מאמצע נובמבר ועד חג המולד, לונדון נראית, נשמעת ומתנועעת כעיר מפלט למוזיקאים מקשישים שברחו מהיכל גיל הזהב של הרוקנרול. איפה שהיית מצפה מהעיר המחוברת המגדירה מחדש את המראה, הטרנד והסאונד של הצעירים, הצטנפה לונדון במין תנוחה עוברית שרק לעתים הבליחו ממנה נצנוצי הכסף של לשונות מחוררות, טבורים מנוקבים ואפים עם נזמים.
בין איומי הטרור של אל-קאעדה, תפיסתו של טרוריסט עם יד על המטען, פיגועים באיסטנבול, ביקורו של הנשיא ג'ורג' בוש ותחלואיו המוזרים של טוני בלייר, נדמה כי לונדון סידרה לעצמה – אולי מבלי דעת – פסקול גריאטרי במקצת לדצמבר האפור והגשום הזה.
הופעה חיננית של "רדיוהד" ביקשה לאזן במקצת את הנטייה הדרמטית של המאזניים התרבותיות אל העבר הרחוק; אבל המאזן הכללי הוא לטובת המגזר החטיארי. מה שבסדר גמור מבחינתי.
הופעה חיננית של "רדיוהד" ביקשה לאזן במקצת את הנטייה הדרמטית של המאזניים התרבותיות אל העבר הרחוק; אבל המאזן הכללי הוא לטובת המגזר החטיארי. מה שבסדר גמור מבחינתי
בשבוע שעבר הופיע כאן בוב דילן שלוש פעמים. למרות שהיו לי כרטיסים – החמצתי. בדיעבד לא בטוח שהפסדתי. שכן מבקרי הרוק הבריטיים, זן עוקצני ואלים אך לא חף מנוסטלגיה, במיוחד כלפי דילן, גם שחטו אותו בסכין קהה וגם ניסו להשאירו שלם. מה שכמובן לא עלה יפה.
מהטקסטים המושחזים שלהם היה ברור שמבחר השירים האקלקטי שבחר דילן לרגל הבריטית של מסע ההופעות שאינו נגמר, לוקט מהתחתית הקפריזית של חבית השירים המתפקעת שלו; לא רק השירים הפתיעו בבחירתם, אלא גם הגשתם.
קולו של הוד בוביותו, כך מתברר, ממשיך ונגרס לכורכר במחצבה של גילו. אפילו בכירי המעריצים היו זקוקים לשתיים-שלוש דקות כדי לזהות מה הוא שר. גם בחירתו התמוהה – בשל פגיעה ביד ימין – לנגן באורגן ופסנתר במקום בגיטרה, לא הוסיפה נחת.
חוץ מחסד נעורים לא היה ברור כלל למבקרים מה מוטל עליהם לשמור לו. כמה מגונה, כתבו, שאתרי האינטרנט היו מלאים בקריאות התלהבות שקריות של מעריצים חרופים, במקום לבוא חשבון עם אלילם.
חוץ מחסד נעורים לא היה ברור כלל למבקרים מה מוטל עליהם לשמור לו. כמה מגונה, כתבו, שאתרי האינטרנט היו מלאים בקריאות התלהבות שקריות של מעריצים חרופים, במקום לבוא חשבון עם אלילם
אז דילן בא והלך והותיר אחריו את שפם קלארק גייבל הדקיק שלו כחיוכו הנמוג של חתול צ'שייר והדפסה מחודשת של 15 מארבעים ומשהו אלבומיו הרשמיים, ארוזים בקופסה משמחת לב.
לעתים נדירות שוות ההדפסות החדשות והנצלניות הללו את מחירן המופקע. אבל אחרי האזנה ל"דם על המסילה" ול"גלי כוכב", לא נותר אלא לקבוע שזו הפעם הראשונה שבה שמעתי באלה את שלא ניתן היה לשמוע בעבר.
גם דיוויד בואי היה והלך. בעוד שדילן הוא פרסונה הנעה על פני סקאלה רחבה למדי של רגשות בהוויה הבריטית, בואי הוא סוג של קדוש. אנחנו מדברים הרי ביוצר שהגדיר את הרוק הבריטי לא רק מכיוון הצליל שלו, אלא גם מכיוון האקסצנטריות המוחצנת, התיאטרליות המוגזמת וכל אותם מיצגי איפור והלבשה של איגי סטארדסט והעכבישים ממארס.
בחירתו של בואי להצטלם לפוסטר שהכריז על ההופעה חמוש בגיטרה גיבסון לס פול, הייתה בעיניי סוג של בחירה עקרונית. גם אלטון ג'ון יהיה כאן בשבוע הבא, עם שטיח ערמוני חדש דבוק לקרקפתו.
בחירתו של בואי להצטלם לפוסטר שהכריז על ההופעה חמוש בגיטרה גיבסון לס פול, הייתה בעיניי סוג של בחירה עקרונית. גם אלטון ג'ון יהיה כאן בשבוע הבא, עם שטיח ערמוני חדש דבוק לקרקפתו
קשה שלא להישאב למאניית רכישה לא בררנית התוקפת ערים גדולות כלונדון טרם החג. איפה שבימים כתיקונם זורמים הולכי הרגל ברחוב אוקספורד כנהר הניזון מהפשרת שלגי הצפון, בימים אלה דומות המדרכות כמגנט שמאסה קריטית דבוקה אליהן ומשתנעת בגלים שנובעים ממשיכות כתף קצובות.
מגה-חנויות כ"וירג'ין", "טאואר" ו-"HMV", הבירות האולטימטיביות של הבידור האלקטרוני – דיסקים, די.וי.די, משחקי מחשב וכדומה – מרעיפות על צרכן התרבות העכשווית עודפי סחורה כה רבים, שעליך להיות עני מרוד או אדם מנומק ובעל שליטה עצמית פנומנלית, כדי לא ליפול לתוך מלכודות המוות המתוחכמות הללו.
גם כאן – אלא אם אני מוטה לחלוטין – נדמה היה כי מרב ההיצע האטרקטיבי נשען על גיבורי עבר. כמו "הקונצרט למען ג'ורג'" (הריסון), שזה עתה ראה אור בדי.וי.די ודיסקים; "Let it Be…Naked", המיקס החדש של אלבום המריבה של הביטלס; בהלת הפרק האחרון בטרילוגיית שר הטבעות של טולקין-ג'קסון; וכן הלאה.
במוצאי שבת דידו כ-15,000 לונדונאים לאולם המטופח אך בעל הסאונד הירוד ב"ארל'ז קורט", כדי לגלות לתדהמתם פעורת הפה ושמוטת הלסת, כי מי שהיו מכונת להיטים לוהטת בסוף שנות ה-70' (של המאה שעברה) חצו את מפתן המילניום בכוח האינרציה ונותרו מיותרים, נחותים ומגוחכים.
במוצאי שבת דידו כ-15,000 לונדונאים לאולם ב"ארל'ז קורט", כדי לגלות לתדהמתם פעורת הפה ושמוטת הלסת, כי מי שהיו מכונת להיטים לוהטת חצו את מפתן המילניום בכוח האינרציה ונותרו מיותרים ומגוחכים
כל מי שאהב רוק בעידנו הלוהט יגיד לכם כי לא יתנגד לחבירה מחודשת של להקה שגבתה ממנו את תשומות הנפש הגדולות ביותר בזמנה. ברוב המקרים יגלה האוהד כי חבירה כזאת, של מי שפעם היו חתיכים משורגי שרירים והיום נראים כמי שתנוכי אוזניהם השמינו, גם אם היא אפשרית – מיותרת, מאכזבת ומותירה טעם רע בפה.
לכן היה כה פתטי ועצוב לראות את קרוסבי, סטילס ונאש נופלים איש על אחיו בניסיון להחיות את ההרמוניות הקוליות הנפלאות שלהם; לכן היה כה מייאש לראות את "הלהקה" – ללא רובי רוברטסון וריצ'רד מנואל – מנסה לטפס לגבהים המיתיים של "הלילה בו נוצחו מדינות הדרום" וכושלת לפני הפסגה; לכן לוקחים אוהדים כמוני את נפשם בכפם כל פעם שהם מטרטרים עצמם לעברו השני של העולם כדי לשמוע את בוב דילן.
אבל פליטווד מק? לא הייתי נוסע לראות את פליטוד מק בתל אביב. עד כדי כך חסרת מעמד ואחיזה הייתה אריזת הלהיטים הרופפת הזאת בטור ההעדפות האישי שלי. מצד שני, מכיוון שכבר הייתי בלונדון, ומכיוון שהיו כרטיסים, ומכיוון שמופע רוק עשוי לעתים להפתיע לטובה, הלכתי.
הכל היה לא נכון בהופעה של פליטווד מק. האולם המלא באוהדים בגיל העמידה ויותר, שהביטו בגיבורי נעוריהם כמו בפליטי חטיפת חייזרים שהושבו אליהם מסרט של ספילברג.
הכל היה לא נכון בהופעה של פליטווד מק. האולם המלא באוהדים בגיל העמידה ויותר, שהביטו בגיבורי נעוריהם כמו בפליטי חטיפת חייזרים שהושבו אליהם מסרט של ספילברג
הסאונד הנורא ניסר במנעד שלא נועד לרוק והיה רווי בגלי תהודה של דיסטורשן לקוי. העובדה שמאחורי ארבעת שרידי מק המקוריים חבטה במלוא עוצמת ההורמונים שלה, להקת צעירים באופן שבו כל רוקר מתחיל יכול היה להבחין כי לכל נגן מק מקשיש היה בן דמות צעיר שעזר לו.
לא עזר לערב הסקלרוטי הזה, שסטיבי ניקס, הזמרת ומחברת השירים ומי שהייתה פעם סקסית ופאנקית שהעניקה למק את מעט הסקס-אפיל שלה, כבר לא פיזזה בקלילות.
גם קולה, שפעם היה מצליח לפלח תפוח עץ על ראשו של נער שווייצרי, נע כעת במונוטוניות חדגונית. כאשר הרימה את תוף מרים וחבטה בו ללא חן, הייתי צריך לצבוט את עצמי כדי להיות בטוח שלא נקלעתי לערב הוקרה לשושנה דמארי.
גם קולה של סטיבי ניקס נע כעת במונוטוניות חדגונית. כאשר הרימה את תוף מרים וחבטה בו ללא חן, הייתי צריך לצבוט את עצמי כדי להיות בטוח שלא נקלעתי לערב הוקרה לשושנה דמארי
בעקרון מונחת היום פליטווד מק על כתפיו השחות של לינדזי בקינגהם. חוץ מהעובדה ההיסטורית שבקינגהם וניקס היו פעם זוג בחיים ומיכולתו לארוז להיטים שמכרו מיליונים, בקינגהם הוא נגן גיטרה לא משכנע שאותו ערב ב"ארל'ז קורט" היה בטוח שנשמתם הנודדת של הנדריקס, ווהן, גרסיה ואחרים, נכנסה לגופו.
כשנחה עליו הרוח, לקח בקינגהם קטעי סולו וקרקש על הגיטרה במרץ ובמניירה השמורים לאלוהי גיטרה אמיתיים. בסוף אחד מקטעי הסולו המיותרים, כשאזלו לו המניירות ונדמה היה לו שהוא חייב הדרן, השליך בקינגהם את הגיטרה על הבמה.
לא הצית אותה כהנדריקס. לא פיצח אותה כטאונסנד. אלא השליך אותה כגבר מצונן הנפטר מטישו רטוב המונח מעוך בידו. אז הוא חיבק את ניקס שהניחה על כתפיו את ראשה הבלונדיני.
בסוף שנות ה-70' מכרו פליטווד מק 30 מיליון עותקים מאלבומם "שמועות", מה שמעצים את תחושת האכזבה מהם. גם אלבומם הבא Tusk שבר שיאי מכירות. יחד הכילו השניים ים של להיטים ענקיים שגרו ברדיו.
המק הגיעו לשלושת ההופעות שלהם בלונדון כה קפואים, חלודים ומיותרים בחוסר הרלוונטיות שלהם, שהם התקשו לפדות את מעט הדיבידנדים שהגיעו להם מלהיטיהם הגדולים.
המק הגיעו לשלושת ההופעות שלהם בלונדון כה קפואים, חלודים ומיותרים בחוסר הרלוונטיות שלהם, שהם התקשו לפדות את מעט הדיבידנדים שהגיעו להם מלהיטיהם
אלה באו והלכו באותה מונוטוניות שניזונה בעיקר מהלמות התופים כבדת הידיים של מיק פליטווד, המתופף והאב המייסד, שהשטיק העיקרי שלו בחיים הוא עיגול עיניו הכחולות לצלחות גדולות ואחר כך מצמוץ של סבא טוב, ומריטות הנפח על הבס של ג'ון מקוי.
אלמלא ניכרה המבוכה הגדולה בקהל שמילא את האולם והתנהג כמי שחרב עליו עולמו, היה קשה לחרוץ את דינה של הלהקה המיושנת הזאת. אבל מראה כמאה איש, על המשטח בקדמת הבמה, מנסים להפיק מעצמם צעדי ריקוד ומתיחת ידיים כלפי מעלה, הבהירה כי העצב והדכדוך שלטו בכיפה.
לזכותם דפקו פליטווד מק הופעה בת שעתיים – לא מעט בימים אלה – אבל להקה שאינה מצליחה להוציא מהמשכון להיטים כה גדולים, אינה יכולה להשתחרר מתווית של לוזריות מובהקת. גם ההדרן של מיק פליטווד, שניצב בקדמת הבמה חגור בערכת הקשה אלקטרונית על בגדיו, לא הייתה יותר מניסיון קלוש להחיות את הערב המת במקצב לטיני דמוי סנטנה.
לזכותם דפקו פליטווד מק הופעה בת שעתיים, אבל להקה שאינה מצליחה להוציא מהמשכון להיטים כה גדולים, אינה יכולה להשתחרר מתווית של לוזריות מובהקת
כמה עצוב שבקצה השני של לונדון, באותו ערב, ניגן במועדון קטן פיטר גרין, מי שהיה הגיטריסט הראשון של פליטווד מק וחבר בצוות ההקמה. אפילו דייב מייסון מתהילת טראפיק, שנטל בעבר חלק בסיבובי הופעות של המק, סירב להצטרף. מה שתרם רבות לדעיכתו של הערב הפתטי הזה בתודעה הקולקטיבית ולחיזוקה של התזה שרק מי שנותרו רלוונטים ראויים לתשומת הלב ול-75 לירות אנגליות לכרטיס.
פורסם לראשונה ב"העיר", 2007
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו