בפוסט הקודם ראינו שאנחנו במבוי סתום, ללא עתיד, בין הירדן לים, עם שבעה מיליון יהודים ושבעה מיליון פלסטינים. וזאת בתרחיש האופטימי ביותר מבחינת היהודים – שבו הפלסטינים פשוט מוותרים על כל תביעותיהם הלאומיות.

שתי חלופות לעתידנו נפסלו בקלות: אין סיכוי שהיהודים יסכימו למדינה בין הירדן לים שיש בה שוויון אזרחי לכולם; פתרון שתי המדינות לא ישים – לא נשארו שטחים למדינה פלסטינית מבלי הסרת עשרות אלפי מתנחלים מבתיהם.

אבל מסתבר שמוצעות חלופות מדי פעם, "היברידיות", והדיון בהן ראוי להרחבה ולהבהרה. בהצעות "ההיברידיות" יהיו מרחבים לפלסטינים שבהם "הם יוכלו לנהל את חייהם בדרכם". הפתרונות "הפדרטיביים" מתעלמים מכך שאין סיכוי שנאפשר לפלסטינים לקבל החלטות שישפיעו על היהודים במרחב, אפילו השכנים בהתנחלות הקרובה.

פתרונות אחרים לא מתביישים להציע "קנטונים" של ממשל עצמי, ושהפלסטינים יקבלו, דרך פלא, אזרחות ירדנית (כלומר, הם יוכלו להצביע במדינה שההחלטות המתקבלות בה לא רלוונטיות לחייהם). בעולם האמיתי (שוויץ) לתושבי "קנטונים" זכויות מלאות ברמת המדינה. מסתבר שאלה שמציעים קנטונים מתכוונים ל"קנטונים, אבל לא באמת", בלי הזכויות האזרחיות.

חלק מהפתרונות לא מתביישים להציע "קנטונים" של ממשל עצמי, ושהפלסטינים יקבלו, דרך פלא, אזרחות ירדנית (כלומר, הם יוכלו להצביע במדינה שההחלטות המתקבלות בה לא רלוונטיות לחייהם)

יש המציעים שמעמד תושבי השטחים יהיה "כמו בפורטו ריקו", כלומר לא תהיה להם נציגות בבית הנבחרים של המדינה בין הירדן לים. ואמנם, השפעת תושבי פורטו ריקו על הרמה הפדרלית מוגבלת, למרות האזרחות האמריקאית המלאה, כי אין לפורטו ריקו נציגות במוסדות פדרליים. הכוונה של המציעים היא להעתיק מודל מ"הדמוקרטיה הגדולה בעולם". רק שבפורטו ריקו גרים כ-1% מאזרחי ארצות הברית, ואצלנו מדובר על עשרות אחוזים שיהיו במעמד האנומלי הזה.

בכל ההצעות האלה, האמירה היא שהפלסטינים "יקבלו אחריות וקבלת החלטות על חייהם". אבל במציאות, "חייהם" פירושו זכויות תכנון ובנייה, קביעה של זכויות סוציאליות, השפעה על סל הבריאות, מערכות של תחבורה ציבורית, חוקי איכות סביבה ומטרדי רעש ועוד נושאים שבהם אי אפשר לקבל "החלטות מקומית", בעיקר כשבין כל שני ישובים פלסטינים יש ישוב יהודי, ולעיתים הערבוב הוא גם באותו הישוב. נאלץ על-כן להיפרד מהתקווה שבעזרת "עקרון המקומיות" הפלסטינים יוכלו לקבל החלטות שיהיו רק "על חייהם".

בואו נעשה תרגיל מעשי בעזרת התמונה שבראש הפוסט. רואים בה את כביש 1 בין ירושלים למעלה אדומים, וצומת שממנו יוצא צפונה (לכיוון מעלה בתמונה) כביש מעניין. זהו כביש 4370, שכפי שרואים בתמונה ישנה חומה המפרידה לכל אורכו בין הנתיבים לישראלים לבין הנתיבים לפלסטינים. אם הפלסטינים יניחו את נשק הטרור, אפשר יהיה לוותר על חומת ההפרדה הביטחונית בין הנתיבים, ויהיה טוב גם לפלסטינים לגלות שהם יכולים לנוע בחופשיות בכל נתיבי הכביש.

אבל אז הסיפור מסתבך. על הגבעה מימין לכביש בסיס צבאי, שכעת, בהיעדר טרור, ניתן לפרקו. מצד שמאל לכביש, הכפר ענאתא, כפר כלוא מכל עבריו, יחד עם מחנה הפליטים שועפאט. חלקו המערבי של הכפר לא נראה פסטורלי כמו חלקו המזרחי שבתמונה. בפוסט הקודם, תמצאו את התמונה של החלק המערבי, מקבץ של רבי קומות לא בטיחותיים ולא חוקיים, שנבנו כי ענאתא יכולה כיום להתרחב רק לגובה.

האם קנטון ענאתא יוכל להתפתח ולמלא את המרחב מזרחה וצפונה עד לכפר אדומים ועלמון? ללא שוויון זכויות אזרחי, מקבלי ההחלטות יהיו היהודים, והמרחב המדובר יתמלא בישובים יהודים

ועכשיו החידה: האם, כשהפלסטינים יוותרו, תהיה במקום הבסיס הצבאי הרחבה של ענאתא? האם "קנטון ענאתא" יוכל להתפתח ולמלא את המרחב מזרחה וצפונה עד לכפר אדומים ועלמון שנראים למרחוק בתמונה? ללא שוויון זכויות אזרחי, מי שיקבל את ההחלטות יהיו מקבלי ההחלטות היהודים, והמרחב המדובר יתמלא בישובים יהודים.

למה המרחבים שבתמונה עוד לא מלאים בבתים יהודים כבר עכשיו? רוב המרחב המדובר הוא "שטח E-1", שישראל מעוניינת להקים בו שכונה של מעלה אדומים. ישראל לא מעלה על דעתה להקדיש את השטח לבנייה לתושבי הארץ הפלסטינים, או לחלוק אותו, נגיד חצי-חצי, בין ענאתא למעלה אדומים. אם הפלסטינים יניחו את נשקם, בוודאי שלא ניתן להם נתח בבנייה באזור.

המרחב ממזרח לענאתא הוא רק דוגמה קטנה לכישלון פתרון "הקנטונים" או "הפדרציה", ועוד לא נגענו במקרים המסובכים יותר, כמו בחברון, או בדרום הר חברון, או במרחב הכפרי של השומרון.

בימים אלה, לרבים מהיהודים אין בעיה להביט במראה ולראות עצמם כ"בעלי הבית" היחידים. הגינות אינה ערך משמעותי עבורם. עבור אלה נדגיש את המבט הפרגמטי. כשאין הגינות, היציבות קטנה למדי, והביטחון האישי והכלכלי נפגם. פתרון שבו עשרות אחוזים מהתושבים אינם מרגישים שותפים ואינם "בעלי הבית" יחד אתנו, היהודים, אינו פתרון יציב.

גם הפתרון היציב האולטימטיבי שעולה לראשנו, הטרנספר, מלא או חלקי, לא באמת קיים. לילות ארוכים ביליתי בכיכר ציון בשיחות דיאלוג עם טרנספריסטים, וכתרגיל מחשבתי, סייעתי להם לפתח את הפתרון – איך עושים טרנספר בפועל, איך מגרשים את הכפר הראשון, השני, במי יורים ועל מי מאיימים.

לרבים מהיהודים אין בעיה להביט במראה ולראות עצמם כ"בעלי הבית" היחידים. הגינות אינה ערך משמעותי עבורם. אז נדגיש את המבט הפרגמטי: כשאין הגינות, היציבות קטנה והביטחון האישי והכלכלי נפגם

את הסססמולנים הנחנו בצד, כאיום לא משמעותי, וגם את בג"ץ. למרות כל זה, הם לא הצליחו להתקדם יותר מ-2-3 כפרים מבלי שיעצרו בלי יכולת להתקדם הלאה. הרוגים רבים לכוחותינו, עולם אנטישמי שמגיב קשה, ועוד.

מסתבר שאנחנו יכולים לעשות טרנספר ולשטח את עזה, באותה מידת הצלחה שוולדימיר פוטין יוכל להשתלט על אוקראינה בשלושה ימים. מה ששכחו ב"ישיבת הרעיון היהודי" לעשות, הוא לעבור עם חניכיהם על הפרטים הקטנים.

כאמור, זו הבשורה המרה. אין לנו עתיד הוגן או יציב לעתידנו באזור. מה עושים כשאין פתרון? אפשר לברוח, וקשה לבוא בטענות למי שבוחר בכך. אבל, אם תחכו לפוסטים הבאים, אנסה להציע מעט אופטימיות וכיווני פעולה אפשריים גם כשנדמה שאין עתיד.

ד"ר חגי אגמון־שניר ייסד וניהל במשך מעל עשרים שנה את המרכז הבין-תרבותי לירושלים, עוסק בפיתוח קהילה רב-תרבותית ומלמד באוניברסיטת בר-אילן.