לבן גביר כבר יש מיליציה

עמדת שמירה של צה"ל בכניסה למאחז אביתר, 22 ביוני 2023 (צילום: פלאש90)
פלאש90
עמדת שמירה של צה"ל בכניסה למאחז אביתר, 22 ביוני 2023

אין איך לתאר זאת אחרת: צבא ההגנה לישראל תקף אותנו, אזרחים ישראלים, תוך סיכון חיינו, מפני שאחזנו בדעה הלא נכונה, משל היינו האויב.

ביום שישי האחרון (7.7.2023), יצאנו, כארבע מאות פעילים ופעילות, במשלחת סולידריות בהובלת "שלום עכשיו" ובהשתתפות תנועות שמאל רבות נוספות למפגש עם תושבי הכפר בורקה, על מנת לקרוא יחד עמם לפירוק המאחז הלא-חוקי "חומש", שהמתנחלים המתגוררים בו ממררים את חייהם.

יצאנו במשלחת סולידריות בהובלת "שלום עכשיו" ובהשתתפות תנועות שמאל נוספות למפגש עם תושבי הכפר בורקה, על מנת לקרוא יחד עמם לפירוק המאחז הלא-חוקי "חומש", שמתנחליו ממררים את חייהם

חששנו לצאת. כל פעיל ופעילת שלום כבר יודעים היטב שהגעה לפעולות הגנה על האוכלוסייה הפלסטינית או הבעת סולידריות עמה, בתוך ישראל ועל אחת כמה וכמה בשטחים הכבושים, כרוכה במידה זו או אחרת של סיכון לשלומם הגופני והנפשי. זאת בגלל תגובתם הצפויה הן של אזרחים והן של כוחות הביטחון לנוכחותם בשטח.

בתקופה האחרונה, כל משלחת סולידריות גדולה כזו של פעילים נהדפת בכוח, החל מדחיפות וכלה ברימוני הלם וגז מדמיע. כך היה למשל לפני חודשים אחדים במשלחת לחווארה שהתארגנה בעקבות הפוגרום המחריד שביצעו שם מתנחלים.

אך בפעמים הקודמות, כך הרגשנו, נדמה היה שאנשי הצבא במקום אולי לא מחבבים אותנו, אבל בעיקר רוצים להיפטר מכאב הראש שאנו מסבים להם. בכל הפעמים הללו האינטראקציה נפתחה באזהרות: אם לא נתרחק ונחזור אל האוטובוסים, הם יתחילו להפעיל עלינו כוח. למי שביקש להימנע מהעימות עמם נשמרה הזכות להתרחק. לברוח.

זה לא מה שאירע ביום שישי האחרון במטעי הזיתים בדרך העולה לבורקה. הפעם החלו החיילים לירות לכיווננו בפתאומיות, ללא כל אזהרה או הצבת דרישה, רימוני גז והלם, והבעירו את השדות היבשים שבהם צעדנו.

הפעם, ביום שישי האחרון במטעי הזיתים בדרך העולה לבורקה, החלו החיילים לירות לכיווננו בפתאומיות, ללא כל אזהרה או הצבת דרישה, רימוני גז והלם, והבעירו את השדות היבשים שבהם צעדנו

רבים מאיתנו היו מבוגרות ומבוגרים, כמה מאיתנו אפילו מאוד. משתעלים וצרובי עיניים מהגז והעשן, תחת שמש קופחת ובין קוצים בוערים, הבנו שאנחנו עמוק בתוך סרט מלחמה. חלקנו ביקש לסגת לאחור – אך רימון נוסף נורה והבעיר את השדה שנדמה היה באותו רגע שהוא דרך המילוט היחידה.

ועוד אחד ועוד. והאש גדלה והתפשטה. כל שהיה חסר הוא משב רוח קל בכיוון הלא נכון כדי שנלכד בטבעת אש. "אתם מנסים להרוג אותנו?", "רוצים שנישרף בחיים?", קראנו אל החיילים. לא הייתה תשובה.

כבר תקופה ארוכה שצה"ל הולך ומשיל מעליו את תפקיד ההגנה על תושבי המדינה ותחת זאת עוטה על עצמו את מדי חברת האבטחה הפרטית של מפעל ההתנחלות.

לבן גביר כבר יש מיליציה. אינספור עדויות מצולמות מדרום הר חברון, מהבקעה ומצפון השומרון משמשות ראיות לגיבוי המלא והבלתי-מסויג שחיילי ישראל המשרתים בשטחים מעניקים למתנחלים, שבתורם מטילים על יושבי האזור הערבים, חקלאים ורועי צאן ברובם המכריע, אימה ותופת, במטרה לגרשם.

ביטוייו של גיבוי זה נפרשים על כל הטווח שבין העלמת-עין מהתנכלויות לרועי-צאן, הכרזה על שדות, מטעים וכפרים על יושביהם כשטח צבאי סגור, ליווי ואיחולי הצלחה ליוצאים לבצע פוגרומים, ונקיטת אצבע קלה כנוצה על ההדק מול מי שמוגדרים משום זהותם בלבד כ"מחבלים" (ראו את ההגדרות העדכניות של טלי גוטליב וגלית דיסטל אטבריאן).

גיבוי החיילים למתנחלים נפרש על הטווח שבין העלמת-עין מהתנכלויות לרועי-צאן, הכרזה על שדות, מטעים וכפרים על יושביהם כשטח צבאי סגור, ליווי ואיחולי הצלחה ליוצאים לבצע פוגרומים, ואצבע קלה על ההדק

ובתוך גבולות הקו הירוק, הציבור הישראלי מקבל בשוויון-נפש, וחלקים ממנו אף בשמחת נקמה גלויה, עדויות על התוהו ובוהו הגשמי והמוסרי המתרחש שם מעבר להרי החושך. הציבור הזה, שמעלה בהתרגשות לפייסבוק תמונות מיום הגיוס של הילד, אינו יוצא להפגין נגד המבצע גם כשהוא רואה תהלוכת אימים של אלפי איש ואישה וצרורותיהם הנמלטים מפני כלי המשחית המשטחים את רחובות ג'נין.

הציבור הזה עדיין מרגיש שעיירתו שלו היא זו שבוערת, ואין עיירות בילתה, ומתעלם גם הפעם מההקשר הציני של היציאה למבצע, שנועד בבירור לדכא את מחאתו בנתב"ג ולטשטש את משמעויותיה של עדות ארנון מילצ'ן. גם הפעם עם ישראל מתאחד ללא סייג סביב השקר הגדול ש"עוד מבצע אחד, זבנג וגמרנו".

בתפיסת העולם של המחנה הדמוקרטי-ליברלי, צה"ל ושאר כוחות ושירותי הביטחון פועלים יומם ולילה כדי לשמור על ביטחונם של הישראלים, בין אם בגבולות הארץ, ביהודה ושומרון, או בכל מקום אחר בעולם.

בעת איום, תחושת הביטחון שבה אליו למשמע הצהרות כגון "כל מי שירים עלינו יד מקומו בכלא או בקבר" ו"למי שמבקש לפגוע במדינת ישראל, באזרחיה ובחייליה, לא יהיה מקום בטוח". הביטחון של היהודים תושבי ישראל קודם לכל: דין קדומים כדין תל-אביב, קריית שמונה ושדרות. עם כל הכבוד, הפלסטינים הם אויב.

הציבור מתעלם גם הפעם מההקשר הציני של היציאה למבצע, שנועד בבירור לדכא את מחאתו בנתב"ג ולטשטש את משמעויות עדות מילצ'ן. גם הפעם הוא מתאחד סביב השקר הגדול ש"עוד מבצע אחד, זבנג וגמרנו"

הציבור שמגדיר עצמו "שמאל-מרכז" מותח את הקו בין "אנחנו" ל"הם" במקום הזה. אנחנו אזרחי המדינה – הם (הפלסטינים) לא; אנחנו יהודים (עזבו אותנו מהעשרים אחוז ההם) – הם לא. אנחנו חייבים להשיב את תחושת הביטחון – הם המפרים אותה. אבל בתסבוכת הפרא המכונה "מדינת ישראל", הקו הזה שרירותי מכפי שאנחנו רוצים להאמין. בצעדה שהשתתפנו בה ביום שישי האחרון קיבלנו הוכחה לכך.

לא היו ברשותנו כלי נשק, לא רובים ולא אלות. אפילו את דגלי פלסטין המפחידים כל כך את המשטר לא החזקנו. מאחר שחוק ההתנתקות בוטל, מותר היה לנו, כישראלים, לשהות שם. בוודאי לא פחות משמותר למתנחלים, ומיותר לציין שאם מדובר בשטח צבאי סגור – גם להם אמור להיות אסור להימצא שם.

מדוע הצבא לא עצר אותנו כבפעמים קודמות במחסום? מארגני המשלחת מסרו לצה"ל הודעה על הגעתנו ובקשה לאבטח אותנו בראשית אותו שבוע ולא קיבלו כל תגובה. צה"ל לא ידע על שמונה אוטובוסים שנכנסים לאזור באירוע שפורסם ברחבי הרשתות? (לפי דובר צה"ל- לא).

כוחות הביטחון ישתמשו תמיד כלפי חוץ בתירוץ שנוכחותנו שם היא בגדר איום. אבל מה שצה"ל רצה כשטיווח אותנו היה לסלק התנגדות, לגרום לנו לא להגיע שוב.

ואף על פי כן, בכאוס שגרם הצבא, כמה עשרות מאיתנו מצאו עצמם בנתיב אחר והצליחו, בסיועם של תושבי הכפר בורקה, להגיע אל הכפר – יעדה המתוכנן של המשלחת. הם התנצלו בפני התושבים על שהבאנו עמנו את האש לשדותיהם.

"שאלתי את אנשי המועצה בבורקה", סיפרה לנו אחת הפעילות שזכתה להגיע, "אם שווה להם לשלם את מחיר הביקור, בשריפת מטעים. הם ענו שהעצים יחזרו לצמוח אבל להם אין חיים בלי סולידריות. הם חייבים לדעת שיש מי שעומד לצידם". לא מיהרנו להחמיא לעצמנו. רובנו מרגיש עדיין שהזקנו יותר מאשר הועלנו.

"שאלתי את אנשי המועצה בבורקה", סיפרה לנו אחת הפעילות שזכתה להגיע, "אם שווה להם לשלם את מחיר הביקור בשריפת מטעים. הם ענו שהעצים יחזרו לצמוח אבל להם אין חיים בלי סולידריות"

הצבא מתח ביום שישי האחרון את הקו במקום שונה מהיכן שמותח אותו הציבור הדמוקרטי-ליברלי הישראלי. הצועדים, ישראלים ויהודים, היינו בעיני הצבא "הם". ככל שהתקרבנו לחומש היינו פחות ופחות אזרחים ויותר ויותר אויבים. שם, הקו שנמתח בין "אנחנו" ו"הם" הוא "מי שנגד הפלסטינים ובעד מפעל ההתנחלות" ו"מי שבעד הפלסטינים ונגד מפעל ההתנחלות" והשניים – לא נורא שיישרפו. "הם" האויב.

ביום שישי הרגשנו על בשרנו – לא דרום לבנון, לא סוריה ולא איראן – תכליתו העיקרית והעליונה של צה"ל כיום היא שמירה על ביטחונם ואיכות חייהם של תושבי ההתנחלויות והמאחזים בשטחים הכבושים והעלמת האוכלוסייה הפלסטינים החיה שם.

אל לנו להיות תמימים. בעליית המדרגה הפשיסטית החודשית הבאה, הקו יימתח שוב, וקרוב יותר לבית. לא רחוק מאתנו יימתח הקו שיפריד בין "מי שבעד מי שבעד הפלסטינים" ו"מי שנגד מי שבעד הפלסטינים". ובין אם נשתוק ובין אם לא, הקו שיימתח אחריו יהפוך לאויב את כל מי שיפקפק באדנותו של עם יהודה.

המאבקים הפנים-מחנאיים – האם לדבר על הכיבוש או לא; האם אנחנו שמאל, ימין ליברלי או מרכז – ייראו לנו בקרוב מאוד נאיביים ומגוחכים. מכונת ההסתה הימנית הקיצונית כבר מזמן סימנה את כולנו כמקשה שמאלנית בוגדנית אחת – ממצביעי ומצביעות חד"ש ומרצ ועד נפתלי בנט והמתנחל איווט ליברמן.

המאבקים הפנים-מחנאיים ייראו לנו בקרוב נאיביים ומגוחכים. מכונת ההסתה הימנית הקיצונית כבר מזמן סימנה את כולנו כמקשה שמאלנית בוגדנית אחת – ממצביעי חד"ש ומרצ ועד בנט והמתנחל ליברמן

לא רחוק היום, וגם ההפגנות הלא-אלימות בקפלן יצדיקו בעיני משטר האימים החדש שימוש באמצעים לפיזור הפגנות בעלי פוטנציאל קטלני גבוה. אולי יהיו אלה הילדים שלכם שיקבלו את הפקודה לירות. אולי היו אלה הילדים שלכם שקיבלו פקודה וירו את רימוני הגז והציתו את השדות סביב מאות מפגינים בלתי אלימים בשישי האחרון.

אסף קולינר הוא דוקטורנט בחוג להיסטוריה של האוניברסיטה העברית. מתמחה בהיסטוריה של הקולנוע, בקולנוע ומהפכות, בהיסטוריה של איטליה המודרנית, ובאסתטיקה.

אפרת בן-ברק עוסקת בפיתוח כלי מיון והערכה לאקדמיה, אמא לשניים ואקטיביסטית פוליטית. עוסקת ביחסי הדת והמדינה ובעוולות הכיבוש.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,263 מילים
סגירה