מאבק הכוחות הנפיץ והמשונה של המערכה בין הבנים לבנות, על כל מרכיביו, מתגלע בתפארתו האכזרית בעיקר בפרדות מפוארות. כשנקלעתי למערבולת אחת מפוארת כזאת, לא ידעתי מה עושים במערבולות. ללא־מוצא הפכתי בעובדות, חרגתי מהמוסרות והכללים, מן העלבונות והנימוסין, חידשתי הלכות וגילויים ועשיתי משברונות הלב מרגליות ודורבנות לראווה, בהופעות ובספרים. אי אפשר לברוח מהמסלול שאליו נקלענו בכל מאודנו הגנטי, ההיסטורי, המקרי, הסוציו־אקונומי. המוצא היחיד ממוצאנו הוא האמנות שיוצאת כְּשֵׁדָה מאיתנו, שאין לה מוצָא, ואין לנו. לכבוד האפטר-פארטי של שבוע הספר, להלן הפרק "הלב ועונשו" מתוך "השנים העצובות".

בכי לשעתו

לפני כמה שנים שברו לי את הלב, והלב היה מתפרץ בבכי מבעד לקרעיו, בעיקר בהופעות, ואנשים באו לראות אותי בוכה מקרוב, לייב, על הפסנתר השיכור, בשירים שהמצאתי תוך כדי הופעה, שנכתבו תוך כדי בכי, ולא חזרו על עצמם לעולם כי היו בכי לשעתם. בין השירים הייתי מפזרת רכילות חמה מהגיהינום, והגיהינום היה נפלא. לא ידעתי לאן אני הולכת בדיוק, ומה אני עושה, אבל ידעתי שאם כבר לבכות, אז לבכות בכי יפה ומפואר, בכי עליון, מרומם. בכי זועם. הזעם, כידוע, עדיף על הגעגוע. הַגַּעֲגוּעַ כּוֹאֵב וְאֵינְסוֹפִי, וּמָה שֶׁאֵלָיו יִתְאַוֶּה לְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה. הַזַּעַם עָדִיף. הַזַּעַם עָדִיף בְּהַרְבֵּה.

לפני כמה שנים שברו לי את הלב, והלב היה מתפרץ בבכי מבעד לקרעיו, בעיקר בהופעות, ואנשים באו לראות אותי בוכה מקרוב, לייב, על הפסנתר השיכור, בשירים שהמצאתי תוך כדי הופעה, שנכתבו תוך כדי בכי

למה לא נפרדנו קודם

ידעתי שזה יגיע מתישהו. ידעתי שלא נוכל להמשיך ככה לעד. זה היה כמו הסכסוך בין ישראל לפלסטינים. כמו הסטטוס־קוו בין הדת למדינה. מתח נפיץ, מתוחזק בהרגל, עם אינתיפאדות ספורדיות שיש להן מחיר מקומי ומצטבר, אך הן משמשות גם כאתנחתא משחררת לרתיחה התת־קרקעית המתמדת, וכל ניסיון לפתור את המתח בצעד משמעותי גדול עלול לזעזע את הספים ולהסתיים בארמגדון, כך שהכול מעדיפים את הסטטוס־קוו הנפיץ והמתיש, אך היציב והנסבל והמוכר הזה, על פני הגוג־ומגוג האלטרנטיבי, שאיש אינו יודע בדיוק מהו, אבל הוא מאיים כמו סוף העולם, ולאף אחד אין אומץ לשאת את המחיר הנורא של סוף העולם הזה כפי שהכרנו אותו עד עכשיו. גם לי לא היה, עד שעזב אותי.

רפלקס

הרפלקס הזה, להיאחז באופן מגוחך ומוטרף בזה שעזב אותך רק בגלל שהוא זרק את האבן הראשונה, גם אם רצית בעצמך ללכת ממנו ושילך כבר ממך, הוא שריד אבולוציוני מנוון ומשפיל כמו עצם הזנב בגוף האדם, ונלעג כמו עצם הדת בנפש האנושות.

תמיד יהיה מי שייתן הסברים נכלוליים לחרפה הזאת ויטען שהדת בריאה לאנושות, ושאסור לפגוע בכבודם של יצורי הפלא המסתוריים שלה, עושי הניסים, שברצותם נותנים וברצותם לוקחים, והמה בעצם אחד אלוהים או רבים, נקבות או זכרים, שיש להם שליחים שבעל־פה ושליחים שבכתב, שבמקום קבורתם רימת עפרם מפזרת כשפים, מזווגת זיווגים ומעברת עקרות. אנשים מוציאים בְּרָכות מרימת הצדיקים כמו שהוציא משה מים מן הסלע.

הרפלקס הזה, להיאחז באופן מגוחך ומוטרף בזה שעזב אותך רק בגלל שהוא זרק את האבן הראשונה, גם אם רצית בעצמך ללכת ממנו ושילך כבר ממך, הוא שריד אבולוציוני מנוון ומשפיל כמו עצם הזנב בגוף האדם

תמיד יהיו שוטים או נוכלים שיקדשו את עצמם באמונתם ויתבצרו בחסותה לנצל את חולשותיה של האנושות כדי לשלוט בה ולהרשיע את הכופרים. כבודה של הדת ככבודו של שריד אבולוציוני שאפשר ללמוד ממנו דברים רבים על האנושות, על ההיסטוריה, על הפרט ועל החברה, ולהביט דרכו אל תוכנו ועל עצמנו. אבל אין צורך לקדש את השריד ולעשות ממנו אלוהים (רציתי לכתוב משהו על זוגיות ורפלקסים, פרידה ומוליכים עצביים, והנה שוב הגעתי לאלוהים).

לאן נופלים כשמתאהבים – מפת הדרכים

לאן נופלים כשמתאהבים? קראתי מחקרי מוח רבים כדי להציץ פנימה ונעזרתי בחבֵרה המדענית שלי בבחינת ביקורת עמיתה בעת צרה, אבל גם לו יכולנו לפתוח את המוח ולראות את מפת הדרכים במערך חיווטים רב־שכבתי, תסעופת כבישים מהירים של מוליכים עצביים ופולסים חשמליים שיצאו מאיזונם בגלל איזו התראה על חפץ חשוד וחתיך, לא היינו מוצאים את המטמון, כי אין ערך פרגמטי למפת הדרכים. היא לא מוליכה לשומקום.

אבל בידיעת מפת הדרכים יש הקלה מדומה והנאה כלשהי, כמעט אסתטית, והשיטוט בה מעביר את זמן הסערה, כמו זמן התעמקות ביצירת אומנות, כמו מאניה בעיתה, עד שהמערכת מתאזנת ונרגעת מאליה. זה יכול לקחת שבוע או שנתיים או עשר שנים, וזה מספיק זמן כדי לעשות בושות ולכתוב שירים.

מדענים, הצילו את הזמן

הזמן של זה שעזב הוא מהיר וקל, והזמן של זה שנעזב הוא ארוך וכואב. זה כל מה שזה, טמטום זמני שהרפלקסים האבולוציוניים עוד לא הצליחו לעדכן לתפיסת מערכות היחסים במאה העשרים ואחת. מדענים יקרים, הצילו אותנו.

לאן נופלים כשמתאהבים? קראתי מחקרי מוח רבים כדי להציץ פנימה ונעזרתי בחבֵרה המדענית שלי, אבל גם לו יכולנו לפתוח את המוח ולראות את מפת הדרכים, לא היינו מוצאים את המטמון

בומר

התואר "בומר" הפך למילת גנאי שהושאלה מִסַּמָּן של שנתון לסמן של רפיסות מוחין, סקסיזם, מיזוגיניה, יושן מוסרי ועולב כללי. המילניומים אורבים ברהב לכושלים כאילו הם עצמם פסגת המוסר וההישגים שהאנושות הגיעה אליה מאז ומעולם, ולא היו מוערים מהם לצדק חברתי ורגישים מהם לסטייל.

כשאני נתקלת באיזה מוצא רהבתני כזה לטיהור העולם, אני מייד הולכת אל הנובלה של יורם קניוק, "נבלות", שבה שני גברים פרהיסטוריים וחביבים נורא, שלחמו, הרגו, הקימו, קיפחו, הִשוו, אהבו והזדקנו – יוצאים למסע רצחני נגד היהירות האכזרית של הצעירוּת על כל יופייה ושמחתה. כמו מי שבמצוקתו קורא בתהילים, אני קוראת בנבלות.

גילנות לעומתית (מסכת בנים ב')

פגשתי תלמיד ישיבה צעיר וחכם ונאה במידה שהרחיבה את דעתי. ניסיתי להרחיב את דעתו, להסיט את הכוכבים ממסלולם ואת הקדוּשה מקיבעונה, כמחקר בגילנות לעומתית במצבי חיים אמיתיים. גילנות לעומתית כאפליה מתקנת יכול להיות קורס בלימודי מגדר שלא היה מקבל אותי ואת תורתי אל שורותיו.

גלות הגיל

יְפֵהפִיָּה אַחַת שָׁוָה יוֹתֵר מֵאֶלֶף שִׁירִים יָפִים.
כְּשֶׁיָּסוּר חִנָּהּ מֵעָלֶיהָ, קוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמַע,
וְלַיֹּפִי הַפְּנִימִי שֶׁלָּהּ לֹא יִהְיֶה חָבֵר
וְלֹא תִּהְיֶה אַהֲבָה
וְלֹא תִּהְיֶה תְּהוּדָה.
מַס־שְׂפָתַיִם פְּרוֹגְרֵסִיבִי
מְנֻמָּס וְרַחְמָן
יִנָּתֵן לָהּ בְּכָבוֹד הַשָּׁמוּר לְנָשִׁים זְקֵנוֹת וַחֲכָמוֹת
שֶׁשְּׁמָן מַבְלִיחַ פֹּה־וָשָׁם בְּעַמּוּדֵי הַהִיסְטוֹרְיָה כְּאֵיתָנוֹת
טֶבַע, לִכְבוֹד אֵיזֶה יוֹם זִכָּרוֹן אוֹ יוֹם הָאִשָּׁה אַחַת לְשָׁנָה
אוֹ עָשׂוֹר, אֲבָל הֵן עַצְמָן נִדּוֹנוּ לִבְדִידוּת
שֶׁאוֹתָהּ לָמְדוּ לְהַסְווֹת לְמַעַן כְּבוֹדָן
מֵאֲחוֹרֵי הַלּוּק הַמִּתְבַּלֶּה עַל צִיר הַזְּמַן.

נָסוּ לְדַמְיֵן לִיבִּידוֹ שֶׁבָּרַח מִכִּלְאוֹ
בְּגוּפָהּ שֶׁל אַחַת רַבָּה בַּשָּׁנִים
אֶל אֵיזֶה מַאֲחָז חַיִּים, נַגִּיד,
בָּחוּר מִן הַצְּעִירִים,
וְעַכְשָׁו דַּמְיְנוּ לִיבִּידוֹ שֶׁל זְכָרִים
בְּגִילָהּ. דַּמְיְנוּ אַהֲבָה.
מִי לֹא בָּא?

שני גברים פרהיסטוריים וחביבים, שלחמו, הרגו, הקימו, אהבו והזדקנו – יוצאים למסע רצחני נגד היהירות האכזרית של הצעירוּת על כל יופייה ושמחתה. כמו מי שבמצוקתו קורא בתהילים, אני קוראת בנבלות

בת בלי דור

אני תמיד מציינת את היותי דור שמיני לישוב הישן, כאילו עליי לשכנע את עצמי בבהילות, שלמרות שאיני שייכת באופן מובחן לדור מסוים או למקום מסוים, יש לי בכל זאת הקשרים, נסיבות, גנטיקה, געגועים והיסטוריה כלשהי. הגעתי מאיפשהו. לא הגעתי משומקום, בניגוד למה שכתבו פעם בעיתון. בעצם אני לא בטוחה שכתבו את זה. כתבו שאני עוף מוזר בתעשיית המוזיקה, ועל כך שאלתי פעם בשיר, "אבל למה מוזרה, הא? אני לא הרי אחרת מבוב דילן, מיק ג'אגר, טום וייטס, בק או בקהאם לתפארת. כולם זיינו בנות ועשו מזה שיר או סרט או מינימום כותרת". "בנים יפים הם אפליה אישית מתקנת", עניתי בשיר אחר.

*מתוך הספר "השנים העצובות", הפרק "הלב ועונשו", עמ' 161-164.

הדרה לוין ארדי היא מוזיקאית, סופרת, משוררת, אמנית ספוקן-וורד, מופיענית (גם קצת מציירת). בוגרת אוניברסיטת ניו יורק בקולנוע וטלוויזיה בהצטיינות יתרה. פרסמה 3 ספרים (שירה ופרוזה), 18 אלבומים (אנגלית ועברית) ומדי פעם מפרסמת מאמרים וטורים. לעולם לא תוותר על כוס היין שלה. "הבוב דילן והטום ווייטס הישראלית" (הארץ).