אבל בסך הכול ילד".

איך זה נגמר?
"בסוף החקירה הם זרקו אותי באיזה מקום בחולות, וחזרתי ברגל הביתה".

חוויה טראומטית.
"מאוד. מרוב שזו הייתה חוויה טראומטית מחקתי אותה כמעט לגמרי. הדחקתי".

מדהים לחשוב שאלה דברים שקרו פעם בישראל.
"כן. וזה מה שהכי מפחיד אותי היום. אם מישהו רוצה לדעת לאן הולכת המדינה – היא הולכת לשם. אז הייתה בישראל דיקטטורה שמאלנית. עכשיו תקום כאן דיקטטורה ימנית. וככה תמיד נראים החיים בדיקטטורה".

"זה מה שהכי מפחיד אותי היום. אם מישהו רוצה לדעת לאן הולכת המדינה – היא הולכת לשם. אז הייתה בישראל דיקטטורה שמאלנית. עכשיו תקום כאן דיקטטורה ימנית. וככה תמיד נראים החיים בדיקטטורה"

"אחי הצעיר, אורי"

הוא נולד ב-1934 ללינה ושמואל אלטבאואר. את שנות מלחמת העולם השנייה עבר בחיפה. אבא שלו, שעבד כמנהל עבודה של קבלן בניין, בנה לפרנסתו ביצורים בצפון. תבור זוכר את המטוסים האיטלקים מפציצים את חיפה, את בתי הזיקוק עולים באש, ואת אבא שלו משוגע לעיתונים, מביא הביתה כל עיתון אפשרי, והיו אז הרבה. ככה הוא נדבק בחיידק ששינה את חייו.

אלי תבור בסיני, במלחמת יום כיפור (צילום: מתוך האלבום של אלי תבור)

"כל יום היו בבית ארבעה-חמישה עיתונים לפחות, ואני עקבתי דרכם אחרי ההתקדמות של הצבאות במלחמת העולם. וככה נהפכתי להיות פריק של עיתונים. לא יכול בלי זה. וזה המשיך גם אחרי קום המדינה. כל הזמן עם עיתונים. עשרות עיתונים. זה היה מקור האינפורמציה היחיד אז, אם רצית לדעת מה קורה".

משפחת אלטבאואר חזרה לתל אביב, והנער אלי נכנס לגימנסיה הרצליה. המורה לערבית, יוסוף חדאד, התקשה לבטא את השם "אלטבאואר" וקרא לו "אל תעבור" וזה תפס, עד שבעל השם קיצר אותו ל"תבור" הישראלי, ברוח התקופה.

הנער אלי נכנס לגימנסיה הרצליה. המורה לערבית, יוסוף חדאד, התקשה לבטא את השם "אלטבאואר" וקרא לו "אל תעבור" וזה תפס, עד שבעל השם קיצר אותו ל"תבור", ברוח התקופה

החבר הכי טוב של תבור בבית הספר היה נער מוכשר ואמביציוזי בשם שלמה אורי, שישב לצידו באותו שולחן בבית הספר. כשתבור התגייס לצה"ל, שלמה אורי הצטרף לעתודה האקדמית ועבר לחיפה ללמוד בטכניון.

באותם ימים פרץ בחיפה "מרד הימאים", שהוביל רב החובל נמרוד אשל, בדרישה לשפר את תנאי התעסוקה בצי הסוחר הצעיר של ישראל. הממשלה החליטה לשבור את השביתה בכוח, וראש הממשלה בן-גוריון טען שלא מדובר במאבק לגיטימי על תנאי עבודה, אלא בניסיון חתרני להפיל את השילטון במעשי חבלה שאותם מבצעים אויבי המדינה.

אלי תבור מלמד את ראש הממשלה לוי אשכול איך להפעיל מצלמה (צילום: מתוך האלבום של אלי תבור)

זו הייתה דרמה שהסעירה בשעתו את המדינה הצעירה. נתן אלתרמן הקדיש לה שניים מטוריו המחורזים הפופולריים. המשורר אברהם שלונסקי השתתף בהפגנות ואפילו נעצר. נפתלי בזם צייר את "לעזרת הימאים". שנים אחר כך כתב יהושע סובול את המחזה "מרד הימאים", שעלה בתיאטרון בית לסין.

רוב העיתונאים של התקופה, תחילת שנות החמישים, יישרו קו עם גרסת הממשלה. אבל "העולם הזה", השבועון הצעיר והמרדן של אורי אבנרי, התייצב לצד השובתים וסיקר את מאבקם באהדה.

שלמה אורי הצעיר, חברו של אלי תבור מימי בית הספר, היה עד בחיפה לאירועים האלימים שבהם "פלוגות האגרוף" של מפא"י דיכאו את הימאים השובתים בכוח. אחד מהימאים, בחור בשם מוסא דהאן, לקח אותו לתל אביב, הציג אותו לאורי אבנרי בתור "אחי הצעיר, אורי", והמליץ שאבנרי ייתן לו לכתוב על מה שראה.

"אבנרי אמר 'תפאדל'", מספר תבור, "ובגלל שהוא חשב שמדובר באורי, אח של מוסא דהאן, הוא קרא לו 'אורי דן', כי ב'עולם הזה' שינו את כל שמות המשפחה לשמות עבריים. אז שלמה אורי שנהיה אורי דהאן בטעות, הפך להיות אורי דן. והוא זה שהביא אותי מאוחר יותר ל'העולם הזה' והציג אותי לאורי אבנרי והמליץ לו שייקח אותי.

"בגלל שאבנרי חשב שמדובר באורי, אח של מוסא דהאן, הוא קרא לו 'אורי דן', כי ב'עולם הזה' שינו את כל שמות המשפחה לשמות עבריים. אז שלמה אורי שנהיה אורי דהאן בטעות, הפך להיות אורי דן"

אורי דן ב-1973 (צילום: אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

"לאורי אבנרי הייתה אז שיטה שגם אני אימצתי בהמשך, כשערכתי בעצמי את 'העולם הזה'. הוא אמר 'אוקיי, לך לבית משפט, תביא לי משם כתבה'. הלכתי, חזרתי עם שניים-שלושה סיפורים קצרים כאלה, והוא אמר לי 'התקבלת'. ככה התחלתי לעבוד".

הסתדרת עם אבנרי בקלות?
"בתור בוס. הוא היה מבוגר ממני בשמונה שנים. אני הייתי ילד שרק מתחיל והוא כבר מפורסם, עורך שבועון. והוא היה המורה הטוב ביותר לעיתונות. לא נתחיל כאן למנות שמות, אבל זה לא מקרי שכל העיתונאים החשובים של ישראל בשנות השישים והשבעים גדלו אצל אבנרי ב'העולם הזה'".

ותחת אבנרי אתה מתקדם במהירות.
"תוך שנה פחות או יותר כבר הייתי הכתב הבכיר של העיתון".

בוא נזכיר למי שלא יודע על מה אנחנו מדברים, מה היה "העולם הזה" באותה תקופה. זה היה שבועון שרק בו יכולת לקרוא ביקורת ותחקירים על השלטון. זה לא מקרי שרדפו אחריכם. כמה עותקים מכרתם אז?
"בסביבות 11-12 אלף גיליונות לעיתון רגיל, 20-25 אלף כשהיו גיליונות מיוחדים. אבל לכל גיליון היו עשרה קוראים. כל גיליון שלנו עבר ידיים. העיתונים היו מודפסים בדפוס בלט ומופצים ביום רביעי, אבל ביום שלישי בלילה היו מעמידים דוכן ליד קפה כסית בדיזנגוף והעיתונים היו עפים. אנשים היו מגיעים מכל הארץ לקנות שם את העיתון.

"זו הייתה תקופה שהיית צריך להגיש לצנזורה הכול, לא רק ידיעות צבאיות. גם ידיעות פוליטיות. הצנזורה עברה על הכול – מהמכתבים למערכת ועד מדור ההורוסקופ. ואנחנו ניסינו כל הזמן להערים על הצנזורה ולהכניס לעיתון דברים שאסור היה לכתוב עליהם. אבנרי היה מסווה דברים שאסור לפרסם בכל מיני דרכים".

"זו הייתה תקופה שהיית צריך להגיש לצנזורה הכול – מהמכתבים למערכת ועד מדור ההורוסקופ. ואנחנו ניסינו כל הזמן להערים על הצנזורה ולהכניס לעיתון דברים שאסור היה לכתוב עליהם"

והקוראים שלכם ידעו למצוא אותם?
"בדיוק. היו גיליונות שהצנזורה הייתה פוסלת לנו חצי עיתון. אם מישהו רוצה להיזכר מה זה חיים בדיקטטורה – זה גם זה".

אלי תבור (מימין) עם אורי אבנרי (משמאל) (צילום: מתוך האלבום של אלי תבור)

ולאבנרי היו ביצים.
"כן. ניסו לירות בו. ולדקור אותו. והרביצו לו. ניסו הכול".

וזה כשאתם מנסים לספר לקוראים שלכם כל שבוע איך המדינה פועלת נגד האזרחים. היה שלב שבו שב"כ הקים עיתון מתחרה כדי להעיף אתכם מהשוק.
"כן. בין 56' ל-58'. עיתון בשם 'רימון'. וצריך להבין מה זה היה – המדינה אז הייתה בתקופת צנע. לא היה נייר לעיתונים. את 'העולם הזה' אפשר היה אז להדפיס רק ב-16-18 עמודים. על נייר עיתון פשוט. ופתאום מופיע בדוכנים עיתון של 48 עמודים, על נייר משובח".

אבל הקוראים הבינו שעובדים עליהם.
"בגלל זה הוא נסגר אחרי שנתיים. יענקל'ה אגמון השמאלני היה מנהל שם. אריה אבנרי כתב. הם קיבלו אינפורמציה בלעדית מכל משרדי הממשלה. המדינה שפכה עליהם כסף, דרך איזו חברת קש שהוקמה לצורך העניין. ל'העולם הזה' לא היו כמעט מודעות והם קיבלו מודעות מכל הגופים הממשלתיים. נתנו להם גישה, לפרסם כתבת פרופיל גדולה על פולה בן-גוריון, אשתו של ראש הממשלה".

"המדינה שפכה עליהם כסף, דרך איזו חברת קש שהוקמה לצורך העניין. נתנו להם גישה, לפרסם כתבת פרופיל גדולה על פולה בן-גוריון, אשתו של ראש הממשלה"

מזכיר לי משהו הסיפור הזה.
"כן, כן. אבל הם נסגרו בסוף מחוסר קוראים. זה לא עבד".

"יכולתי להיות מיליונר היום"

אל עולם הקולנוע אלי תבור נכנס כמעט במקרה. "ב'העולם הזה' היינו בסך הכול צוות קטן מאוד. ארבעה-חמישה אנשים, לא יותר. ב-1959, ארבע שנים אחרי שהגעתי לעיתון, הייתי כבר הכתב הבכיר. והייתי כותב הכול – ממדור ההורוסקופ שהייתי ממציא ועד מדור המכתבים למערכת שהייתי מפברק חלק מהם.

תעודות העיתונאי של אלי תבור (צילום: אמיר בן-דוד)

"ואת כל האינפורמציה לעיתון היינו אוספים אז בסיבוב מכיכר דיזנגוף ועד רחוב גורדון. כולם היו שם. הפוליטיקאים. אנשי הצבא. הצנחנים גמרו פשיטה בקלקיליה? באו לחגוג ב'כסית'. הייתי הולך בקטע הזה של הרחוב הלוך וחזור, פוגש אלופים, שרים, בוהמה, שחקנים, כל המדינה הייתה שם. הייתי מעשן אז סיגריות 'טיים' ועל הקרטון הייתי כותב דברים שאמרו לי.

"ואבנרי כל פעם זרק עלי עוד משימה. נבחרת ישראל נוסעת לאיטליה? תהיה כתב ספורט ותיסע איתה. מבקר הקולנוע עזב את העיתון? תחליף אותו ותכתוב ביקורות קולנוע. אז ככה, בנוסף לכל העבודות, הייתי צריך ללכת לשלושה סרטים בשבוע ולכתוב עליהם. לא ממש ביקורת. מה יש בסרט, איך העלילה, ואם שווה לראות או לא.

"ובזכות זה שכתבתי ביקורות קולנוע קיבלתי את ההצעה הראשונה לכתוב תסריט לסרט, לעבד סיפור שפורסם ב'העולם הזה' אחרי מבצע סיני ונקרא 'חול בעיניים'. שילמו לי, אז כתבתי תסריט למרות שלא הבנתי בזה כלום. והסרט לא הופק בסוף.

בזכות זה שכתבתי ביקורות קולנוע קיבלתי את ההצעה הראשונה לכתוב תסריט לסרט, לעבד סיפור שפורסם ב'העולם הזה' אחרי מבצע סיני ונקרא 'חול בעיניים'. שילמו לי, אז כתבתי תסריט למרות שלא הבנתי בזה כלום"

"אבל כדי לכתוב אותו קראתי קצת ספרים על כתיבת תסריטים, וככה למדתי מה צריך לעשות. הסרט לא הופק בסוף, כי המפיק שלו הסתבך וההפקה נעצרה באמצע, אבל הסיפור התפרסם, וככה יצא לי שם של תסריטאי".

כשפרצה מלחמת ששת הימים ב-1967, אורי אבנרי מינה את כתב הספורט, מבקר הקולנוע והתחקירן תבור להיות הכתב הצבאי של העיתון, ושלח אותו לחזית הדרום, לסקר את הקרבות לעיתון.

אלי תבור עם החיילים במלחמת יום כיפור (צילום: מתוך האלבום של אלי תבור)

"מטיסים אותנו לאל-עריש, מיד אחרי כיבוש אל-עריש, שם את מי אני פוגש? את אורי זוהר. על המסלול בשדה התעופה. אני עומד לעלות להרקולס אחד, הוא עומד לעלות להרקולס שני.

"אנחנו מכירים מהבוהמה התל אביבית, אבל לא היו בינינו שום יחסים מיוחדים. והוא אומר לי 'אלי, מוכרחים לעשות סרט על המלחמה הזאת'. באותו יום, באל-עריש, שמענו שצה"ל כבש את ירושלים. הוא אומר לי 'בוא ניפגש ישר אחרי המלחמה ונכתוב'.

"נגמרה המלחמה, חוזרים לדיזנגוף, הוא עובד עם פשנל בדיזנגוף פינת פרישמן, והוא כבר במאי מנוסה, עשה סרטים, פרסים, פסטיבל קאן. ואני שום דבר. כתבתי איזה תסריט שלא הופק. והוא אומר לי 'בוא נכתוב תסריט'. אמרתי לו 'אבל על מה אתה רוצה לכתוב?'. אמר 'על המלחמה, על הניצחון', אמרתי לו 'אורי, מה נכתוב על המלחמה? שהייתה מלחמה וניצחנו? צריך סיפור, שיגיד משהו'.

"אורי זוהר אומר לי 'בוא נכתוב תסריט'. אמרתי לו 'אבל על מה אתה רוצה לכתוב?'. אמר 'על המלחמה, על הניצחון', אמרתי לו 'אורי, מה נכתוב על המלחמה? שהייתה מלחמה וניצחנו? צריך סיפור, שיגיד משהו'"

"החלטנו לכתוב על המחויבות של החיילים. על חייל שבכלל רוצה שלום אבל נקלע למלחמה שהוא לא רוצה ועושה את הכי טוב שהוא יכול. וככה נולד 'כל ממזר מלך', סרט שאת הדמות הראשית בו כתבנו על פי הסיפור של אייבי נתן, הבעלים של קפה 'קליפורניה' שבו כתבנו את התסריט.

אלי תבור (מימין) עם אייבי נתן (צילום: מתוך האלבום של אלי תבור)

"בעל מסעדה שהוא פציפיסט ורודף שלום, שיום אחד נקרא למלחמה שהוא לא מאמין בה. גיורא גודיק, שתמיד חלם בגדול, הביא לסרט במיוחד את פייר אנג'לי שהיתה כוכבת בינלאומית, שכבר לא הייתה בשיא אבל עדיין היתה שם גדול בהוליווד".

והסרט מצליח בגדול.
"תחשוב מה זה, המלחמה הייתה ב-1967. הסרט יצא כבר ב-1968. המדינה קטנה. פחות משלושה מיליון איש. חצי מיליון ראו את הסרט. וככה נוצר לי שם של תסריטאי".

"תחשוב מה זה, המלחמה הייתה ב-1967. הסרט יצא כבר ב-1968. המדינה קטנה. פחות משלושה מיליון איש. חצי מיליון ראו את הסרט. וככה נוצר לי שם של תסריטאי"

וגם בטח עשית מכה יפה.
"לא. אמרו לי אתה מקבל כך וכך דולרים, מקדמה על התסריט. וחוץ מזה יהיו לך 5% מהרווחים. הסרט רץ, מצליח, וכשאני בא לבקש את החלק שלי, אומרים לי 'בקושי כיסינו את ההשקעה. אין רווחים'".

הו, זה נשמע מוכר.
"מאז למדתי לקח. אני לא מהמר. כל הסרטים שכתבתי, קיבלתי תשלום מראש, וויתרתי על אחוזים בסרט".

אנשים עומדים בתור לצפות בסרט "כל ממזר מלך" (צילום: אריאלה שביד, הספרייה הלאומית)

באמת? אין לך חלק בכל הלהיטים הענקיים שכתבת?
"לא. יכולתי להיות מיליונר היום. רק 'אסקימו לימון' היה הצלחה כל כך גדולה, שבזכותו מנחם גולן ויורם גלובוס קנו את חברת 'קנון' באמריקה".

"יכולתי להיות מיליונר היום. רק 'אסקימו לימון' היה הצלחה כל כך גדולה, שבזכותו מנחם גולן ויורם גלובוס קנו את חברת 'קנון' באמריקה"

כמה אתה קיבלת על כתיבת התסריט ל'אסקימו לימון'?
"כמה אלפי דולרים. בסביבות עשרת אלפים דולר. משהו כזה".

זהו?
"זהו. זה היה הרבה כסף אז. זה הספיק לי. לא התחרטתי"

באמת? איך לא?
"אני לא מהמר באופי שלי. אוהב לדעת מה מגיע לי מראש וזהו".

סטלה המגמרת

בין ההצלחה המקומית האדירה של "כל ממזר מלך" להצלחה הבינלאומית של "אסקימו לימון", אלי תבור הפך לתסריטאי המוביל של מה שכונה לימים "סרטי הבורקס". אבל עוד לפני זה פרצה מלחמה נוספת, שהכתב הצבאי היה צריך לסקר. את הבשורה על פרוץ מלחמת יום כיפור הוא מקבל בתדרוך כתבים, בחדרו של ראש אמ"ן, אלי זעירא.

אלי תבור ואריאל שרון (צילום: מתוך האלבום של אלי תבור)

"עוד לפני המלחמה התיידדתי עם אריק שרון. הוא השתחרר מהצבא ורצה להקים מפלגה, 'שלומציון'. אורי אבנרי בחר בו לאיש השנה של 'העולם הזה' והטיל עליי לכתוב את הפרופיל שלו. היו לנו כמה פגישות וככה התיידדנו.

"כשפרצה המלחמה, הייתה לי מכונית לארק ישנה. כל יום הייתי נוסע מתל אביב לבונקר של פיקוד דרום בטסה, בסיני, פוגש שם את אריק שרון ואת אברשה טמיר, וחוזר לכתוב על המלחמה".

תל אביב – טסה, כל יום?
"כל יום. ובטסה אני עומד ליד אריק, כשהוא מנהל את המלחמה. ואני שומע כל מה שהולך שם ברשתות הקשר".

איך נולד השם "המחדל" שנדבק למלחמה בזכותך?
"ישר אחרי המלחמה החלטנו לפרסם עליה ספר. התארגנו קבוצה של עיתונאים וכתבים צבאיים שהיו במלחמה. אורי דן, אלי לנדאו, יהונתן גפן, שייקה בן פורת, איתן הבר, חזי כרמל, אני. כל אחד כתב פרק על החוויות שלו. ואני כתבתי את ההקדמה, ערכתי את הספר ונתתי לו את השם".

"ישר אחרי המלחמה החלטנו לפרסם עליה ספר. התארגנו קבוצה של עיתונאים וכתבים צבאיים שהיו במלחמה. כל אחד כתב פרק על החוויות שלו. ואני כתבתי את ההקדמה, ערכתי את הספר ונתתי לו את השם, 'המחדל'"

עטיפת הספר "המחדל" על מלחמת יום כיפור

הספר נחטף אז.
"כן. זו הייתה הצלחה גדולה. אחרי המלחמה הפכנו – אורי דן, אלי לנדאו ואני – ל'פורום החווה' הראשון של אריק. היינו חברים בנפש. כולנו. הם הימנים, ואני הליברל. אהבתי אז את אריק. מאוד. אחרי סברה ושתילה ניתקתי איתו כל קשר, אבל נשארתי תמיד חבר של אורי דן ואלי לנדאו.

"אגב, מה שקורה בחודשים האחרונים בממשלה, מזכיר לי גם את מה שקרה לשני החברים שלי, אחרי הבחירות של 81'. אריק לקח אותם איתו למשרד הביטחון. אני לא אשכח את הפגישה הראשונה שלי איתם, אחרי שהוא התמנה לשר ביטחון. לא הכרתי אותם. שניהם היו שיכורי ניצחון. הם רעדו ממש. 'שדדנו אותם! גנבנו להם הכל!'.

"בדיוק כמו שקורה עכשיו, הם התנהגו אז. עם 'מי שלא רצה אותו כרמטכ"ל יקבל אותו כשר ביטחון'. הם היו בטירוף. בטירוף דעת. והם היו חברים שלי. אהבתי אותם. זה מזכיר לי את מה שקורה עכשיו עם הימין בממשלה. זה מה שהוביל את ישראל למלחמת לבנון".

"בדיוק כמו שקורה עכשיו, הם התנהגו אחרי הבחירות של 81'. עם 'מי שלא רצה אותו כרמטכ"ל יקבל אותו כשר ביטחון'. הם היו בטירוף. בטירוף דעת. זה מזכיר לי את מה שקורה עכשיו עם הימין בממשלה"

זה מדכא נורא. בוא נחזור לסרטים: איך נולדים "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר" ו"סלמוניקו"?
"היו שני מפיקי סרטים פרסים, האחים זבולוני, שהיה להם משרד קטן ברחוב פינסקר. הם קבעו איתי פגישה ואמרו לי, אנחנו היינו מפיצי סרטים גדולים בפרס, אנחנו רוצים שתכתוב לנו תסריט על בחור עני שמתאהב בבחורה עשירה.

"ישבתי לכתוב, תוך חודש היה תסריט ל'צ'ארלי וחצי'. והם הביאו את בועז דוידזון, שעד אז ביים לתוכנית 'לול' ואת 'עזית הכלבה הצנחנית'. וזו הייתה מייד הצלחה אדירה – 800 אלף כרטיסים. וככה, עוד סרט ועוד סרט, 'סלמוניקו', 'חגיגה בסנוקר'".

ואתה כל הזמן מקבל תשלום מראש ורואה את מאות אלפי האנשים קונים כרטיסים?
"כן. אני עיתונאי בכלל. הסרטים זו עבודה צדדית מבחינתי".

ומאיפה אשכנזי כמוך, מגימנסיה הרצליה, מ'העולם הזה', יודע לספר סיפורים על מזרחים, על קיפוח, על פערים חברתיים?
"את המודעות החברתית שלי רכשתי ב'העולם הזה'. כבר בשנות החמישים פרסמנו שם סידרת כתבות בשם 'דופקים את השחורים' וסיקרנו את מהומות ואדי סאליב.

"את המודעות החברתית שלי רכשתי ב'העולם הזה'. כבר בשנות החמישים פרסמנו שם סידרת כתבות בשם 'דופקים את השחורים' וסיקרנו את מהומות ואדי סאליב"

"עוד קודם, במבצע סיני ב-1957 נהרגו 151 חיילים של צה"ל. מאיפה אני זוכר ככה את המספר הזה? כי אני הצעתי אז הצעה מטופשת לאורי אבנרי, בוא נעשה כתבה קצרה על כל אחד מהנופלים. היום זה מקובל, אז לא עשו את זה.

"אני נסעתי לכל אחת מ-151 המשפחות של הנופלים ודיברתי איתן. ככה הכרתי את עם ישראל. ראיתי איך מתאבלים הגרוזינים ואיך מתאבלים הטורקים ואיך מתאבלים הטריפוליטאים. ובכל מקום שאני מגיע, אני מזדהה איתם.

הפגנת תושבי ואדי סאליב לפני תחנת המשטרה בחיפה לאחר הירי בסבל יעקב אלקריף, 9 ביולי 1959 (צילום: משטרת ישראל)

"אתה יודע למה? כי אני גדלתי בתל אביב ברחוב זנגוויל. ומעבר לרחוב כבר היו פרדסים. ושם היו צריפים של תימנים, שגדלתי איתם. בבתים שלהם. ולא הייתה אז שום התנשאות. אהבתי את האוכל שלהם יותר מאשר את האוכל האשכנזי של אמא שלי.

"אני גדלתי עם מזרחים, וככה גם עוצבה התודעה שלי. ואת הסיפורים שהכרתי ניסיתי להכניס לסרטים. ולדעתי, בגלל זה הם גם כל כך הצליחו. כי הקהל המזרחי אהב אותם. הוא ראה בהם את עצמו.

"אני גדלתי עם מזרחים, וככה גם עוצבה התודעה שלי. ואת הסיפורים שהכרתי ניסיתי להכניס לסרטים. ולדעתי, בגלל זה הם גם כל כך הצליחו. כי הקהל המזרחי אהב אותם. הוא ראה בהם את עצמו"

"בגלל זה 'העולם הזה' התחבר בקלות לפנתרים השחורים. היום מדברים עלינו כעל 'אליטה'. אנחנו היינו ליברלים, והבנו מהרגע הראשון את הסיפור של הפער העדתי, וניסינו לגשר עליו".

ובסוף, ההצלחה המסחרית הכי גדולה שלך, היא דווקא בזכות הסרט הכי אשכנזי שכתבת. "אסקימו לימון".
"אחרי ההצלחות הגדולות של בועז (דוידזון) ושלי, מנחם גולן התקנא במפיקים הפרסים האלה, ואמר לנו 'תעשו לי גם'. ובועז הציע שנכתוב סרט נעורים על בחור תל אביבי, שהחברה שלו מתאהבת בחבר הכי טוב שלו. וישבנו לכתוב סרט על כל החוויות המשותפות שלנו משנות ההתבגרות בתל אביב.

כרזת הסרט "אסקימו לימון"

"למרות שבועז צעיר ממני בחמש שנים, שנינו בנים לאימהות פולניות. בגלל זה החלטנו שבסרט הזה לא יהיו בכלל מזרחים. רק הסיפור של המשפחות שלנו. האזכור היחיד של מזרחים בסרט, זה כשאמא של בנצי אומרת 'רק שלא תביא לי פרענקינה'. לבועז ולי היו חוויות דומות".

כולל "סטלה המגמרת"?
"אני הייתי בצופי קהילה. ברחוב מלצ'ט. היינו שלושה חברים ויום אחד שמענו שברחוב רש"י יש אחת שנותנת. איכשהו השגנו את הכתובת שלה והלכנו ודפקנו על הדלת. היא שאלה 'מי זה?'. אמרנו 'אנחנו מהצופים'. היא שאלה 'מה אתם רוצים?'. אמרנו 'לזיין'. היא פתחה לנו את הדלת ועשינו שלישייה שם. לא ביחד. אחד אחד. לי היה הכי הרבה אומץ, אז נכנסתי ראשון. וזו הייתה הפעם הראשונה שלי".

זה היה סקס בתשלום?
"לא, לא. לא בכסף. היא אהבה את זה. על בסיס הזה כתבנו את הסיפור על סטלה המגמרת".

אתה מבין שהיום זו נחשבת לאחת הסצנות האיומות והמבישות בתולדות הקולנוע הישראלי? סצנה שמשפילה את האישה ולועגת לשמן.
"ברור. כבר אז הביקורת לא אהבה את זה. וחטפנו על זה. אבל הקהל אהב. ועדיין אוהבים את זה. זו קומדיה. היא נועדה להצחיק. לא סתם זו הייתה ההצלחה הכי גדולה בתולדות הקולנוע הישראלי".

"כבר אז הביקורת לא אהבה את הסצנה עם סטלה המגמרת. וחטפנו על זה. אבל הקהל אהב. ועדיין אוהבים את זה. זו קומדיה. היא נועדה להצחיק. לא סתם זו הייתה ההצלחה הכי גדולה בתולדות הקולנוע הישראלי"

אתה חייב לי הסבר על הבובות האלה שמממלאות את הבית שלך.
"נתקלתי בזה במקרה בתערוכה של דן בן אמוץ. קניתי ממנו איזו עבודת אמנות שהוא עשה עם ראש של בובת חרסינה בתוכה. היא סקרנה אותי והתחלתי להתעניין בנושא, וככה גיליתי שאחרי אוספי בולים, בובות חרסינה זה התחום שיש לו הכי הרבה אספנים בעולם.

אלי תבור בביתו עם אוסף הבובות, אפריל 2023 (צילום: אמיר בן-דוד)

"הם מתעניינים בעיקר בבובות חרסינה שנוצרו בגרמניה וצרפת, בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. אמנם יצרו אותן בבתי חרושת, אבל כל בובה כזו מצוירת ביד והיא שונה מאחרות.

"במשך שנים, בכל הנסיעות שלי בעולם, הייתי מחפש בובות כאלה. לכל אחת מהן יש חתימה ויש לה שווי. יש בובות כאלה ששוות מאות וגם אלפי דולרים".

זה קצת מפחיד. הבית שלך מזכיר תפאורה לסרט אימה.
"זה לא סרט אימה. זה תחביב".