בשיחה אקראית אתמול (שני) באחד מאולפני הטלוויזיה עם אחד מראשי מחאת המילואים, ניכר היה כי עומד מולי אדם עייף. עייף פיסית ומנטלית, אך עדיין נחוש. "אני מוכן עכשיו לשים את הדרגות שלי על השולחן, להתגייס לעוד עשור כחייל רגיל, פשוט, פק"ל ג'ריקן (כלומר, "חייל פשוט", מושג ידוע בקרב לוחמים, אב"ש), רק לחזור לשפיות".
בשיחות עם ראשי מחאת "אחים לנשק" אפשר לחוש תשישות אחרי 27 שבועות של מחאה. זה לא אומר שהם הולכים להוריד רגל מהגז, ממש לא. מבחינתם, המחאה היא מבצע צבאי הנמצא בעיצומו, גם אם נתקלים בקשיים ומהמורות בדרך. יש חלוקה גאוגרפית, ניהול לוגיסטי וגוף שליטה מרכזי. את התוצאה נראה כנראה היום ברחבי הארץ במסגרת אירועי השיבוש.
בינתיים, נראה שבצד השני – הממשלה ובמיוחד זה העומד בראשה – מנסים להשיב מלחמה. הציטוט של ראש הממשלה בנימין נתניהו בסוף השבוע – במאמר של עמית סגל בידיעות אחרונות – לפיו, "אפשר להסתדר בלי כמה טייסות אבל לא ללא ממשלה", הוציא את ראשי מחאת המילואים משלוותם.
הסימנים מראים שהם לא היו היחידים. גם כמה בכירים במערכת הביטחון, באופוזיציה וגם מעטים בקואליציה יצאו משלוותם. נתניהו דאג להדהד את זה גם בדברים שלו בפתח ישיבת הממשלה, אם מישהו במקרה לא הבין: "לא יכול להיות שתהיה קבוצה בתוך הצבא שתאיים על הממשלה הנבחרת 'אם לא תעשו כרצוננו, נוריד את השאלטר'. אף מדינה דמוקרטית לא יכולה לקבל תכתיב כזה".
בשיחות עם ראשי מחאת "אחים לנשק" אפשר לחוש תשישות אחרי 27 שבועות של מחאה. זה לא אומר שהם הולכים להוריד רגל מהגז, ממש לא. מבחינתם, המחאה היא מבצע צבאי הנמצא בעיצומו
לפי השיחה שנערכה אמש בין נתניהו לנשיא ארה"ב ג'ו ביידן נראה שהחוק בנושא ביטול עילת הסבירות יעלה בשבוע הבא לקריאה שנייה ושלישית. זה יהיה מבחינת מחאת המילואים הנפץ שיפעיל שרשרת מטענים. אז יונחו כל מכתבי ויתור ההתנדבות על שולחנם של מפקדי היחידות – חיל האוויר; מערך המבצעים המיוחדים; יחידות הערכה באגף המודיעין; וגם חלק מיחידות היבשה.
כרגע ההערכה היא כי מדובר בכ־10 אלף לוחמים פעילים – ועוד מספר דומה של אנשי מילואים בתפקידי מנהלה, הדרכה או על סף פרישה. עם המספר הזה צה"ל יתקשה מאוד להתמודד. זו אחת הסיבות לדיון הדחוף שזימן שלשום שר הבטחון יואב גלנט עם צמרת המטכ"ל.
בדיון שורטטה "מפת דרכים" של הירידה בכשירות צה"ל. נדונו בו מדרגות ולוחות זמנים של שחיקה ביכולת המבצעית. אף נתון לא דלף מהדיון, אבל את המסר לא ניסו להסתיר – מדרון חלקלק ומסוכן. יש הרואים בכך מהלך מתוחכם של שר הביטחון. בפעם הקודמת זה היה הוא, גלנט, מול הממשלה כולה.
כשהוא יצא למהלך לפני כמה חודשים היו מאחוריו כמה חברי ליכוד בכירים, חלקם שרים. אולם, אחרי שיצא למצלמות – הוא נותר לבד. המהלך הזה של גלנט הצליח אז לא מעט בזכות הבית הלבן שהעביר לירושלים מסר ברור, שר הביטחון הוא איש שאנחנו סומכים עליו.
הפעם גלנט לא ניצב מול ראש הממשלה לבדו. מאחוריו עומדת כל צמרת המטכ"ל. הוא לא מציב אולטימטום, הוא פורס עובדות בפני ראש הממשלה ומשאיר לו לקבל את ההחלטה
הפעם גלנט לא ניצב מול ראש הממשלה לבדו. מאחוריו עומדת כל צמרת המטכ"ל. הוא לא מציב אולטימטום, הוא פורס עובדות בפני ראש הממשלה ומשאיר לו לקבל את ההחלטה אם ואיך להמשיך, כשהמחיר מוצמד לכל מהלך והתוצאות פחות או יותר ידועות.
מעניין לראות שבימים האחרונים הביקורת שהוטחה בעבר ברמטכ"ל הרצי הלוי והניסיון לצייר אותו כרופס מול מחאת המילואים נעלמה. גם עבור צה"ל הדיון המיוחד אצל שר הבטחון היה חשוב. לאחרונה מרבים להשתמש במונח "להרים דגל" בכדי להתריע על סכנה. מבחינת צה"ל – זו הייתה הרמת הדגל.
צה"ל מיצה את כל סל הכלים, המצומצם מלכתחילה, שהיה לו בהתמודדות עם אנשי המילואים. מעבר לשיחות תכופות עם ראשי המחאה לא נותר לו לעשות הרבה. במצב הדברים הזה אי־אפשר לשפוט אלפי מתנדבים שהרי הם מתנדבים. מצד שני אי־אפשר גם לכלוא עשרות אלפי מילואמניקים. כולם מבינים ששבר כזה יהיה כמעט בלתי ניתן לאיחוי.
יחד עם זאת, צריך לומר שהמחאה הגיעה לשלב מסוכן. שתי הרכבות דוהרות אחת מול השנייה ונראה שאף אחת לא מתכוונת לעצור. אין ספק שבעתיד יכתבו עבודות דוקטורט על השאלה האם מדובר כאן בהליך מחאה דמוקרטי או אנטי דמוקרטי.
שווה להתעכב על הוויכוח הסמנטי, מתברר שגם סביב העניין הזה ניטש קרב תודעה – אי־התייצבות מול סרבנות. אנשי מחאת המילואים מבינים את החשיבות, לא מוותרים ומדגישים – אי־אפשר לסרב להתנדב
זה מחדד את השאלה לגבי שוויון במדינה דמוקרטית, ועוד יותר את המונח "שוויון בנטל". האם חובות אזרחיות מסוימות מקנות זכות יתר? בעניין הזה צריך להתעכב על אירוע לא שגרתי שאירע אתמול.
מפלגת הליכוד בירכה שלושה רמטכ"לים לשעבר – בני גנץ, גדי איינקוט וגבי אשכנזי – על שיצאו בקריאה לעצור את מכתבי אי־ההתייצבות. דעתם של השלושה על הרפורמה ידועה – מדובר בהפיכה משפטית. לכן, חייבים לשאול מה קרה, אולי הם יודעים משהו שאנחנו לא? האם יש אתגרים ביטחוניים מידיים שהציבור לא נחשף אליהם? לא ברור.
לסיום, שווה להתעכב על הוויכוח הסמנטי, מתברר שגם סביב העניין הזה ניטש קרב תודעה – אי־התייצבות מול סרבנות. זה מזכיר את ההצלחה של הטמעת המונח שמאל כ"סמול" – מילה אחת המחדדת מסר אבל גם מרדדת אותו לרמה בינרית של הם או אנחנו. כך ניתן לסחוף המונים. את זה אנשי מחאת המילואים מבינים היטב, ולכן הם לא מוותרים ומדגישים – אי־אפשר לסרב להתנדב.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם