זה היה יכול להיות אחד התזמונים המדויקים בהיסטוריה, אבל חבורת המדענים על גבעת הטרשים הסחופה בניו מקסיקו החמיצה אותו בחודשים ספורים.
הם התגייסו לפרויקט סודי ביותר, במסגרת מרוץ החימוש בימים שמחנות המוות הנאצים עבדו בשיא תפוקתם. זה היה מרוץ בין מי ששכללו את מכונת ההשמדה המשומנת לכדי שלמות שנהמה תחת עינם הפקוחה של מפלצות-אדם ושהייתה מאוישת בשמות המסייטים עדיין את חיינו; קרונות רכבת אטומים, מקלחות, משרפות וקציני אס-אס מסורים למכסת המתים היומית, כאשר בברלין או בקן הנשרים השתולל מזעם מנהיגה המטורף של אומה שירדה מנכסיה המוסריים ולא היסס להוציא להורג את מי שהירפו מדוושת הגז.
פרנקלין רוזוולט – הנשיא האמריקאי, שעד היום שזורה במסכת הישגיו חסרת התקדים הטענה כי לא עשה די כדי להציל וכי היה עליו להפציץ את מחנות ההשמדה ולתקוע מקלות בגלגלי הרכבות – נתן את ההוראה להקמת מה שהסתתר שנים רבות תחת השם הלא האניגמטי "פרויקט מנהטן".
רוזוולט נתן לפונקציונר צבאי בשם גנרל לזלי גרובס – חייל במובן המעומלן והפעלתני של המילה שהתמחה בבנייה ועבודות עפר – הוראה לגייס את מיטב הפיזיקאים, המתמטיקאים והכימאים שיכול היה לקבץ ולשבת עליהם במלוא משקלו עד שיניחו בידו את פצצת האטום הראשונה.
למרות הנטייה לזלזל בראש הקטן שיוחס לו, היה הגנרל גרובס מהחיות האינטליגנטיות שהשורה התחתונה שלהן גדולה מסך כל נתוני הפתיחה שלה. האינסטינקט הבריא של גרובס היה למצוא את המדען האולטימטיבי, האיש בעל תכונות ההוראה הנחשקות ביותר; אחד שנע בקלילות מנוסחאות מתמטיות הגורמות לפזילה קשה להבנת הצורך בהקמת מנגנון היררכי הסר למנהיגותו של בעל בית סמכותי.
אדם בעל מעמד בקהילה המדעית – שהייתה מורכבת מאמריקאים מעטים ומערב רב של המוחות הסוערים, ההזויים והיצירתיים ביותר באירופה, יהודים בעיקר, שנמלטו מאימת הנאצים; שהכריזמה האינטלקטואלית שלו ניצחה את כל המדענים הילדותיים שקראו עליו תיגר ושיקבלו באהבה נרגנת את בחירתו של גרובס שהוא יהיה בעל הבית.
מישהו שיחצה את ים התיאוריות, ההשערות, הנחות העבודה והתרחישים הלא בדוקים ויוביל אותם אל נשק יום הדין שהשימוש בו יוריד את גרמניה על ברכיה ויכריח אותה לחתום על כניעה ללא תנאי.
במהלך מפתיע שקשה היה לעכל אותו – ושבני זמנו כארנסט לורנס המיתולוגי משיקגו, ראו בו סטירת לחי מצלצלת למוניטין שלהם ולכבודם העצמי – בחר גרובס בג'יי רוברט אופנהיימר מברקלי.
במהלך מפתיע שקשה היה לעכל אותו – ושבני זמנו כארנסט לורנס המיתולוגי משיקגו, ראו בו סטירת לחי מצלצלת למוניטין שלהם ולכבודם העצמי – בחר גרובס בג'יי רוברט אופנהיימר
בראיונות המצולמים המעטים עם אופנהיימר, שמת בגיל 62 ב-18 בפברואר 1967, נחשף הצופה לאינטלקט נדיר החורך את סביבתו באופן שבו נקשרים הרעיונות והמילים הנושרים מפיו לכדי יצירה מוזיקלית חד-פעמית והכל מרקד מעל ראשו כתווים נראים לעין; כל שבא לך לעשות כאשר אתה מאזין לו, זה לקום ולרקוד לצלילים כנחש המתפתל ועולה מסל נצרים לקול חלילו של פאקיר.
פעמים רבות ומופרכות מדי בחיינו אנו נתקלים במונחים גאון, אינטלקטואל, חושב מקורי, איש רנסאנס, חזון, ראיית העתיד ופיענוח סודותיו הכמוסים ביותר של היקום. אבל אופנהיימר ממלא את כל אלה ויותר. השהייה במחיצתו ממרחק זמן כה גדול ממותו ובעיצומו של עידן אלים ומסוכסך בחיינו, ממלאת את מי שלא זכו לחיות לאור תבונתו בגעגועים עזים למה יכול היה להיות אילו ניהלו מקצוענים ברמתו האינטלקטואלית והמוסרית את העולם.
פעמים רבות ומופרכות מדי בחיינו אנו נתקלים במונחים גאון, אינטלקטואל, חושב מקורי, איש רנסאנס, חזון, ראיית העתיד ופיענוח סודותיו הכמוסים ביותר של היקום. אבל אופנהיימר ממלא את כל אלה ויותר
בבוקר הגשום של ה-16 ביולי 1945, אחרי שהמתקן האטומי שכונה הגאדג'ט בפי ממציאיו, התפוצץ בהצלחה באלמגורדו בניו מקסיקו וניפק עוצמת הרס שעלתה פי מאות ואלפי מונים מזו שעליה חלמו בוניו וכדור אש אימתני הצית את החשכה ואחר התנשאה מעל המדבר הפטריה האטומית הראשונה במלוא היקפה המבעית והמדענים נפלו בוכיים איש לזרועות אחיו, היה אופנהיימר הראשון שהבין את אחריותו לשד הקטלני ששחרר מהבקבוק בתהליך בלתי הפיך.
הוא הבין כיצד הפך לשליח השטן ששם בידי פוליטיקאים ואנשי צבא שלא היו ראויים לאמונו, את המתקן הקטלני בתולדות המין האנושי ומלמל את מילותיו של קרישנה בסנסקריט, אחת השפות שהיה בקיא בהן: "אני המוות, מהרסם של עולמות".
שלושה שבועות לאחר מכן, ב-6 באוגוסט 1945, השליכה אמריקה את פצצת האטום הראשונה על העיר היפנית הירושימה ושלושה ימים לאחר מכן פצצה נוספת על נאגאסקי, והביאה את יפן להיכנע ללא תנאים.
את הפקודה נתן הארי טרומן, סגן הנשיא שירש את הבית הלבן אחרי מותו של רוזוולט, פוליטיקאי שלא היה מודע עד מותו של הנשיא הנערץ על קיומו של "פרויקט מנהטן". נשיא שמסכת שיקוליו הנמהרים הובילו לקבלת ההחלטה והותירו עד עצם היום הזה את אמריקה כמדינה היחידה שעשתה שימוש בנשק יום הדין, ההחלטה השגויה והלא מוסרית ביותר בתולדות העימותים המזוינים.
מסכת שיקוליו הנמהרים של טרומן הובילו לקבלת ההחלטה והותירו עד עצם היום הזה את אמריקה כמדינה היחידה שעשתה שימוש בנשק יום הדין, ההחלטה השגויה והלא מוסרית ביותר בתולדות העימותים המזוינים
אל טרומן הזה, שגנב את כידון האש מידה של השגחה עליונה, נכנס אופנהיימר אחרי הירושימה, בניסיון יהודי כל כך לפרוק מעט מהאשמה שמיררה את שארית חייו ואמר לו: "אדוני הנשיא, אני מרגיש שיש לי דם על הידיים".
אחרי שהתגבר על ההלם הראשוני שלו, הוציא טרומן מכיסו מטפחת מקופלת ונקייה והגיש אותה לאופנהיימר. "האם תרצה לנגב אותן?" שאל בקול חלול מתדהמה. וזאת על פי הגרסה ההיסטורית המנומסת.
על פי גרסאות אחרות, רתח טרומן מזעם, כינה את אופנהיימר "בן זונה יהיר ומתנשא המתעטף במוסריות צדקנית הגדולה לכאורה ממוסריותם של אחרים, כמוני למשל, ונשמע כמו ליברל שותת דם וקומוניסט".
זאת הייתה תחילת סופו של אופנהיימר כאיש שנתן בידה של אמריקה את הנשק שמאחורי עוצמתו המודרנית והמשוכללת היא מסתתרת עד היום במשגל הנסוג שהיא מקיימת עם העולם.
זאת הייתה תחילת סופו של אופנהיימר כאיש שנתן בידי אמריקה את הנשק שמאחורי עוצמתו היא מסתתרת עד היום במשגל הנסוג שהיא מקיימת עם העולם
* * *
הוא לא היה קומוניסט עם פנקס מפלגה אדום, אבל כמו רוב המדענים שגאונותם הייחודית אחראית לעידן הגרעיני, היה אופנהיימר נציג בולט ואקטיביסט של הבוהמה השמאלנית ששכנה בליבו של המדע באמריקה בשנות ה-40' וה-50'.
למרות מסירותו המוכחת והמתועדת של אופנהיימר לכל המטרות המוסריות שבהן היה מעורב ולהן השיא תרומה – כמו מלחמת האזרחים בספרד, התביעה להקמת איגודים מקצועיים באוניברסיטאות ובמכוני המחקר, רצונו לחלוק עם הסובייטים את הידע שנצבר על בניית הפצצה ועוד – לא שמע אופנהיימר אודות התרסקות הבורסה ב-1929 ולא היה מודע לה אלמלא הקשר הרומנטי שלו עם ג'ין טטלוק, אהובתו בברקלי וקומוניסטית מעורערת בנפשה.
טטלוק דעכה במהלך השנים לדיכאון קליני שבסופו התאבדה, גם משום שהקשר שלה עם אופנהיימר לא עלה יפה והוא נישא לאחרת. עובדה שלא הפריעה לו לבקר אותה בביתה בברקלי על בסיס קבוע עד מותה ולבלות לילות במחיצתה תחת עינם הפקוחה של ג'יי אדגר הובר והאף-בי-איי שרישתו את הבית הקטן במצלמות ומכשירי הקלטה והיה להם מושב מרופד ביציע להתבוננות פוליטית הכרחית בחיי האהבה של האיש החשוב ביותר באמריקה.
הגנרל גרובס מינה את אופנהיימר, החף מכל השתייכות פוליטית מחייבת ושהדף מעליו ניסיון לדלות ממנו את סודות האטום על ידי חברו האקון שבאלייה, קומוניסט ומורה לצרפתית – ניסיון שעליו בחר לא לדווח.
עד גרובס ואופנהיימר, היה מחקר האטום באמריקה מפוזר בין מרכזים לימודיים רבים בערים שונות, מצב שהבטיח חוסר אפקטיביות מוחלט בניסיון לשמור על חשאיות בקהילת מדענים שחלק ניכר מקיומה היה התרברבות שוטפת וקולנית.
היה זה אופנהיימר שלמשפחתו הייתה חוות סוסים בניו מקסיקו שאליה נמלטו מהקיץ הניו יורקי, שקבע שהדרך האופטימלית לנהל את "פרויקט מנהטן" תחת מעטה של חשאיות, תהיה בריכוז המדענים בלוס אלמוס, גבעה קירחת בניו מקסיקו שבשיאה תפחה לעיירה קטנה על כל הנגזר מכך ובה 6,000 תושבים.
היה זה אופנהיימר שקבע שהדרך האופטימלית לנהל את "פרויקט מנהטן" תחת מעטה של חשאיות, תהיה בריכוז המדענים בלוס אלמוס, גבעה קירחת בניו מקסיקו שבשיאה תפחה לעיירה קטנה ובה 6,000 תושבים
כאשר בחר בו לנהל את לוס אלמוס, מדעית ובירוקרטית, ידע גרובס שאופנהיימר הוא האיש שלו. המדען והמורה הגאון שכל תלמידיו העריצו; אישיות אבסטרקטית ללא עצם פרקטית אחת בגופו; גבר רזה וגבוה שראשו בעננים שהסתירו את עיניו הכחולות החודרות; מעשן כבד שהצית סיגריה בסיגריה; שבימי הפרוייקט היה משקלו 60 ק"ג בלבד; שנישא לקיטי הריסון, קומוניסטית ואלמנתו של מי שנפל במלחמת האזרחים בספרד; שאחיו פרנק, פיזיקאי מוכשר גם הוא, היה קומוניסט רשום עם אשתו.
זה האיש שניהל את לוס אלמוס וענייניה הסודים ביותר מבלי הסיווג הביטחוני הדרוש רק משום שהאינסטינקט הבריא של גרובס קבע שהוא מי שיכול לשים בידו של הנשיא פצצת אטום לפני שהמלחמה תיגמר.
זה האיש שניהל את לוס אלמוס וענייניה הסודים ביותר מבלי הסיווג הביטחוני הדרוש רק משום שהאינסטינקט הבריא של גרובס קבע שהוא מי שיכול לשים בידו של הנשיא פצצת אטום לפני שהמלחמה תיגמר
רק אופנהיימר, בעצם אישיותו הכובשת, סבלנותו וסובלנותו, יכול היה להיות הכליא-ברק של חבורת מדענים אגואיסטית ונרגנת שלמרות חבירתם החד-פעמית למגר את גרמניה הנאצית בשם המשפחות שנותרו באירופה, לא הראו כל נטייה לוותר על ניכוס קרדיט אישי להצלחה. היו שם אנריקו פרמי, הנס בתה, אדוארד טלר, נילס בוהר, ארנסט לורנס, בוב וילסון ורבים אחרים.
זאת הייתה דרך ארוכה, קשה ועקלקלה שלפעמים היה נדמה שתחמיץ את המלחמה בשנים, כאשר החששות מהמתקן היו כה גדולים עד שהיו מי שטענו שפיצוצו עלול להצית את האטמוספרה.
למרות הקשיים, אופנהיימר הניח בידיו הלא ראויות של טרומן שתי פצצות אטום בסוף יולי 1945. רוב המדענים שבנו את הפצצה התפנו לתת את הדעת על השימוש בה רק אחרי פיצוץ הניסיון הראשון. העצומות הנאיביות שעליהן חתמו בהמוניהם, הוכיחו שרובם היו נגד השימוש בה כדי לנצח את האויב האחרון שנותר במערכה: יפן.
רוב המדענים שבנו את הפצצה התפנו לתת את הדעת על השימוש בה רק אחרי פיצוץ הניסיון הראשון. העצומות הנאיביות שעליהן חתמו בהמוניהם, הוכיחו שרובם היו נגד השימוש בה כדי לנצח את יפן
נוכח חוסר הפרקטיות של מדעניו שצעקו נגד ולא הציעו חלופה, היה זה אופנהיימר, מבריק כתמיד, שהציע להזמין את נציגיו הבכירים של הקיסר הירוהיטו לניסוי היחיד של המתקן ולהניח להם להתרשם במו עיניו ממה שהוא מסוגל לעולל. הצעתו נדחתה כלא ישימה ופייסנית. הלוך הרוח מול יפן היה כזה ששום דבר חוץ מניסיון להשמדתה לא נחשב אטרקטיבי.
* * *
בערבו של ה-6 באוגוסט עמד אופנהיימר לפני קהל צוהל משמחה באולם גדול בלוס אלמוס ואמר כי צערו היחיד הוא שהפצצה לא הייתה מוכנה בזמן לשימוש נגד גרמניה. חוץ מהחרטה היחידה הזאת, הוא נטל חלק בהילולה, גם משום שכל עילה הייתה ראויה בעיני אופנהיימר לשתייה כהלכתה.
האדרנלין נטש אותו למחרת הריסתה של נאגאסקי.
לימים למדה אמריקה על נטייתם המוכחת של אנשי צבא בכירים לנפח באופן מלאכותי את מספר האבידות שיהיו לאמריקה בקרבות עתידיים, ולכן אף אחד בעמדת סמכות נחשבת לא עצר לבדוק את הקביעה כי הפלישה האמריקאית המתוכננת לאיי יפן ב-1 בנובמבר 1945, תעלה בחייהם של מיליון נערים אמריקאים ותדלג מאי לאי עד הכניעה המרה.
מצביא לא אהוד בשם דאגלס מקארתור הגיש לבית הלבן ב-18 ביוני הערכה כתובה ומנומקת שמספר הנפגעים האמריקאים בשלושת חודשים הלחימה הראשונים יהיה 95,000, רק שליש מהם הרוגים.
כאשר מחשבים את הזמן המועט שהיה בידי טרומן מהרגע שבו גילה על קיומו של "פרויקט מנהטן" עד פיצוץ המתקן הראשון באלמגורדו ושלושת השבועות שחלפו מהפיצוץ להפצצה על הירושימה, אי אפשר שלא להתרשם שמדובר בתהליך נמהר, מזורז ומוטה של קבלת ההחלטה הקשה ביותר בתולדות אמריקה ללא התמודדות אמיתית עם הנתונים – אלא על בסיס תחושת בטן וחשש קמאי של פוליטיקאי מקרי לשאת באחריות למותם של אמריקאים רבים.
נתון קריטי נוסף, אולי המכריע, הוסתר מהאוכלוסיה שבשמה נטבחו 200,000 אזרחים בהירושימה ונאגאסקי. ב-8 באוגוסט, בין שתי הפצצות, אמורה הייתה ברית המועצות, על פי הסכם עם אמריקה, לפלוש ליפן במלוא עוצמתה ולהכריע את שלושת האיים היפניים הגדולים.
ב-8 באוגוסט, בין שתי הפצצות, אמורה הייתה ברית המועצות, על פי הסכם עם אמריקה, לפלוש ליפן במלוא עוצמתה ולהכריע את שלושת האיים היפניים הגדולים
ניירות הערכה שהוגשו לטרומן גרסו ש"יפן הייתה נכנעת בסוף 1945 אלמלא פצצות האטום, גם אם הפלישה הסובייטית לא הייתה יוצאת אל הפועל כמתוכנן ואמריקה לא הייתה עושה דבר חוץ מאשר להמשיך בלחימה".
ניירות הערכה אחרים הראו בבירור שיפן הייתה סובלת ממספר אבדות דומה ואף גבוה יותר אילו המשיך חיל האוויר האמריקאי להפציץ אותה מדי יום. לפני הירושימה, כ-60 אחוז מערי יפן נהרסו ומספר ההרוגים עמד על מאות אלפים.
אחד המחקרים הדפיניטיביים מהצד היפני, שנערך אחרי המלחמה, סותר אחת לאחת את כל הטענות האמריקאיות המבקשות להצדיק את העקרון המוסרי המעוות שהניע את אמריקה וששבר את רוחו של אופנהיימר טרם שוועדות החקירה הפטריוטיות שקמו בתחילת שנות ה-50' וראו אדום מתחת לכל מיטה, שללו ממנו בשמחה לאיד את הסיווג הביטחוני שלו בטיעונים מגוחכים הנשמעים היום כמחזה אבסורד אנטי-דמוקרטי.
העלבון הבלתי נסלח שהייתה ההתקפה על פרל הרבור התחפר בתודעה האמריקאית והיה אחראי לעקשנותן הרצחנית של שתי המעצמות הצבאיות להילחם אחת בשנייה עד הסוף המר עם סבלנות מעטה בלבד לפתרונות ביניים.
העלבון הבלתי נסלח שהייתה ההתקפה על פרל הרבור התחפר בתודעה האמריקאית והיה אחראי לעקשנותן הרצחנית של שתי המעצמות הצבאיות להילחם אחת בשנייה עד הסוף המר
נכונותם של מנהיגי יפן לספוג אבדות אזרחיות כבדות פגשה את הנכונות האמריקאית להפציץ אותם עד מוות. עד כדי כך ששר המלחמה האמריקאי סטימסון הפציר בטרומן להפסיק להפציץ מטרות אזרחיות לפני שאמריקה תירשם בהיסטוריה כ"מי שיצאו לה מוניטין רצחניים יותר מאשר של היטלר".
הסופר היפאני חתן פרס נובל קנזאבורו או כתב בספרו Hiroshima Notes (1965) כי "מהרגע שבו התפוצצה פצצת האטום הראשונה היא הפכה לסימבול לכל הרשע המאפיין את המין האנושי". על פי ניתוחו של קנזאבורו, מה שהתרחש בהירושימה מרושע אף יותר ממה שקרה באושוויץ. אבל קביעתו האנינה אינה סותרת את מה שעשו היפנים לשבויי המלחמה שהיו בידיהם.
יחידה בשם 731 במנצ'וריה התעללה בשבוי מלחמה ובאזרחים, שרפה אותם בלהביורים, מרחה את גפיהם בגז-נמק, הקרינה עליהם כמויות קטלניות של רנטגן, סובבה אותם למוות מצנטריפוגות ענקיות, הפעילה עליהם לחץ גבוה בתאים אטומים עד שעיניהם יצאו מארובותיהן, חישמלה, ייבשה, הקפיאה והרתיחה אותם למוות.
בעיצומו של המשפט ששלל ממנו את עתידו בוועדה לאנרגיה אטומית והטיל צל כבד על הישגיו במלחמה, טען אופנהיימר כי "עדיין אינני מבין מדוע היה צורך להטיל פצצה נוספת על נאגאסקי". אופנהיימר, כדרכו, היה תמים מכדי לראות שיותר מאשר נועדה נאגאסקי להכניע את יפן, היא נועדה להבהיר לסובייטים, השותפים במלחמה הקרה, את יכולת המהלומה הראשונה שהייתה בידי אמריקה.
בעיצומו של המשפט ששלל ממנו את עתידו בוועדה לאנרגיה אטומית והטיל צל כבד על הישגיו במלחמה, טען אופנהיימר כי "עדיין אינני מבין מדוע היה צורך להטיל פצצה נוספת על נאגאסקי"
חטא ההיבריס של אופנהיימר היה קצר יחסית וידידו איזידור רבי, שנכח בפיצוץ הניסוי באלמגורדו, היטיב לראות ולתאר אותו. רבי אמר כי בדקות הראשונות אחרי ההצלחה צעד אופנהיימר, שכונה "אופי" בפי כל, על סביבותיו כאדם עליון בעיני עצמו, אותו יצור מאולפנת אריסטו, האיש בעל הנשמה היתרה המכיר בעליונותו על פני בני התמותה הרגילים שסבבו אותו ושנדמה היה לרבי כי פסע בחול כשריף וויל קיין מ"בצהרי היום". איש החוק הבודד החדור בצדקנותו והמוכן להיהרג עבורה.
אבל זו הייתה תחושה זמנית שחלפה ותחתיה צצו דאגה וחרטה: "בנינו נשק נורא ששינה באופן מהותי את טבעו של העולם…דבר שעל פי כל קנה מידה מגלם את הרשע…העלינו לדיון את השאלה האם המדע חיוני או הרסני לאדם".
"בנינו נשק נורא ששינה באופן מהותי את טבעו של העולם…דבר שעל פי כל קנה מידה מגלם את הרשע…העלינו לדיון את השאלה האם המדע חיוני או הרסני לאדם"
בתום 19 ימי חקירה ושמיעת עדויות, שללה הוועדה לאנרגיה אטומית את הסיווג הביטחוני של אופנהיימר – מעשה שהביא לסוף מביש את הקריירה המזהירה שלו. מי שהיה עד אז גיבור אמריקאי, העביר את שארית ימיו כאדם שבור, עד שמת מסרטן הגרון.
התפרסם לראשונה ב"מעריב", 2013
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו