מוקפת בילדים ובנשים, נערה מתבגרת מסבה את ראשה ומחייכת. שלא כמו רוב היהודים בטרנספורט, היא איננה עונדת טלאי צהוב. שמה הוא בלה (ביילה, ביידיש) והיא נראית גאה בשמלת הפסח החדשה שלה, שתפרו דודותיה.

זה היה יום בהיר בסוף מאי 1944 כשבלה סולומון בת ה-16 – סבתא שלי – הועמדה לסלקציה באושוויץ-בירקנאו. הארובות האלה הן של המאפייה, נאמר למי שזה עתה הגיעו; המשפחות יתאחדו שוב אחרי החיטוי, ותוודאו שהמזוודות שלכם מסומנות לצורך זיהוי.

הצילום של סבתי נראה סטרילי באופן מוזר. אין תחושה של הגעה לגיהינום כפי שתיארו אלי ויזל ופרימו לוי. התמונה צולמה באור יום, כך שאין זרקורים המופנים אל הקרבנות שיורדים מקרונות המשא באיומי שוט. אין כלבים שנובחים לעברם.

הצילום של סבתי נראה סטרילי באופן מוזר. אין תחושה של הגעה לגיהינום כפי שתיארו אלי ויזל ופרימו לוי. התמונה צולמה באור יום, כך שאין זרקורים המופנים אל הקרבנות שיורדים מקרונות המשא. אין כלבים שנובחים לעברם

התמונה של סבתי אחת מ-197 התמונות מ"אלבום אושוויץ", אחד המסמכים החשובים ביותר מתקופת השואה. למרות שהייתי מודע לקיומו של האלבום לפחות 20 שנה, לא חשבתי לחפש אותה בין דפיו עד 2015.

מסיבות שאינן ברורות להיסטוריונים, צלם של האס-אס (ארנסט הופמן או ברנהרד ולטר) תיעד במשך כמה ימים באותו אביב את ה"תהליך" בן 11 השלבים שעברו יהודים הונגרים במחנה.

המחנה הותאם לקבלת גל של 424,000 יהודים הונגרים, שרובם נרצחו עם בואם. אחת ההתאמות הייתה הארכת מסילות הרכבת אל תוך המחנה, דבר שאיפשר לזרז את התהליך.

"אלבום אושוויץ" מחולק ל-11 פרקים, שלכל אחד מהם כותרת התואמת את "הנוהל המיוחד" שהיה נהוג כלפי האסירים בכל אחד מהשלבים.

האלבום, שערוך באופן כרונולוגי, מתחיל בקרבנות היורדים מקרונות המשא. הוא מסתיים ב"חורשה", שבה יהודים שנשלחו למוות – בעיקר ילדים וזקנים – המתינו בין עצי הלבנה. התמונות מהחורשה תויגו כ"גופות שאינם כשירים עוד" .

אחת מתמונות "אלבום אושוויץ" שצולמה מגג קרון משא ב-1944. כמה מקציני האס-אס ומהקרבנות זוהו (צילום: יד ושם)

"אף אחד לא התחתן בלעדיי"

לפני שחיפשתי את סבתא שלי באלבום, שמעתי את העדות שלה. כמה שנים לאחר צאתו של הסרט "רשימת שינדלר" ב-1993, סביי וסבתותיי משני הצדדים נתנו עדות לקרן השואה של סטיבן ספילברג. הייתי האדם הראשון במשפחה שראה את הראיון עם סבתא, אם כי רק בשנת 2010, שלוש שנים לאחר מותה.

סבתא – באבי, קראנו לה – נולדה ב-1927, וגדלה בעיירה זניאצ'ובה באוקראינה של היום. הקהילה החקלאית החצי-יהודית לא הייתה רחוקה מהמרכז החסידי מוקצ'בו, היכן שבאבי ויהודי העיירה שלה נכלאו מאוחר יותר בגטו.

באבי, שהייתה אחת מ-8 ילדים, דיברה יידיש, צ'כית ואוקראינית. למשפחתה הייתה חווה, והיא אירחה עניים לשבת ושלחה אוכל לנזקקים. זניאצ'ובה לא הייתה בדיוק שטייטל, אבל לא היה בה חשמל, והחדשות פורסמו בכיכר המרכזית.

סבתא תיארה את עצמה כילדה ערמומית, שתמיד נזהרה מאביה "הפנט הדתי". "כשאבא לא היה שם, אני הייתי שם", אמרה למראיין של ספילברג. היא נהנתה להתגנב לכנסיות כדי לצפות בכלות ובחתנים: "איש לא התחתן בלעדיי", סיפרה.

נוסף על כישוריה הלשוניים ויצר ההרפתקנות שלה, באבי הייתה מיומנת במלאכות יד שונות הכוללת חוט ומחט. שלא כמו אחיה, היא השתלבה היטב בחברה הלא-יהודית, לכן אמה נהגה לשלוח אותה לעיר כדי למכור את תוצרתם. היא אהבה להשוויץ בבגדיה והייתה רזה כמו עמוד, כך סיפרה בחיוכה הרחב.

כשגיליתי שסביי וסבתותיי היו בשואה, נאמר לי שהם באו מצ'כוסלובקיה. ידעתי שרוב קרוביה של באבי נרצחו באושוויץ, ושהיא נכלאה שם. אבל לא חשבתי שהיא עשויה להיכלל ב"אלבום אושוויץ", משום שהתמונות שם היו של יהודים הונגרים.

בסוף 2015 השגתי פריצת דרך במחקר שלי: האזור שבאבי חיה בו היה תחת שליטה הונגרית בזמן המלחמה. מיד תהיתי אם מישהו מהאנשים שזוהו באלבום בא גם הוא מזניאצ'ובה. בדקתי כל כיתוב בגרסה של האלבום שפרסם יד ושם, ואכן היו שם אנשים מזניאצ'ובה ומערים אחרות באזור רותניה הקרפטית.

מיד התחלתי להשוות את תמונת הנערה לתמונות של סבתי מהשנים שלאחר המלחמה. הדמיון, הסכימו כולם, היה ברור. התיאור העצמי של סבתי עזר לי למצוא אותה בין מאות נשים וילדים ב"אלבום אושוויץ"

מצויד בתיאור העצמי של באבי כילדה שובבה, רזה מאוד ובעלת רצון חופשי, בחנתי את תמונת הנערה בדפיו הראשונים של האלבום.

הבחנתי בה כבר קודם לכן, בנערה המוזרה עם הרווח בין השיניים ועם החיוך שלא-במקומו בבירקנאו. אבל עכשיו זיהיתי את עצמי בעיניה בפעם הראשונה.

מיד התחלתי להשוות את תמונת הנערה לתמונות של סבתי מהשנים שלאחר המלחמה. הדמיון, הסכימו כולם, היה ברור. התיאור העצמי של סבתי עזר לי למצוא אותה בין מאות נשים וילדים באלבום.

תמונה מ"אלבום אושוויץ" שעובדה כדי להבליט את בלה (ביילה) סולומון (ראשונה מימין), מאי 1944 (צילום: יד ושם)

"תמסרו את הילדים"

ביום האחרון של פסח, "כשהכלים עוד חיכו לשטיפה", באבי והיהודים של זניאצ'ובה רוכזו ונשלחו לגטו מוקצ'בו.

במשך שישה שבועות הם ישנו על רצפה של מפעל. יום אחד לפני חג השבועות, ב-27 במאי, הועמסו כולם על קרונות משא. באבי זכרה שבמהלך המסע רבים סביבה התפללו, ושגופה של אדם שמת בדרך הושלכה החוצה.

לאחר ששורה של קרונות נכנסה לבירקנאו, נוסעי הטרנספורט הורדו מהם. נשים יהודיות הונגריות במטפחות לבנות קיבלו את פניהם.

"תמסרו את הילדים, לא יהיה להם מה לאכול", כך אמרו הנשים לפי זיכרונה של סבתי. כמה מהאימהות מסרו את ילדיהן לסבתות או לדודות מבוגרות, בהנחה שהם יזכו לתנאים טובים יותר ב"מחנה המשפחות". לאחר שכולם חולקו לשורות לצורך סלקציה, צלם האס-אס צילם את התמונה עם באבי שלי.

לפי עדותה של סבתי, אמה ושלוש אחיותיה הצעירות נשלחו למקלחות, יחד עם אביה ושני אחיה הצעירים. אחד מאחיה, סימון, היה בן 15, וייתכן שהיה יכול לשרוד את הסלקציה, להערכתה של באבי, אילו העמיד פנים שהוא מבוגר בשנה.

לפי עדותה של סבתי, אמה ושלוש אחיותיה הצעירות נשלחו למקלחות, יחד עם אביה ושני אחיה הצעירים. אחד מאחיה, סימון, היה בן 15, וייתכן שהיה יכול לשרוד את הסלקציה, אילו העמיד פנים שהוא מבוגר בשנה

היות שהאס-אס היה צריך "לקבל" כמעט חצי מיליון יהודים הונגרים בחודשיים, לא היה זמן לקעקע מספר על זרועה של סבתי. מכיוון שבכל יום הגיעו למחנה כמה טרנספורטים, המערכת התקשתה לעמוד בעומס, לכן דילגו על כמה שלבים.

הדבר המכריע יותר עבור האס-אס היה שה"תנורים" לא יכלו להכיל את כל אלפי הגופות שנערמו מדי יום. "לא היה להם מקום לשרוף אותן", אמרה באבי בעדותה.

תנאי העומס האלה הביאו להצטלבות דרכיהם של סבתי ושל אביה ליד חורשת עצי הלבנה. כשבאבי ואחיותיה צעדו ממבנה "סאונת" החיטוי אל מחנה הנשים ההונגריות, המילים "שמע ישראל" נצעקו לעברן.

"העפתי מבט, וזה היה אבי", סיפרה סבתי. "הוא ראה אותנו עוברות, והתחיל לצעוק. הוא זיהה אותנו גם בלי השיער שלנו. הוא זיהה אותנו".

ישראל וזליג, אחיה של לילי יעקב, ב"אלבום אושוויץ" (צילום: יד ושם)

"היענות לציפיותיהם של השלטונות"

כמו סבתי, לילי יעקב מהעיירה בילקה הגיעה לאושוויץ בסוף מאי באחד מאותם טרנספורטים מהונגריה. כמו סבתי, גם לילי הועברה מאושוויץ למחנה אחר. במקרה שלה, המחנה הזה היה דורה-מיטלבאו בגרמניה.

עם שחרור המחנה, יעקב נכנסה למבנים שהיו קודם לכן מחוץ לתחום כדי לחפש אוכל, בגדים ותרופות. בעודה נוברת במגירות בביתנים, היא מצאה אלבום בצבע חום בהיר שנשא את הכותרת "יישוב מחדש של יהודי הונגריה".

בין דפי האלבום, יעקב ראתה את פניהם של קרובי משפחתה שנרצחו. היא גם זיהתה את עצמה בתמונת רוחב של אסירות שראשיהן גולחו זה עתה.

היו שם תצלומי תקריב של רבנים שהיא הכירה מבילקה ותמונה של שני אחיה הצעירים במעילים ובכובעים תואמים, שהפכה לאייקונית.

מאז שנות ה-60, תמונות מ"אלבום אושוויץ" הוצגו באלפי ספרים, מאמרים, מוזיאונים וסרטים תיעודיים, ושימשו כראיה במשפט אייכמן ובהליכים משפטיים נוספים. באופן מפליא, כמעט שלושה רבעים מהקרבנות שפניהם מופיעים בתמונות זיהו את עצמם או זוהו על ידי קרובי משפחה או ניצולים אחרים.

עם זאת, ישנם כמה פערים בהבנה שלנו את אוסף התמונות הזה שהוכן בקפידה. "כולם מכירים את האלבום, אבל אף אחד לא באמת בחן או ניתח אותו כראוי למסמך היסטורי, בעיקר באמצעות כלים של ביקורת חיצונית ופנימית", כתב ההיסטוריון הצרפתי טל ברוטמן במאמר אקדמי שפירסם בשנה שעברה.

באמצעות קיטלוג קפדני של עשרות קרונות, ברוטמן איתר בתמונות האלבום לפחות שבע רכבות גירוש. בנוסף על כך, הוא קבע כי לא ייתכן שכל התמונות צולמו ביום אחד, כפי שנטען בכמה גרסאות מודפסות של האלבום

ברוטמן מתאר את "אלבום אושוויץ" כ"מסמך מבודד" בין המקורות על השואה, וכותב כי האלבום "נועד להראות שהמבצע התנהל באופן חלק ואת ההיענות לציפיותיהם של השלטונות".

באמצעות קיטלוג קפדני של עשרות קרונות רכבת שנבנו בארבע מדינות שונות באירופה, ברוטמן איתר בתמונות האלבום לפחות שבע רכבות גירוש.

בנוסף על כך, הוא קבע כי לא ייתכן שכל התמונות צולמו ביום אחד, כפי שנטען בכמה גרסאות מודפסות של האלבום.

יהודים הונגרים ממתינים ל"מקלחות" בחורשה של אושוויץ-בירקנאו, מאי 1944, חלק מ"אלבום אושוויץ" (צילום: יד ושם)

"לא ניתן לומר יותר מכך"

"לגבי האלבום של לילי יעקב, לא ניתן לאשר או להפריך דבר", אומר פבל סביצקי, דובר מוזיאון ההנצחה באושוויץ-בירקנאו. כמו המדריכים שהוא עובד עימם, סביצקי מכנה את האלבום "האלבום של לילי יעקב", ולא "אלבום אושוויץ".

זאת, משום שהיו כמה אלבומים הקשורים במחנה המוות, בהם אחד שצילמו קציני האס-אס של המחנה באתר שבו הם שהו בקרבת מקום.

לסביצקי יש ידע אנציקלופדי על אושוויץ-בירקנאו, והוא יצר ספר מרתק שבו התמונות מ"אלבום אושוויץ" מוצגות לצד תמונות שהוא צילם באותם מקומות.

כדי ליצור את צמדי התמונות הוא התאים בין המבנים שהופיעו בתמונות הישנות – כגון עמודי הגדר או הארובות – לשרידים שנותרו במחנה כיום.

בשנת 2002, נינה שפרינגר-אהרוני מיד ושם הייתה אחת החוקרים שכתבו מאמרים לספר "אלבום אושוויץ: סיפורו של טרנספורט". כיום אנחנו יודעים שהתמונות מראות כמה טרנספורטים שונים, כך שהכותרת אינה מדויקת.

במאמר של שפרינגר-אהרוני, "התצלום כמסמך היסטורי", היא מספקת לקוראים תובנות על התמונות, לרבות המועד שבו הן צולמו.

בשנת 2002, נינה שפרינגר-אהרוני מיד ושם הייתה אחת החוקרים שכתבו מאמרים לספר "אלבום אושוויץ: סיפורו של טרנספורט". כיום אנחנו יודעים שהתמונות מראות כמה טרנספורטים שונים, כך שהכותרת לא מדויקת

"הסתמכתי על עדויות של ניצולים רבים שזוהו בזמנו באלבום", אומרת שפרינגר-אהרוני. "רוב הניצולים לא נקבו בתאריך מדויק, אבל הם הצהירו מפורשות שהם הגיעו בערב שבועות, בכללם לילי יעקב".

"הסתמכתי על עדויות של ניצולים רבים שזוהו בזמנו באלבום", אומרת שפרינגר-אהרוני. "רוב הניצולים לא נקבו בתאריך מדויק, אבל הם הצהירו מפורשות שהם הגיעו בערב שבועות, בכללם לילי יעקב".

"ניסיתי גם לבדוק את התאריך לפי שמות הגטאות שמהם יצאו הטרנספורטים והרכבות, פלוס שניים-שלושה ימים – משך המסע עד לאושוויץ.

"נראה לי נכון ללכת בעקבות דבריהם של הניצולים ולקבוע את התאריך כ-28-27 במאי 1944, ערב שבועות", כתבה לי שפרינגר-אהרוני.

לדברי סבתי, היא נלקחה מגטו מוקצ'בו בערב שבועות. כך שהיא לא הייתה באותו טרנספורט עם לילי יעקב – שבכל מקרה הגיעה מגטו אחר.

הטרנספורט של באבי היה אמור להגיע יום או יומיים אחרי החג שבו מציינים את קבלת התורה, בשבוע שבו הגיעו לבירקנאו יותר מעשרים רכבות גירוש.

בתוך שעות מהרגע שבו הונצח חיוכה על ידי צלם האס-אס, סבתי כבר למדה את חוקי אושוויץ. הארובות לא היו שייכות למאפייה, משפחות לא שבו והתאחדו.

קריאת ה"שמע ישראל" של אביה, שנצעקה בסמוך לתאי הגזים, היו מילותיו האחרונות אליה. באבי מעולם לא ראתה אותו שוב, את אמה או את חמשת אחיה.