המאבק נגד הדיקטטורה צריך לחשוב לטווח הארוך. הסיכוי היחידי שלנו הוא לבנות את תשתיות הדמוקרטיות כך שלא יהיו מוגבלות בזמן. אי אפשר לקרוא לזה חירום – זו היא השגרה החדשה של הציבור הדמוקרטי בישראל.
זה הוא השבוע ה-27 למחאה נגד ההפיכה המשטרית. מה שהתחיל עם "הפגנת המטריות" בכיכר הבימה (14 לינואר) נהפך להיות אירוע מתמשך שמוציא מאות אלפי ישראלים לרחוב כל מוצ"ש.
תחושת הדחיפות הובילה כמויות אדירות של אנשים למקומות שהם לעולם לא היו מדמיינים. אותי היא הובילה אל מטה מחאת הסטודנטים. כנראה שאף אחד ממשתתפי הפגנת המטריות בינואר לא שיער לעצמו שהחל מאותו רגע המוצ"שים שלנו יהפכו להיות מלאים.
תחושת הדחיפות הובילה כמויות אדירות של אנשים למקומות שהם לעולם לא היו מדמיינים. אותי היא הובילה אל מטה מחאת הסטודנטים. משתתפי הפגנת המטריות בינואר לא שיערו שהמוצ"שים שלנו יתמלאו מאז
ככל שהמחאה המשיכה התבהרה ההבנה שהאירוע הזה יהיה ארוך משחשבנו, וככל שהוא ממשיך האופק שלו נראה רחוק עוד יותר.
אחד הביטויים הנפוצים כרגע בשיח המחאה הוא על ה"מעבר מספרינט למרתון": להתכוונן למחאה שתתפרש מעבר לזמן ששיערנו, ולהמשיך להתמיד בה עד קו הסיום. ריצת מרתון הוא אירוע הדורש מחויבות טוטלית, המתאפשרת כשיש נקודת סיום מובהקת. השוואת המחאה למרתון מייצרת מצג שווא כאילו היא מוגבלת בזמן, כאילו זה עניין של עוד כמה פושים ונגיע אל היעד המובטח ונוכל ללכת הביתה לנוח.
יש לנו את כל הסיבות לראות את זה הפוך לחלוטין: לאף אחד מחברי הממשלה אין שום אינטרס לפרקה ולכל הגורמים בממשלה יש אינטרס בהעברת חוקי ההפיכה. ברור לכולם כי הדבר היחידי המונע את ההפיכה הוא המחאה, מה שאומר שאנחנו עלולים להידרש לאירוע הזה למשך כ-3 שנים שלמות.
זה נכון שהציבור הדמוקרטי בישראל מראה כושר עמידה מדהים וממשיך לפקוד בהמוניו את מוקדי המחאה בכל הארץ, אך גם ניתן לשער שזה ישתנה עד מועד תוקפה של הממשלה.
לראייה, ירידת המתח המתגברת בקרב פעילי המחאה. כמות המפגינים בשבועות האחרונים לא משתווה לרגעי השיא של חודש מרץ. כל מארגן פעילים במחאה יוכל להעיד כי שיחות השכנוע המבוססות מסרי "חייבים השבוע לתת עוד פוש" ו"לא תהיה הזדמנות שנייה" נהיות פחות ופחות אפקטיביות. חלק ענק מציבור המוחים לא מסוגל להמשיך במרתון ומחכה ליד קו הסיום לביאת המשיח – "ליל גלנט 2", שאיכשהו, אולי, יבוא.
שכנועי "חייבים השבוע לתת עוד פוש" ו"לא תהיה הזדמנות שנייה" מאבדים אפקטיביות. חלק ענק מציבור המוחים לא מסוגל להמשיך במרתון ומחכה ליד קו הסיום לביאת המשיח – "ליל גלנט 2", שאולי, איכשהו, יבוא
שינוי תפיסה – מריצת מרתון לאורח חיים בריא
בהמשך להשוואה לעולם הפעילות הגופנית, בעשור האחרון הציבור הליברלי בישראל צמצם את "פעילותו הדמוקרטית" עד לרמת ההצבעה לכנסת בלבד (בהכללה). כפי שצמצום פעילות גופנית מוביל לעלייה בתחלואה, כך צמצום הפעילות הדמוקרטית הוביל לתחלואה דמוקרטית, כשהמהפכה המשפטית היא התקף הלב שנוצר מכך.
לכן נדרש במקביל לטיפול הממוקד והפולשני (אותו מדמות פעילויות השיבוש) נדרש שינוי באורח החיים הדמוקרטי: יצירת פלטפורמות הכוללות לקיחת אחריות פוליטית וחברתית על המרחב, הכנסת שגרות נגישות ופשוטות של פעילות דמוקרטית, כאלה שהרבה אנשים יכולים לקחת בהן חלק. לספק אלטרנטיבה לעצלות, שהיא לא ספורט אתגרי מלא ריגושים.
תהליכים אלו כבר התחילו לקרות. בעיקר בארגונים ה"סקטוריאליים" במחאה: הסטודנטים מקיימים קשרים רציפים עם מרציהם ומתאמים החלטות משותפות מול הקמפוסים, ההייטקיסטים מכניסים לשיחות המסדרון במשרד תפיסות עולם, ערכים וחזון חברתי, המילואימניקים מעצבים את השיח בקרב הצבא כולו.
את הדוגמה הבולטת ביותר ניתן לראות בבחירות ללשכת עורכי הדין שהתקיימו לפני שבועיים, כאשר המחאה הובילה עשרות אלפי עורכי דין לעצב את האיגוד הפרופסיונלי שלהם ולקחת אחריות על המקצוע שלהם.
כדי להמשיך לבסס את אורח החיים הדמוקרטי של החברה הישראלית, הציבור הליברלי חייב לקחת בשתי ידיים את הבחירות המוניציפליות המתקרבות. התחום המוניציפלי הוזנח במשך עשורים וזוכה לחוסר עניין ציבורי ודמוקרטי – בייחוד בערים הליברליות, הידועות כבעלות אחוזי הצבעה נמוכים במיוחד. תל אביב לדוגמה, עיר הבירה של המחאה נגד הדיקטטורה, זכתה בעשור האחרון לאחוזי הצבעה נמוכים במיוחד (בין 35-45%). הבחירות המוניציפליות הן הזדמנות אדירה לקחת את הסיסמה "דמוקרטיה" מקרב בלימה לחזון פוזיטיבי.
בעשור האחרון הציבור הליברלי בישראל צמצם את "פעילותו הדמוקרטית" עד לרמת ההצבעה לכנסת בלבד. כפי שצמצום פעילות גופנית מוביל לעלייה בתחלואה, כך צמצום הפעילות הדמוקרטית הוביל לתחלואה דמוקרטית
ממשלת הדיקטטורה היא העדות החיה למה עלול לקרות במדינה ללא חברה אזרחית וללא אזרחים אקטיביים שלוקחים אחריות על מרחבי החיים שלהם. בלי עיגון מחדש של המסגרות החברתיות-דמוקרטיות אנחנו אולי נצליח לנצח בקרב הקרוב, אבל נפסיד בזה שאחריו. וזו גם תזכורת נהדרת לכך שאנשים שמקיימים פעילות גופנית סדירה הם בעלי סבירות גבוהה יותר לרוץ מרתון. וכשצריך, הם ידעו לתת ספרינט חזק יותר.
בן חושן הוא ממובילי מחאת הסטודנטים ופעיל חברתי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו