העיסוק באיום הגרעין האיראני, בהכרזות מנהיגים ובשיח הציבורי הישראלי, הגיע בשבוע האחרון לשיא. הממשל האיראני באמת מאיים על מדינת ישראל. בוודאי נכון לצה"ל לבנות כוח מתאים במכלול יכולות להתמודדות עם האתגר האיראני כאתגר מורכב ותקדימי.

אולם ראוי להתבונן לא רק בפוטנציאל האיום לכשעצמו, אלא גם במקום שהאיום הזה תופס בסדר היום ובתודעת הזהות של מדינת ישראל. ואולי מעבר לכך, לבחון עד כמה הטראומה המבוססת על הזיקה בין המושגים – "איראן גרעינית" ו"השמדה" התפתחה ואפילו השתלטה כמרכיב תודעתי דומיננטי בחברה הישראלית. זאת תוך כדי וכתוצאה של הדהוד הטראומה הזאת על ידי מספר מנהיגים פוליטיים. לאחרונה גם מומחי בטחון, לכאורה, שרים את השיר הזה ואין איש שעומד מולם ואומר – אולי המצב הפוך?

ראוי להתבונן לא רק בפוטנציאל האיום אלא גם במקום שהאיום תופס בסדר היום ובתודעת הזהות של המדינה. ואולי אף יש לבחון עד כמה טראומת הזיקה בין "איראן גרעינית" ו"השמדה" התפתחה והשתלטה

כדאי לבחון מה יש בו באיום האיראני, ובמיוחד באיום הגרעיני, שכה חודר אל עומק מצבו הנפשי והתרבותי של יהודי במדינת ישראל. שאלה זו מזמינה את החברה הישראלית להתבוננות פנימית במתחים הלא פתורים הנטועים במודע ובתת מודע של  בסיס זהותה.

מלחמת העצמאות התקבעה בתודעה הישראלית כמלחמת קיום ללא עוררין. המלחמות שבאו אחריה לא זכו לאותה הסכמה. במאמץ להבחין בין מלחמה צודקת לזו שאינה צודקת, ניטעה בישראלים המוסכמה כי מלחמה צודקת היא מלחמת אין ברירה – מלחמה שמגנים בה על עצם הקיום. אלא שבמבחן ביקורתי, ההבחנה בין מלחמת ברירה למלחמת אין ברירה אינה מתכנסת להצדקה שאינה שנויה במחלוקת.

כאן טמון כוחו המפתה של איום הגרעין האיראני, המיוצג ככרוך בטבעו באיום קיומי מובהק. איום, שעל פניו אינו מופנה נגדנו בגלל ה"כיבוש", נראה כמשיב את מדינת ישראל, לפחות בעיני עצמה, למעמד הקורבן הצודק.

בדימוי הפיזיקלי  האיום הזה  נתפס כאיום השמדה, סוג של אותו איום מוכר מאושוויץ. כמו שם, גם הגרעין האיראני מאיים על כל יהודי בלי הבחנה, וסוף סוף יאחד אולי בין יהודים, באותה אחדות גורל הנוצרת למול איום משותף.

מה יש באיום האיראני, ובמיוחד הגרעיני, שכה חודר אל עומק מצבו הנפשי והתרבותי של יהודי בישראל. שאלה זו מזמינה את החברה הישראלית להתבוננות פנימית במתחים הלא פתורים במודע ובתת מודע של זהותה

ישראל לא עמדה עד היום בפני מצב שבו אמור להתקיים מצב הקרוי בעגה המקצועית MAD – כלומר – השמדה דו צדדית מובטחת, במידה שמתפתחת מלחמה בין שתי מדינות בעלות יכולות גרעיניות צבאיות, או שהן מוגנות  (כדוגמת ברית ההגנה בין ישראל לארה"ב) על ידי מעצמות בעלות היכולת הזאת. למשל – דרום קוריאה מוגנת על ידי ארה"ב מפני תקיפה גרעינית של צפון קוריאה. מוגנת פרושו – צפון קוריאה מורתעת מהכוונה לתקוף את דרום קוריאה או יפן בגין הסיטואציה המכונה MAD.

גם ישראל ואיראן תהיינה ביחסים מסוג זה בעוד שנה או שנתיים או חמש, או שכבר זאת הסיטואציה.

בכל האזורים הנפיצים בעולם ולאורך ההיסטוריה של 78 השנים האחרונות מאז שהוטלו פצצות הגרעין על הירושימה ונגסקי – לא התפרצה מלחמה גרעינית, ויותר מכך – לא פרצה מלחמה בכלל בין שתי מדינות גרעיניות עוינות. כמו למשל הודו ופקיסטן – שתיהן בעלות יכולת גרעינית צבאית ושתיהן עוינות זו לזו, או בין בריה"מ לשעבר וארה"ב, או בין רוסיה לארה"ב. ובכלל, העולם השתנה באופן מהותי בהקשר האסטרטגי. מי שעדיין לא משתנה זאת ישראל.

ישראל היא מעצמה צבאית ברמה האופרטיבית. כדי שהיא תהווה אפילו מעצמה אזורית ברמה האסטרטגית, היא חייבת להפנים יכולות חשיבה מסוג חדש. יכולות שמכילות מרכיבים גם מדיניים ולא רק אופרטיביים. יש למעבר הזה חשיבות קיומית קריטית יותר מהאיום האיראני עצמו.

בכל האזורים הנפיצים בעולם ולאורך ההיסטוריה של 78 השנים האחרונות מאז שהוטלו פצצות הגרעין על הירושימה ונגסקי – לא פרצה מלחמה גרעינית, או מלחמה בכלל, בין שתי מדינות גרעיניות עוינות

מומחים בישראל עדיין מציגים את הצורך בפעולות מבצעיות שמטרתן למנוע מאיראן להיות מדינה בעלת יכולת גרעינית צבאית (כולל יכולות שיגור, יכולות תכנון ושליטה ועוד כמה אלמנטים שהאיראנים מסוגלים להפיק או כבר הפיקו). הגיעה השעה שישראל תעבור לאסטרטגיה של הרתעה – והמשמעות היא בעיקר ביצירת יכולות ובניין כוח אחר מאשר פיתוח יכולות ומאמצים במניעה.

ישראל מסוגלת לייצר הרתעה מול איראן גרעינית ובכך ליצור שיווי משקל קבוע באזור. הטעות האסטרטגית הישראלית (כפי שמבטאים מנהיגיה בימים אלה)  עלולה להיות יקרה מאוד, משום שהיא יכולה להתגלגל לעימות  אזורי מיותר בין שתי המדינות, עימות שמצד אחד לא ימנע את האפשרות שאיראן תהיה גרעינית, ומצד שני יגבה מחיר כבד מישראל ומישראלים בכל הקשר – ומנהיגיה יגלגלו עיניהם לשמיים ויאמרו: זאת הייתה מלחמת אין ברירה.

האמנם?

הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק הציג את הזהות היהודית כשזורה יחד בברית גורל ובברית ייעוד. בהשראתו ביקשו הוגים יהודיים בעת החדשה – לאחר השואה והקמת מדינת ישראל – לכונן זהות יהודית על בסיס ייעוד משותף ולא רק על בסיס גורל אסוני משותף.

בינתיים, בקוצר ידה של ההנהגה הישראלית לדורותיה להציב זהות ישראלית-יהודית על כוחה המלכד של תודעת ייעוד משותף, בחרה ההנהגה לחמוק אל הממד המאחד, המתמקד סביב חרדה קיומית משותפת. כך הלכה ונבנתה נחיצותה הפוליטית של אימת הגרעין האיראני.

בקוצר ידה של ההנהגה הישראלית לדורותיה להציב זהות ישראלית-יהודית על כוחה המלכד של תודעת ייעוד משותף, בחרה ההנהגה לחמוק אל הממד המאחד, המתמקד סביב חרדה קיומית משותפת

לימוד מקצועי של פוטנציאל האיום הגרעיני האיראני על מדינת ישראל, יגלה עד כמה גם המושג "איום קיומי" אינו חד משמעי. גם אם יגיעו האיראנים לפצצה, יעמדו לנגד עיניהם שיקולים לא מעטים להימנע משימוש בה.

גם אם חלילה תשוגר הפצצה, מדינות אינן נעלמות בחטף ואינן קורסות במכה אחת, גם לא בתקיפה גרעינית. כל מה שעבר על המדינה הסורית מאז החלה מלחמת האזרחים, מלמד כיצד מדינה יכולה להמשיך להתקיים גם כאשר נראה כי לגמרי קרסה.

גם בתרחיש הנורא, מבחינה מעשית  יש בסיס לתקווה שמצבה של ישראל לא יתדרדר עד כדי מצבה של סוריה. מהיבט זה תקיפת מדינת ישראל בחימוש גרעיני היא בוודאי איום רציני ובכל זאת, עם כל המחיר הנורא, היא תמשיך להתקיים, להשיב מלחמה ולנצח.

הנהגת מדינת ישראל מחויבת כמובן לעשות מה שביכולתה על מנת למנוע מימושו של איום כזה ולפתח יכולות לתגובה הולמת. אבל ראוי לרסן את חרדת הקיום. התבוננות בחרדה יגלה עד כמה היא קודם כל תלויה בנו, בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על סיבת קיומנו כמדינה בארץ אבות, על כל מה שאנו מבקשים להשיג בה.

לימוד מקצועי של פוטנציאל האיום הגרעיני האיראני על מדינת ישראל, יגלה עד כמה גם המושג "איום קיומי" אינו חד משמעי. גם אם יגיעו האיראנים לפצצה, יעמדו לנגד עיניהם שיקולים לא מעטים להימנע משימוש בה

מראשיתו, הסיפור הציוני היטלטל בין שתי תכליות שונות: מצד אחד התכלית עתיקת היומין לגאולת ישראל. מצד שני התכלית המינימלית למדינת ישראל כמקלט בטוח ליהודים נרדפים. על הפער בין שתי התכליות עמד האלוף בני פלד בברכתו לשנת אלפיים כשכתב:

"אילו יכולתי הייתי רוצה שבשנה הבאה תימחק מהמילון ומהתודעה שלנו שאיפת הציונות כפי שהגדיר הקונגרס הראשון בבזל ב-1897 ונשארה תקפה עד עצם היום הזה: 'לרכוש מקלט בטוח על פי משפט גלוי לעם היהודי בארץ ישראל'. אני רוצה שהגדרה זו של תחום מושב יהודי בגבולות מוכרים ובטוחים על ידי נותני חסות וכסף תימחק, ובמקומה תבוא הגדרה התואמת את רעיון מדינת היהודים של הרצל והיא: לכונן מדינת יהודים בארץ ישראל, על ידי אותם יהודים שמאסו בחיי גלות ודיירות משנה ומוכנים לתת את חייהם בעדה".

לאלה השואפים כאן ללא יותר ממקלט בטוח, איום הגרעין האיראני בהחלט מעורר תסכול. אם למרות כל מאמצי מאה השנים האחרונות לא הצליחה הציונות אלא להחליף איום קיומי מסוג פוגרום בקישינייב, באיום קיומי מסוג פצצת גרעין איראנית, אין מנוס מהשאלה: האם  בברוקלין לא השיגו היהודים פתרון יעיל יותר? כמובן שלא.

בדיוק כאן צריך להיפתח הדיון המהותי בביטחון מדינת ישראל, והוא לא יכול להתקיים באופן טכני רק על בסיס חישובי סיכונים ואיומים. כאן הדיון נדרש למבט נוקב על יסוד התכלית והחזון כפי שדאג בן גוריון להבהיר: לא הביטחון הוא העיקר אלא "גאולת ישראל, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית".

בהתרחקות הישראלים מתודעת תכלית הגאולה, האיום האיראני הלך ונעשה  עבור החברה וההנהגה הישראלית מפלט מהתמודדות באתגרי הקוממיות הלאומית. למרות ההתמדה האיראנית להגיע לפצצה גרעינית, נדרשת  בחינה מחודשת לדירוגו של איום זה במקום הראשון בסדר העדיפויות הלאומי של מדינת ישראל.

הנשק הגרעיני  משולב תמיד במערכת כוללת של אמצעי לחימה ומגמות אסטרטגיות. לנשק הגרעיני נועד בדרך כלל תפקיד של רשת ביטחון, לנטילת סיכונים במרחבי החיכוך הקונוונציונליים. מיקוד היתר של ממשלות ישראל באיום הגרעין האיראני לאורך השנים, פגע במידה רבה בריכוז המאמץ לזירות אחרות, בהן גם זירת הפנים. אובדן הריבונות הישראלית בנגב ובגליל מאיים לטווח ארוך על מדינת ישראל לא פחות מהאיום האיראני.

לשואפים ללא יותר ממקלט בטוח – אם למרות כל המאמצים הצליחה הציונות רק להחליף איום קיומי מסוג פוגרום בקישינייב באיום קיומי מסוג גרעין איראנית, יש לשאול אם ברוקלין היא לא פתרון יעיל יותר

במיקוד מאמציה המדיניים של ממשלת ישראל בתחום האיראני, נוצרה זיקה והתניה – גם אם אינה מפורשת – בין  תמיכת הממשל האמריקאי בתביעות ישראל בזירה האיראנית – לבין הנדרש מישראל בזירה הפלסטינית. תלות זו  הובילה בין היתר להימנעות הנמשכת של ממשלות ישראל מבנייה בירושלים בשטחי מפתח כמו עטרות.

עד שעסקנו באיום האיראני, נוצרו למדינת ישראל איומים חדשים. פוטנציאל  הקריסה הפנימית הטמון בהם מסוכן פי כמה מהאיום האיראני,

חיים אסא מנהל "אימפקט" – מכון לאסטרטגיה ישראלית. היה אסטרטג הקמפיין של יצחק רבין (1992) וציפי לבני ( 2009). הוא כיהן כיועץ לביטחון לאומי בממשלת רבין, וכיו"ר חברת סייקן וראש המעבדה למשחקי מלחמה אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב

גרשון הכהן הוא אלוף במיל׳, לשעבר מפקד המכללה לביטחון לאומי ומפקד הגיס המטכ״לי. כיום עמית מחקר במרכז בגין סאדאת