קרובת משפחה שלי מארה"ב ביקרה לאחרונה בישראל כחלק ממשלחת, וסיפרה לי על המפגשים שבהם השתתפו בארץ. באחד מהם נציג מהממסד הישראלי טען שכהמשך ל"הסכמי אברהם" ועוד שינויים בעולם הערבי נראה שהעולם הערבי פחות מתעניין בפלסטינים. אולי אפילו, פנטז הדובר, העולם הערבי יכריח את הפלסטינים להפסיק את המאבק המזוין ואת עקשנותם, שמפריעים להתפתחות הכלכלית ולשיתופי הפעולה עם ישראל ועם האמריקאים. נשמע אופטימי, וקרובת המשפחה שלי שאלה אותי אם אמנם יכול לקרות.

לקח לי רגע לענות. עלה לי לראש המשפט האלמותי של גולדה מאיר, שבנימין נתניהו אוהב לצטט, "אם הערבים יניחו את נשקם, לא תהיה יותר מלחמה. אם ישראל תניח את נשקה, לא תהיה יותר מדינת ישראל". המשפט טורד אותי שנים, כי הוא תכל'ס נכון. לי אין ספק שאם ישראל תניח את נשקה, לא תהיה יותר מדינת ישראל.

עלה לי לראש המשפט האלמותי של גולדה, שביבי אוהב לצטט, "אם הערבים יניחו את נשקם, לא תהיה יותר מלחמה. אם ישראל תניח את נשקה, לא תהיה יותר ישראל". המשפט טורד אותי שנים, כי הוא תכל'ס נכון

עניינית, די נכון להסכים גם עם המשפט "אם הערבים יניחו את נשקם, לא תהיה יותר מלחמה". בניגוד להלכי הרוח בעולם הערבי, די ברור שישראל כנראה לא תילחם מיוזמתה בערבים אם אלו יפסיקו להילחם בה. גולדה צדקה, ואולי גם נתניהו.

ואז עניתי לקרובתי: בואי נשתעשע במשחק מחשבתי, תיאורטי. בואי נניח שהפלסטינים והעולם הערבי יגידו, "די, אנחנו לא נלחמים יותר, אין טרור ופיגועים, אין רקטות, אין איום איראני יותר". יותר מכך, הפלסטינים יוותרו על האפשרות של "מאבק לא אלים". לא סביר, אבל, כפי שנראה, לעיתים אפשר ללמוד גם מתרחישים לא סבירים.

שאלתי אותה, ובעצם גם את עצמי: איך זה פותר את הבעיה? וביחוד איך זה מייצר שלום? מה נעשה רגע אחרי שלא תהיה יותר מלחמה? אז נניח לקרובתי שחזרה בינתיים הביתה, וננסה למנות את האפשרויות.

1

הראשונה היא כמובן לספח את הגדה ולתת אזרחות לכל הפלסטינים שם (בעצם, צריך גם לאלה ברצועת עזה, אבל בואו נקל על עצמנו, בתקווה שמצרים תחבק אותם, והם יהיו אזרחיה).

לא באמת פתרון שהיהודים בישראל יסכימו לו. גם אם נעגן את השבות ועוד כמה דברים טובים שחשובים ליהודים באמצעות חוקים שיידרשו 100 חברי כנסת לשנותם.

למרות שנעגן, ישראל כבר לא תהיה מדינה יהודית כי יהיו בה עשרות אחוזים, ואולי גם כמחצית, שהם לא יהודים, ולך תדע מה יקרה כשהם יצביעו. קשה להניח שהיהודים, ביחוד עכשיו, כשהפלסטינים הניחו את נשקם, יבחרו באפשרות כזו.

ישראל כבר לא תהיה מדינה יהודית כי יהיו בה עשרות אחוזים, ואולי כמחצית, לא יהודים, ולך תדע מה יקרה כשיצביעו. קשה להניח שהיהודים, ביחוד עכשיו, כשהפלסטינים הניחו את נשקם, יבחרו באפשרות כזו

2

האפשרות השנייה, חביבת השמאל הישן, היא שנאפשר מדינה פלסטינית בגדה. אבל כפי שרבים מבינים, אחרי שכל ממשלות ישראל משנת 67 זרעו ישובים יהודיים בכל פינה שם, וביחוד הקפידו למקם אותם באופן שלא יאפשר "להחזיר שטחים", אין מה לתת למדינה הפלסטינית הזו.

על כל אדמות המדינה שהמדינה הפלסטינית יכלה להקים בהם בתי ספר, פארקים, אזורי תעשיה וכדומה – כבר בנינו התנחלויות. כדאי להיפרד מהאשליה הזאת, וסליחה לשרידי "תוכנית ז'נבה" ושאר האנשים הטובים שעוד מקווים.

ראינו את הפוסט-טראומה מפינוי של כמה אלפי אנשים מגוש קטיף. לא סביר, בהלך הרוח הקיים בישראל ובעתיד הנראה לעין, שפינוי יקרה שוב בהיקפים שיאפשרו מדינה פלסטינית רציפה יחסית.

3

האפשרות השלישית, שאנשים כמו תומכי "שתי מדינות, מולדת אחת" ואחרים מפנטזים עליה, מציעה שתהיה פדרציה שיש בה שתי מדינות שוות זכויות ומעמד. גם זה, לצערנו, לא עובד.

אחרי שכל ממשלות ישראל משנת 67 זרעו ישובים יהודיים בכל פינה בגדה, וביחוד הקפידו למקם אותם באופן שלא יאפשר "להחזיר שטחים", אין מה לתת למדינה הפלסטינית שתוקם שם

היהודים, בוודאי אם אין איום טרור, לא יוותרו על הפריווילגיה של חלוקת המרחב וקביעת כללי המרחב – בנייה, התרחבות, תחבורה וכו' – ולא יסכימו בשום פנים ואופן שפלסטינים יחליטו באחד הנושאים המרכזיים בדמוקרטיה של מדינה – איפה בונים עיר או כפר ועבור מי.

איך בדיוק יתקבלו ההחלטות לגבי בנייה באזור שכם, אזור שיהיה בו פסיפס של שטחים ששייכים לשתי המדינות בפדרציה? או באזור הריק כעת שבתמונה כאן – בסמוך לגדר ההפרדה המפרידה בין ישראל לענאתא ומחנה פליטים שועפאט? ועוד לא דיברנו על שמירת טבע, ותחבורה ציבורית בשבת וביום הכיפורים – מי יקבל את ההחלטות?

*  *  *

במילים אחרות, אם הפלסטינים והעולם הערבי יניחו את נשקם, ללא ספק יהיה לי ולכולנו שקט רב ופחות חשש מפיגועים וממלחמות. יהיה יותר נעים, אבל לא ייווצר שום פתרון בר-קיימא, המבוסס על הגינות, לסוגיית חיינו במזרח התיכון.

מבוי סתום. נגלה שהקונפליקט הוא לא על ביטחון אישי ולאומי, לא על ערכים, לא על זהות לאומית ולא על תפיסות דתיות (התעייפתי מהאמירה שהדת היא הבעיה, או מהאמירה שהדת היא הפתרון). תיחשף העובדה שעיקר הקונפליקט הוא על פריווילגיות. בייחוד אלה הקשורות למרחב החיים המשותף, בזכות להיות שותפים בקבלת ההחלטות בנושאים אזרחיים יומיומיים.

ויתור על פריווילגיות ממקום אלטרואיסטי הוא קשה ביותר ובלתי סביר בעליל. אנשים מוותרים על פריווילגיות רק כשהם יודעים שאם הם לא יוותרו על פריווילגיות, הביטחון האישי או הכלכלי שלהם ייפגע, בשל פשע או בשל טרור.

ויתור על פריווילגיות ממקום אלטרואיסטי הוא קשה ובלתי סביר בעליל. אנשים מוותרים על פריווילגיות רק כשהם יודעים שאם לא יוותרו, ביטחונם האישי או הכלכלי ייפגע, בשל פשע או בשל טרור

כשאני חולק את המחשבות האלה עם אחרים, חלק גדול מאד מהאנשים מתחמקים, בורחים מהתרגיל המחשבתי ומנסים להתעלם ממנו על ידי אמירה מתחכמת. אחרים מתייחסים לתרגיל ברצינות ומנסים להראות שיש פתרון, לרוב וריאציה על פדרציות וקנטונים.

אבל גם הם מתעלמים מכך שכשנכנסים לפרטים, זה לא עובד: נוצר פתרון לא ישים או לא שוויוני. כי לכאורה, עדיין כמובן ישנם "פתרונות" שאינם מבוססים על הגינות, שבהם נהיה מדינת אפרטהייד גזענית שבה לערבים יש פחות זכויות, ושכמובן לרובם לא תהיה אזרחות.

אנחנו לא נוותר לעצמנו כאן, ובפוסט הבא נפרט ונבהיר לעצמנו את המציאות המרה: אין לנו עתיד שבו יש מענה ישים, יציב והוגן לשבעה מיליון יהודים ושבעה מיליון פלסטינים בין הירדן והים, שאינו אפרטהייד.

ד"ר חגי אגמון־שניר ייסד וניהל במשך מעל עשרים שנה את המרכז הבין-תרבותי לירושלים, עוסק בפיתוח קהילה רב-תרבותית ומלמד באוניברסיטת בר-אילן.