אחד המאפיינים של דיקטטורים הינה התהלכות על הקצה ואי-הבנה של פוטנציאל האיומים הפנימיים והחיצוניים לחולל חורבן מוחלט. יותר משהתנהגות כזו מעידה על קור-רוח, היא מצביעה על נתק תודעתי ותפיסה שגויה של המציאות.

ראינו את זה בהתנהלותם של דיקטטורים שונים. כולם התעקשו לראות בבעבועי הלבה הרותחת מתחת לרגליהם אדוות גלים שלוות, עד שהתפרץ הר הגעש הפוליטי/חברתי וחרך הכל.

ואצלנו, אפילו תתרן יכול להריח את אדי הדלק המרווים את האוויר הלוהט בחום הקיץ הישראלי. ובחלל הנפיץ הזה מהלך לו זחוח ראש הממשלה ועדת הפירומנים המסוככת עליו, כשהם מחככים אבני אש זו בזו.

אפילו תתרן יכול להריח את אדי הדלק המרווים את האוויר הלוהט בחום הקיץ הישראלי. ובחלל הנפיץ הזה מהלך לו זחוח ראש הממשלה ועדת הפירומנים המסוככת עליו, כשהם מחככים אבני אש זו בזו

בשלהי מרץ השנה פיטר בנימין נתניהו את שר הביטחון יואב גלנט, נבהל מתגובת הציבור, חזר בו מהפיטורים והודיע על "השהיית" החקיקה במסגרת הרפורמה המשטרית. הייתה זו בלימת חירום מבוהלת שלאחריה חודשה החקיקה במתווה, משל מדובר בילד העוצם את עיניו למען לא יראו אותו. אבל הציבור לא עצם את עיניו ונזעק.

למרות מאמציו של נתניהו לחסות בצילם של יריב לוין-שמחה רוטמן כמגן אנושי מפני המחאה, הכל יודעים שרק בידיו היה הכוח לעצור את הגזרה, שכן הפה שגזר הוא הפה שיתיר.

הדיון שהחל בכנסת גלש זה מכבר אל הרחוב ולבש צורה של פעולות מחאה שונות. בדרכו מטה, עוד הספיקו כמה אנשי ציבור לרתק אותו אל חזיהם ולקושש כותרות בשם גישתם הפשרנית המטיפה לקיום מו"מ חוץ פרלמנטרי. בראשם ניצב, איך לא, נשיא המדינה יצחק הרצוג אשר לא מחמיץ אף מכשול להיכשל בו. מחזק את ידיו יו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ, בן דמותו הישראלי של נוויל צ'מברליין הבריטי, שהפער בין תמימותו הפוליטית לבין מעמדו הפוליטי טרם פוענח. לצד הדרך צצו מפשרים נוספים מטעם עצמם, כדוגמת פרופ' יובל אלבשן המדמה עצמו לליברל נוסח אמילי-עמרוסי, דוברת יש"ע לשעבר, ואחרים.

כצפוי, הדיונים בבית הנשיא גוועו כנהר הזורם אל המדבר ומתאייד בשממה. אך הרצוג, שהתחייב להודיע לציבור מי אחראי למותה של הפשרה, קיים את הבטחתו באיחור ניכר ובנוסח רפה ופחדני. אבל עוד קודם לכך, בעיצומו של הכאוס שלפני החקיקה, הוא נפנה לפדות את שובר "משכין השלום" בו זכה, וכמי שהשלים את משימתו עטה את חליפתו הכחולה ונסע להצטלם בחברת הנשיא ג'ו ביידן בחדר הסגלגל, פינוק שנמנע בינתיים מנתניהו.

בני גנץ, לעומתו, התקשה להשלים עם כישלון וועידת הפשרה בבית הנשיא וקרא לנשיא לשוב ולכנסה.

האמת היא, שתפישת המציאות של שני מנהיגים טובי לב אלו לא מכשירה אותם לנהל מו"מ בשום נושא. גם אם ייקלעו השניים בשגגה לבזאר הטורקי הגדול באיסטנבול, רוב הסיכויים שיצאו ממנו כשברשותם חיקוי תכשיט זול, עליו שילמו מחיר מופקע.

תפישת המציאות של הרצוג וגנץ לא מכשירה אותם לנהל מו"מ בשום נושא. גם אם ייקלעו בשגגה לבזאר הטורקי הגדול, רוב הסיכויים שיצאו ממנו כשברשותם חיקוי תכשיט זול במחיר מופקע

ומשהרפו הפשרנים מהדיון, ובית הנשיא נסוג בלאט אל שגרת חוסר המעש, זלג הדיון מטה והתפזר בין מוקדי כוח שונים בציבוריות הישראלית. הרחבת מעגל המעורבים בשיח הפכה אותו לטעון, רגשי, ובעל פוטנציאל כאוטי לא מבוטל.

ראשונים לאחוז בו היו מגוון העמותות לזכויות אזרח ולדמוקרטיה.

נתניהו, אשר בעבר תועד כשהוא מאיץ ביו"ר התנועה לאיכות השלטון להחמיר עם אנשי ציבור, שינה את טעמו. ככל שהתעצם כוחו הפוליטי, נחלשה עמידתו המוסרית וגרמה לו לפתח בוז תהומי כלפי עמותות הצדק והדמוקרטיה השונות. למעשה, לא נותרה לעמותות אלו כל השפעה על ראש הממשלה, זולת פנייה לבית המשפט. אך כפי שתיארתי ברשומה אחרת, בראשות בתי המשפט עומדת שופטת החסרה את החוסן הדרוש לעמוד בפני השררה. נתניהו יודע זאת ועל-כן אין הוא טורח להתייחס אל העמותות כלל.

משכשלו המוסדות הייעודיים לפתרון מחלוקות, החלו ללוש ולדוש בו הכלכלנים, אנשי ההייטק, הרופאים, וגורמים חשובים נוספים מליבת העשייה בציבוריות הישראלית.

אך גם התממשות תחזית הבלהות של גורמים אלו לא כיווצה את חיוכו הלעגני של רה"מ. הלה נהג בהם בהסתר פנים אגבי, משל לא היו האחראים הישירים להישגיה הבולטים של ישראל, אלא עדת כלבים משוטטים הנובחים בצדי הדרך.

משהרפו הפשרנים מהדיון, ובית הנשיא נסוג בלאט אל שגרת חוסר המעש, זלג הדיון מטה והתפזר בין מוקדי כוח שונים בציבוריות הישראלית. הרחבת מעגל המעורבים בשיח הפכה אותו לטעון, רגשי, ובעל פוטנציאל כאוטי

כדרך הטבע, צף ועלה אל תודעת המתנגדים השימוש בנשק כבד, השבתה כללית של המשק. כבר למדנו שבכוחה של זו להרעיד את אמות הספים במבצר בלפור. יש אפילו סיכוי לא מבוטל שאם תימשך בנחישות לאורך זמן, יהיה בכוחה להכריע את המערכה כולה ולהציל את המדינה מכף רודפיה.

אלא שכפי שמוסדות שלטון אחרים מתכנסים לתוך עצמם, איתרע מזלנו ובראש ההסתדרות ניצב אדם אשר אחת מפעולותיו הראשונות, ימים ספורים לאחר כניסתו לתפקיד, הייתה סגירת אתר החדשות ההסתדרותי "דבר ראשון", שהעז למתוח ביקורת על בחירתו לתפקיד. מאירוע זה ניתן ללמוד על מידת הביטחון העצמי והשדרה המוסרית והדמוקרטית שיש למנהיג עובדים זה. לאחרונה פורסם שאף קיבל איומים משר האוצר לבל יחרץ לשונו בנושא המחאה. כצפוי, הוא השפיל מבטו בפני השררה ופילל שלא ייקרא אל דגל המחאה.

ואז הגיעה מחאת אנשי הצבא המתנדבים במילואים.

התבוננות זהירה בנתניהו, עת הוא זועק על מה שהוא מכנה "סרבנות" אנשי הצבא, צובעת כמצלמה תרמית את תגובותיו בגוונים לוהטים. שפת הגוף שלו מסגירה אימה גדולה. חרדה, המפיחה תקווה שבאיש עוד נותרה לחלוחית של אחריות לאומית.

נתניהו, שופר בולט לתיאוריית החיים על החרב כגזירת גורל עבור המדינה היהודית במרחב המזרח תיכוני, נרעד למראה רפיון הידיים האוחזות בחרב (או נחישותן להפסיק לאחוז בה). לאחר שהתפאר מעל כל במה שכוחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה, הוא לא יוכל להשלים עם מפלה צבאית אם חלילה תתרחש. מתוך כל הנגעים שההפיכה עלולה להמיט על החברה ועל המדינה, אבדן היתרון הצבאי ביחס לאויבנו מרטיט את עצביו באורח המקשה עליו את ההליכה על הקצה.

נתניהו, שופר בולט לתיאוריית החיים על החרב כגזירת גורל עבור המדינה היהודית במרחב המזרח תיכוני, נרעד למראה רפיון הידיים האוחזות בחרב (או נחישותן להפסיק לאחוז)

העצמת תנועת המילואימניקים המושכים את התנדבותם היא, למרבה הצער, הדרך היחידה שנוסתה והוכחה כיעילה עד כה. בלתה, אין למחאה ובמילא למדינה, תקומה. לתופעה זו יש בסיס מוסרי איתן, שלא רק שאינו פוגע במדינה, אלא הוא מחזק אותה מאוד, כיוון שהוא מבצר את יסודותיה הערכיים של היישות היהודית שקמה בג'ונגל המזרח תיכוני.

חשוב מכך, זוהי אולי ההזדמנות האחרונה לעצור את המשך החקיקה או לפחות לצמצם את הסיכוי להפיכת ישראל למדינה לא דמוקרטית.

מושי משה בן 65. בוגר ישיבה תיכונית, שהחליף את הדת ברציונאליות ואת האמונה בספקנות. מ"פ בשריון (בדימוס). איש הייטק, מאמן טריאתלון (איש ברזל), ליברל פסימי.