הכור הגרעיני בדימונה ב-2016 (צילום: משה שי/פלאש90)
משה שי/פלאש90
הכור הגרעיני בדימונה ב-2016

הסוד הגרעיני

ההחלטה של גולדה מאיר שלא לאיים בנשק גרעיני המיוחס לישראל על מצרים וסוריה או לבצע ניסוי הפגנתי התבססה על קריאה אסטרטגית נכונה של המצב בשטח ● למרות הקרבות הקשים בצפון ובחזית התעלה, ישראל לא עמדה במלחמת יום הכיפורים בפני איום קיומי ● ההחלטה של מאיר הפכה את המלחמה לאבן דרך חשובה בהיסטוריה הגרעינית של ישראל

ההחלטה של גולדה מאיר שלא לאיים בנשק גרעיני המיוחס לישראל על מצרים וסוריה או לבצע ניסוי הפגנתי התבססה על קריאה אסטרטגית נכונה של המצב בשטח ● למרות הקרבות הקשים בצפון ובחזית התעלה, ישראל לא עמדה במלחמת יום הכיפורים בפני איום קיומי ● ההחלטה של מאיר הפכה את המלחמה לאבן דרך חשובה בהיסטוריה הגרעינית של ישראל

מלחמת יום הכיפורים פרצה כארבע שנים לאחר שישראל השלימה את תוכניתה הגרעינית והפכה – לפי פרסומים בתקשורת הבינלאומית – למדינה בעלת כושר הרתעה גרעיני. התקפת הפתע של צבאות מצרים וסוריה ב־6 באוקטובר 1973 נחשבת לכישלון מובהק של ההרתעה הקונבנציונאלית הישראלית. האם ניתן לייחס את הכישלון גם לאי־ההרתעה הגרעינית?

שנת היובל למלחמה הכוללת האחרונה שהתנהלה בין ישראל למדינות ערב היא הזדמנות לבחינה חדשה של הממד הגרעיני שלה, תוך התבססות על מקורות חדשים שנחשפו במהלך השנים. שאלת ההשפעה והחשיבות שהייתה – או לא הייתה – לתוצרי הכור בדימונה על המלחמה, הייתה שנויה במחלוקת עמוקה בקרב חוקרי הגרעין הראשונים.

אנשי האקדמיה – שהבולטים שבהם היו שלמה אהרונסון ויאיר עברון – הסתדרו בהתאם לשני מחנות פוליטיים יריבים, שהתגבשו שנים קודם לכן בוויכוח על שאלת מקומו ומרכזיותו של הגרעין במדיניות הביטחון הישראלית.

החוקרים הסומכים על ההרתעה הגרעינית כונו "המחנה הגרעיני", ואלו שסברו שיש להמשיך להישען בעיקר על כוחו של צה"ל כונו "המחנה הקונבנציונלי". אולם, אני מציע קריאה שונה לחלוטין של הגרעין במלחמת יום הכיפורים.

מתחם הקריה למחקר גרעיני, כפי שצולם על־ידי לוויין ריגול אמריקאי ב־1971 (צילום: U.S. Center for Earth Resources Observation and Science/U.S. Geological Survey, via AP)
מתחם הקריה למחקר גרעיני, כפי שצולם על־ידי לוויין ריגול אמריקאי ב־1971 (צילום: U.S. Center for Earth Resources Observation and Science/U.S. Geological Survey, via AP)

אנשי "המחנה הגרעיני" ייחסו לגרעין השפעה רבה על מקבלי ההחלטות במצרים ובסוריה וטענו שמטרות המלחמה הוגבלו בשל כך. מנגד, מייצגי המחנה הקונבנציונלי טענו שהשפעת הגרעין הייתה שולית

אנשי "המחנה הגרעיני" ייחסו לגרעין השפעה רבה על מקבלי ההחלטות במצרים ובסוריה וטענו שמטרות המלחמה הוגבלו מראש בשל יכולותיה הגרעיניות של ישראל. מנגד, מייצגי המחנה הקונבנציונלי טענו שהשפעת הגרעין הייתה שולית, ובמידה רבה לא הייתה רלוונטית במלחמה.

לטענתם, עצם המתקפה על ישראל היא הוכחה שההרתעה הגרעינית לא סיפקה את הסחורה. על טענת יריביהם – שהגרעין הגביל מראש את מטרות המלחמה של מצרים וסוריה ובכך מילא את ייעודו האסטרטגי – נאמר כי מטרות המלחמה הוגבלו מלכתחילה מסיבות טקטיות ואחרות.

מצרים וקבלת ההחלטות של הנשיא סאדאת

למרות השנים המועטות שחלפו מאז שישראל השיגה יכולות גרעיניות, וחרף מדיניות העמימות, דומה כי המנהיג המצרי הבין והפנים היטב את מטרות ההרתעה הגרעינית של ישראל. התעקשותו של אנואר סאדאת על מהלך צבאי בעל יעד אופרטיבי־טריטוריאלי מוגבל ביותר קשורה בין היתר, לפי כמה מקורות, להערכתו שהסבירות לאיום גרעיני ישראלי כנגד פעולה מוגבלת היא נמוכה.

זאת במקביל להסבר המקובל יותר בספרות לפיו החשש העיקרי של המצרים הוא החשיפה של כוחותיהם לתקיפות חיל האוויר הישראלי מעבר לתחום מטריית טילי הנ"מ באזור שהוצבו בתעלה. ממקורות שונים ובכללם ספרי זיכרונות של בכירים מצריים עולה שסאדאת היה מודע לחלוטין ליתרון האסטרטגי העצום שהשיגה ישראל בשלהי שנות ה־60 של המאה ה־20.

נשיא מצרים אנואר סאדאת (במרכז) עם שר המלחמה אחמד איסמעיל (מימין) והרמטכ"ל סדדין שאזלי (משמאל), השלושה בוחנים את ההתפתחויות הצבאיות בסיני במהלך מלחמת יום הכיפורים. 15 באוקטובר 1973 (צילום: AP Photo)
נשיא מצרים אנואר סאדאת (במרכז) עם שר המלחמה אחמד איסמעיל (מימין) והרמטכ"ל סדדין שאזלי (משמאל), השלושה בוחנים את ההתפתחויות הצבאיות בסיני במהלך מלחמת יום הכיפורים. 15 באוקטובר 1973 (צילום: AP Photo)

לדברי פרס, בזמן הנסיעה משדה התעופה לירושלים שאל ידין את סאדאת מדוע לא המשיך הצבא המצרי לכיוון המצָרים בסיני. התשובה של סאדאת הייתה: "יש לכם נשק גרעיני. לא שמעת על כך?"

עדות התומכת בטענה למודעות מצרית ליכולותיה הגרעיניות של ישראל ניתנה בריאיון טלוויזיוני עם שמעון פרס, זמן קצר לפני פטירתו. פרס סיפר בריאיון כי אחרי שנשיא מצרים נחת בישראל ב־19 בנובמבר 1977, סגן ראש הממשלה דאז יגאל ידין קיבל את פניו.

לדברי פרס, בזמן הנסיעה משדה התעופה לירושלים שאל ידין את סאדאת מדוע לא המשיך הצבא המצרי לכיוון המצָרים בסיני במלחמת יום הכיפורים. התשובה של סאדאת הייתה: "יש לכם נשק גרעיני. לא שמעת על כך?"

במלים אחרות, הנשיא המצרי העריך נכונה שמלחמה כוללת שמטרותיה מוגבלות – כיבוש הגדה המזרחית של התעלה ורצועה לא רחבה בתוך סיני – לא תגרור את ישראל לתגובה גרעינית מכל סוג שהוא. בראייה היסטורית, דומה כי ההימור המצרי היה בטוח למדי.

הנשיא סאדאת החליט לצאת למלחמה כוללת אך מוגבלת, שמטרתה הייתה הנעת תהליך מדיני שבסופו ישראל תיסוג מקו התעלה – ולאחר מכן משאר חלקי סיני. זה היה יישום של קביעתו המפורסמת של התיאורטיקן הגרמני מהמאה ה־19 קרל פון קלאוזביץ, לפיה למלחמה צריכה להיות מטרה מדינית מוגדרת.

שמעון פרס מבקר בקריה למחקר גרעיני בדימונה, 1 באוקטובר 2014 (צילום: Atomic Energy Commission)
שמעון פרס מבקר בקריה למחקר גרעיני בדימונה, 1 באוקטובר 2014 (צילום: Atomic Energy Commission)

ההכרעה המצרית לצאת למלחמה התקבלה בעקבות החלטת ישראל לדחות את יוזמת סאדאת משנת 1972 להסדר חלקי עם ישראל בסיני, שיאפשר את פתיחת התעלה לשיט

ההכרעה המצרית לצאת למלחמה התקבלה בעקבות החלטת ישראל לדחות את יוזמת סאדאת משנת 1972 להסדר חלקי עם ישראל בסיני, שיאפשר את פתיחת התעלה לשיט. החלטת סאדאת לצאת למלחמה, ובשנים שלאחריה לשנות את האוריינטציה של מצרים בזירה הבין־גושית בכיוון חיזוק היחסים עם ארה"ב, נראית מפרספקטיבה היסטורית כ"מהלך קלאוזוביצי" מובהק מצד הנשיא המצרי.

שנים ספורות אחרי המלחמה הצליחה מצרים לקבל בחזרה את חצי האי סיני באמצעות ניהול משא ומתן עם ישראל בתיווך אמריקאי.

מתקפה סורית מוגבלת

מבחינתה של סוריה – בדומה למצרים – התקפת הפתע המשותפת על ישראל באוקטובר 1973 הייתה קריאת תיגר חד־משמעית על ההרתעה הקונבנציונלית של ישראל ולא בהכרח על ההרתעה הגרעינית שלה.

השאלה המעניינת היא האם הפרסומים על יכולותיה הגרעיניות של ישראל בשנים שלפני מלחמת יום הכיפורים השפיעו בצורה כלשהי על תוכניות המלחמה של סוריה. ביומיים הראשונים של המלחמה פרצו הכוחות הסוריים את החזית הישראלית בגזרה הדרומית של רמת הגולן, אך נמנעו מלהמשיך בתנועתם לעבר הגשרים שעל הירדן.

חיילי צה"ל בחזית הצפונית במלחמת יום הכיפורים (צילום: מיכה בר־עם, באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)
חיילי צה"ל בחזית הצפונית במלחמת יום הכיפורים (צילום: מיכה בר־עם, באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)

פרופסור שלמה אהרונסון ציטט מחקר שהתפרסם לאחר המלחמה על מהלכי הסורים והסיק ממנו כי צה"ל לא עצר את הסורים אלא הם עצרו בפקודה, וכי המתקפה הייתה מוגבלת מלכתחילה

מהלך סורי להשתלטות על הגשרים היה הגיוני ביותר מבחינה צבאית ברמה הטקטית, מפני שהוא היה מאפשר להם לעכב את מעבר כוחות המילואים של צה"ל בעלייה לרמת הגולן. פרופסור שלמה אהרונסון ציטט מחקר שהתפרסם לאחר המלחמה על מהלכי הסורים והסיק ממנו כי צה"ל לא עצר את הסורים אלא הם עצרו בפקודה, וכי המתקפה הייתה מוגבלת מלכתחילה לכיבוש שטחי הרמה.

החוקר שאל את הרמטכ"ל הסורי מדוע ניתנה הפקודה לעצור, וזה השיב במשפט הסתום הבא: "עדיין לא הגיעה השעה לדון על הסיבות לכך". אהרונסון, לשיטתו, מרמז שייתכן שיכולותיה הגרעיניות של ישראל הם שהשפיעו על המטכ"ל הסורי ועל מקבלי ההחלטות בדמשק, ולכן הם נמנעו מלחצות את הקו הירוק "ללא הסבר מניח את הדעת".

גם בכל הקשור לסוריה אין עדות חיובית או הוכחה עובדתית כלשהי לטענה או להסבר שלפיו החשש מהגרעין הישראלי הוא שהגביל את מטרות המלחמה של סוריה. הסורים, בדומה למצרים, הבינו היטב את מגבלותיהם בלחימה מול צה"ל ובנו את תוכניות המלחמה שלהם בהתאם לכך.

אין חולק ששחרור רמת הגולן מהכיבוש הישראלי היה מטרת המלחמה של סוריה. למהלך של תפיסת הגשרים על הירדן לבלימת הגעת תגבורות ישראליות לא היה כל היגיון צבאי, מבחינת הסורים, לנוכח יחסי הכוחות הצפויים עם הגעת כוחות המילואים של צה"ל.

חיילי צה"ל חוצים את גדר הגבול לעבר שטח סוריה במהלך מלחמת יום הכיפורים (צילום: זאב רדובן, באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)
חיילי צה"ל חוצים את גדר הגבול לעבר שטח סוריה במהלך מלחמת יום הכיפורים (צילום: זאב רדובן, באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)

המשטר בדמשק היה מודע היטב ליכולותיה הגרעיניות של ישראל ובאותה מידה הבין את מגבלותיה. לאיום בנשק גרעיני בגבולה הצפוני של ישראל יש בעיית אמינות בשל המרחקים הקצרים ממרכזי אוכלוסייה ישראלית

המשטר בדמשק היה מודע היטב ליכולותיה הגרעיניות של ישראל ובאותה מידה הבין את מטרותיה ואת מגבלותיה, שהרי לאיום בנשק גרעיני בגבולה הצפוני של ישראל יש בעיית אמינות בשל המרחקים הקצרים ממרכזי אוכלוסייה ישראלית.

הרתעה לא פותרת סכסוכים

הקשר בין המדיניות הישראלית בשנים שבין יוני 1967 לאוקטובר 1973 לבין פרוץ המלחמה וכישלון ההרתעה הכללית של ישראל הוא נושא שנחקר רבות. מקבלי ההחלטות בישראל למדו בדרך הקשה והכואבת שהרתעה – גרעינית או קונבנציונאלית – היא אסטרטגיה למניעת מלחמה אך אינה תחליף למדיניות לפתרון סכסוכים.

סירובה של ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר להיכנס למשא ומתן עם מצרים על הסדר ביניים של נסיגה חלקית מגדות תעלת סואץ בשביל לאפשר את פתיחתה לשיט ואת שיקום ערי התעלה, דחף את המצרים למלחמה נוספת נגד ישראל.

מעבר להסכמה בספרות שמלחמת יום הכיפורים היא כישלון מובהק של ההרתעה הקונבנציונלית של ישראל, אני חולק על הטענה שההתקפה ב־1973 היא עדות גם לכישלונה של ההרתעה הגרעינית שלה. ההרתעה הגרעינית של ישראל לא אותגרה כלל במלחמה זו ולכן ממילא לא נכשלה.

הכור הגריעיני בדימונה ב-2013 (צילום: Eddie Gerald via Alamy)
הכור הגריעיני בדימונה ב-2013 (צילום: Eddie Gerald via Alamy)

הרתעה גרעינית לא נועדה ולא יכולה להרתיע מפני כל התקפה או מלחמה קונבנציונלית. הספרות בתחום תיאוריית ההרתעה הגרעינית הבחינה היטב בין סוגים של איומים שכנגדם ההרתעה הגרעינית יעילה

הרתעה גרעינית לא נועדה ולא יכולה להרתיע מפני כל התקפה או מלחמה קונבנציונלית. הספרות בתחום תיאוריית ההרתעה הגרעינית הבחינה היטב בין סוגים של איומים שכנגדם ההרתעה הגרעינית יעילה לבין איומים שהם חמורים פחות ואיומים גרעיניים כנגדם אינם אפקטיביים.

יש להבחין בין הרתעה מפני איומים בפגיעה באינטרסים האסטרטגיים של מדינה לבין איומים מפני פגיעה באינטרסים החיוניים־קיומיים שלה. אני מוצא שהבחנה זו מועילה להבנת אסטרטגיית ההרתעה שישראל אימצה בשנים שלאחר הפיכתה למדינה בעלת פוטנציאל גרעיני.

על פי כמה מקורות, בתחילת המלחמה התקיים דיון בפורום מצומצם אצל ראש הממשלה דאז גולדה מאיר, שבו הועלתה השאלה האם על ישראל לאיים ביכולותיה הגרעיניות או להפגין בהם. הדיון התקיים בצוהרי יום ראשון, 7 באוקטובר, בנוכחות גולדה מאיר, משה דיין ישראל גלילי ויגאל אלון.

בדיון הזה הציע דיין שמפאת המצב הקשה בחזיתות, והיות שלא יהיה לנו הרבה זמן והרבה אפשרויות, כדאי להיערך גם לאופציה הגרעינית. הנוכחים בחדר התנגדו בתוקף למהלך המומלץ, והצעתו של דיין ירדה מסדר היום.

גולדה מאיר באוקטובר 1973 (צילום: AP Photo/Charles Bennett)
גולדה מאיר באוקטובר 1973 (צילום: AP Photo/Charles Bennett)

המלחמה נתפסה על־ידי מקבלי ההחלטות הישראלים כאיום על האינטרסים האסטרטגיים של ישראל, ולא כאיום על האינטרסים החיוניים ביותר שלה, שהם שמירה על עצם קיומה

חילופי הדברים הקצרים על פנייה אפשרית לאיום או לאיתות גרעיני והלוך הרוח בקבינט המלחמה חשובים להבנת תפיסת העולם של מקבלי ההחלטות בישראל דאז בנוגע לתפקידה של ההרתעה הגרעינית בעת משבר.

מהחלטה היסטורית זו עולה שהמלחמה נתפסה על־ידי מקבלי ההחלטות הישראלים כאיום על האינטרסים האסטרטגיים של ישראל, שבאותן שנים היו שמירה על הסטטוס קוו עד להשגת פתרון מדיני בתנאים שקבעה ישראל, ולא על האינטרסים החיוניים ביותר שלה, שהם שמירה על עצם קיומה של המדינה ועל שלמותה הטריטוריאלית.

העומק האסטרטגי שהושג במלחמת ששת הימים הרחיק את הסכנות לקיומה ולשלמותה של המדינה בגבולות 4 ביוני 1967 ("הקו הירוק"). בחזית הדרומית, הצבא המצרי היה רחוק מאוד מאיום על עריה הדרומיות של ישראל וממילא התייתר הצורך בהישענות על הרתעה גרעינית.

מנגד, בחזית הצפונית, לאחר שהצבא הסורי פרץ את קווי ההגנה של צה"ל בדרום רמת הגולן, התקבלה החלטה בקבינט המלחמה להשקיע את מרב המאמצים בבלימת ההתקדמות הסורית. בפועל התברר שהסורים נמנעו מלהמשיך במהלך ההתקפי לתוך שטחה הריבוני של ישראל.

גולדה מאיר, משה דיין ורחבעם זאבי במלחמת יום הכיפורים (צילום: דובר צה"ל)
גולדה מאיר, משה דיין ורחבעם זאבי במלחמת יום הכיפורים (צילום: דובר צה"ל)

לטעמי, חשיבותה של מלחמת יום הכיפורים בכל הקשור לסיפור הגרעיני נעוצה בראש ובראשונה באיפוק הישראלי, שבא לידי ביטוי בהחלטה החשובה שלא לנטוש את מדיניות העמימות הגרעינית ביומיים הראשונים הקשים של המלחמה.

חשיבותה של מלחמת יום הכיפורים בכל הקשור לסיפור הגרעיני נעוצה בראש ובראשונה באיפוק הישראלי, שבא לידי ביטוי בהחלטה החשובה שלא לנטוש את מדיניות העמימות הגרעינית ביומיים הראשונים

ההחלטה של גולדה מאיר ויועציה שלא לאיים בנשק הגרעיני המיוחס לישראל, לא להכריז עליו ולא לבצע ניסוי הפגנתי ולהסתפק לפי הפרסומים רק בהכנסת המערך הגרעיני לכוננות, התבססה על קריאה אסטרטגית נכונה של המצב. למרות הקרבות הקשים בצפון ובחזית התעלה, ישראל לא עמדה באותן שעות בפני איום קיומי, שעבורו נבנו היכולות הגרעיניות שלה.

ישראל ספגה מהלומה צבאית, אבדות קשות ופגיעה באינטרסים האסטרטגיים שלה, אולם העומק האסטרטגי בסיני אפשר מרחב נשימה והגנה על האינטרסים החיוניים שלה, קרי שלמות טריטוריאלית של ישראל בגבולות 1967 ואי־פגיעה בעורף האזרחי. בצפון, שבו לא היה עומק אסטרטגי, נוהל קרב בלימה קשה מול הסורים ובסופו הגיעו כוחות צה"ל למרחק של כ־40 קילומטר מדמשק.

מנחם בגין ואנואר סאדאת בעת ביקור נשיא מצרים בישראל, 1979 (צילום: יעקב סער/לע"מ)
מנחם בגין ואנואר סאדאת בעת ביקור נשיא מצרים בישראל, 1979 (צילום: יעקב סער/לע"מ)

ישראל פנתה להשקעות עצומות בכוחה הקונבנציונלי ולהמשך ההשקעות החשאיות ביכולות הגרעיניות. מצד שני, מנהיגים פוליטיים התחילו לפקפק בהישענות על הכוח הצבאי כאסטרטגיה הבלעדית לביטחון המדינה

לכישלון ההרתעה הקונבנציונלית הישראלית במלחמה היו השלכות סותרות על מדיניות הביטחון של ישראל.

מצד אחד, ישראל פנתה להשקעות עצומות בכוחה הקונבנציונלי ולהמשך ההשקעות החשאיות ביכולות הגרעיניות. מצד שני, מנהיגים פוליטיים ישראלים התחילו לפקפק בהישענות על הכוח הצבאי כאסטרטגיה הבלעדית לביטחונה ולקיומה של ישראל.

שינויים אלה אפשרו את הגמישות הדרושה להסכמה על הסכמי הפרדת הכוחות עם מצרים וסוריה אחרי המלחמה, ובסופו של דבר לתהליך השלום עם מצרים. החלטת סאדאת לצאת למלחמה נגד ישראל למרות היכולות הגרעיניות, ומנגד החלטת גולדה מאיר לנהל את המלחמה באותן שעות גורליות מבלי לפנות לאיום גרעיני, הפכו את המלחמה לאבן דרך חשובה בהיסטוריה הגרעינית של ישראל.

הימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים עיצבו במידה רבה את הדרך שבה שולבה לימים ההרתעה הגרעינית במדיניות הביטחון של ישראל.

כריכת הספר "דימונה – ההרתעה הגרעינית של ישראל" מאת ד"ר דן סגיר
כריכת הספר "דימונה – ההרתעה הגרעינית של ישראל" מאת ד"ר דן סגיר

ד"ר דן סגיר הוא עמית מחקר במכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דייוויס באוניברסיטה העברית בירושלים. ספרו: "דימונה – ההרתעה הגרעינית של ישראל" יצא לאחרונה לאור בהוצאת כרמל.

עוד 1,783 מילים
סגירה