אני חוטא מפעם לפעם בהקשבה לפודקאסט של נדב פרי, ולאחרונה הקשבתי לפרק עם עקיבא נוביק, אסף זמיר ואיתי בן חורין. נקודה שעסקה במה עתיד לקרות אם תהיה מלחמה בצפון – גרמה לי לכתוב את הפוסט הזה.

בימים האחרונים מדינת ישראל רועשת ורוגשת, והמתח עולה לקראת ההכרעה בשאלה – האם הקואליציה תביא לחקיקת ביטול עילת האי סבירות בקריאה שנייה ושלישית. כמי שמעורב במחאה, ובפרט בשאלה האם הטייסים יפסיקו לטוס, אני רוצה לומר שאנחנו עוסקים בשאלות המיידיות ולא בשאלה הגדולה: כיצד ניתן לקיים מדינה עם איומים ביטחוניים כאלה?

כמי שמעורב במחאה, ובפרט בשאלה האם הטייסים יפסיקו לטוס, אני רוצה לומר שאנחנו עוסקים בשאלות המיידיות ולא בשאלה הגדולה: כיצד ניתן לקיים מדינה עם איומים ביטחוניים כאלה?

אם מחר תהיה מלחמה, רוב הלוחמים יתייצבו, אבל זאת לא השאלה הנכונה. העיסוק בזה משקף גישה גלותית, לפיה צריך לעבור רק את המשוכה הקרובה ולחכות שהפריץ ימות. אנחנו לא בגלות, יש לנו ריבונות, וכדי לתחזק ריבונות נדרשת הסתכלות ארוכת טווח. מלחמה מחייבת הקרבה, היא כוללת הרוגים, פצועים ומחיר כבד ברכוש. המלחמה הבאה בצפון תהיה מלחמה כואבת שישראל כבר לא זוכרת כמותה.

לא רק שהמלחמה תהיה כואבת, היא לא תסתיים בניצחון מובהק, כיוון שאין כזה בנמצא. גם אם ישראל תכבוש את ביירות זה לא יהיה ניצחון מובהק, אפילו בשנת 82' לא היה ניצחון מובהק כזה, והפעם המחיר יהיה הרבה יותר גבוה.

כשמחירי המלחמה מאמירים, והסוף נראה פחות מרשים ממה שמדמיינים בהתחלה, צצות השאלות: האם הקורבן היה מוצדק? על מה המלחמה הזאת? האם כדאי להמשיך או לעצור עכשיו?

אלו שאלות שנשאלות בכאב ובחריקת שיניים. לא זו בלבד, אלא שהמלחמה הבאה בלבנון תהיה מלחמת ברירה, גם אם תבוא בתגובה לאירוע גדול של חזבאללה. ישראל לא נמצאת תחת איום קיומי וזה לא דומה לתחושות לפני מלחמת ששת הימים. כשזאת מלחמת ברירה השאלות שנשאלות קשות יותר.

כשמחירי המלחמה מאמירים, והסוף נראה פחות מרשים ממה שמדמיינים בהתחלה, צצות השאלות: האם הקורבן היה מוצדק? על מה המלחמה הזאת? האם כדאי להמשיך או לעצור עכשיו?

כדי שחברה תוכל להתמודד עם הקורבן, המחיר, הטראומה והכאב של מלחמה היא צריכה לכידות ואמונה בצדקת הדרך המשותפת. בסיום המלחמה מגיעים התחקירים, ולמרות שנאמרות בהם מילים נוקבות, ולמרות שלפעמים גם עפים ראשים, ולפעמים גם מטייחים תחקירים – למרות כל אלה, בסיום המלחמה צריך לדעת להתעשת ולעבור במהירות לעיסוק משותף בהיערכות למלחמה הבאה. חברה שהאמון המשותף שלה התפרק לא תוכל לעשות את זה.

כדי שחברה תוכל לעכל את מחירי המלחמה היא צריכה הנהגה צנועה, ענווה ומרכינת ראש. מנהיגים שיוכלו להזדהות עם הכאב בלי לומר מילה.

ממשלת ישראל הנוכחית לא מרכינה ראש כלל, היא סבורה שמחצית העם זה נתינים שלא ראויים ליחס. ראש הממשלה לא סופר אותם (למעט הדרישה שיילחמו עבורו). שרי הממשלה משתלחים בלוחמים. הממשלה מציגה את העברת הרפורמה כאי כניעה לטרור. איך חברה יכולה להתאושש ממלחמה כשזאת ממשלתה ואלה הם שריה?

אחרי המבצע האחרון בג'נין עלו השאלות האם התזמון של המבצע נובע מנסיבות פוליטיות. אני יודע שתומכי הממשלה יבטלו את זה בחופזה ויאמרו שאין בזה ממש, אבל אי אפשר להעלים את השאלות האלו בפקודה. הם קיימות, וכשהן קיימות הן משפיעות על המדינה. החובה לרכוש את אמון הלוחמים והעם והשגת החסינות מפני שאלות כאלה – מוטלת על הממשלה. האזרחים ואמונם הם לא  המובנים מאליהם במשוואה.

הממשלה סבורה שמחצית העם זה נתינים שלא ראויים ליחס. רה"מ לא סופר אותם (למעט הדרישה שיילחמו עבורו). שרי הממשלה משתלחים בלוחמים. הממשלה מציגה את העברת הרפורמה כאי כניעה לטרור

השאלה היא לא האם יתייצבו למלחמה הקרובה אם זאת תפרוץ. גם אם הטייסים ירוצו למטוסים (כמובן שאם המלחמה תהיה בעוד שנה הם כבר לא יהיו כשירים) והלוחמים יתייצבו, אני חושב שהביצועים בשדה הקרב יהיו פחות טובים, כיוון שכאשר הייעוד לא ברור, אנשים בוחרים להקטין ראש. דמוקרטיות בולטות בכך שדרגי השדה שלהן הם בעלי יוזמה ולקיחת אחריות. בחברה עם סימני שאלה יש פחות מאלה.

אבל גם אם לא נראה תופעות כאלה, הנקודה היא שחברה מפוררת ומפורקת מבפנים לא תוכל לשאת את מחיר המלחמה וההתאוששות שאחריה, כיוון שהאמון הבסיסי הדרוש בצדקת הדרך המשותפת עוד רגע כבר לא יהיה קיים. דמוקרטיות אחרות שקרסו כמו הונגריה, פולין, ונצואלה וטורקיה – היו ללא איום ביטחוני אקוטי, זאת בניגוד לישראל. לכן ישראל לא יכולה להרשות לעצמה קריסה כזו גם ברמה הקיומית.

עמר דנק הוא סא"ל במיל', נווט בחיל האוויר, שירת בחטיבה האסטרטגית באג"ת. מהנדס מערכות מידע, תואר שני ביחסים בינ"ל בניהול מו"מ וקבלת החלטות ומרתוניסט. הבלוג של עמר, "שאלה אסטרטגית" עוסק בניתוח גיאו אסטרטגי, בטחון לאומי, קבלת החלטות ודמוקרטיה.