המפלגות בישראל כל כך מסוכסכות ביניהן שאינן מסוגלות להרכיב קואליציה. לפי הספינים וההשמצות שהן מפזרות אלה נגד אלה, אפשר לחשוב שמדובר במחנות אידיאולוגיים מוצקים, קנאיים ממש, ושבין הליכוד וכחול-לבן, למשל, שוכנת תהום אידיאולוגית עמוקה.

אבל כשעוקבים אחר קורות החיים של הנבחרים מגלים תמונה שונה. רבים מהם עברו ממפלגה למפלגה, וחלקם יותר מפעם אחת. מעבר בין מפלגות הוא חוקי ולגיטימי, ולחלק מהנבחרים היו הסברים ענייניים לקיומו; אחרים לא טרחו לנסח כאלה.

התמונה שעולה ממפת הזגזוגים מציירת את המפלגות יותר כמקומות עבודה שח"כים באים והולכים מהם לפי צורכיהם, ממש כמו עובדים ומנהלים בחברת הייטק או רשת שיווק.

25 חברי כנסת שנבחרו בשבוע שעבר, היו בעברם במסגרת פוליטית אחרת: 7 בליכוד, 9 בכחול-לבן, 2 בעבודה-גשר, אחד בישראל ביתנו ואחת במחנה הדמוקרטי.

לאלה נוספות סיעות שנדדו בשלמותן בין רשימות שונות, וח"כים שפעלו בצעירותם בתנועות אידיאולוגיות המנוגדות לאלה שמאמצת מפלגתם הנוכחית.

מחליפי המפלגות

משה בוגי יעלון – החל את דרכו הפוליטית בליכוד, נבחר לכנסת והתמנה לשר מטעם המפלגה.

ב-2016, בזמן ששימש כשר הביטחון מטעם הליכוד, עבר חתול שחור ענק בינו לבין ראש הממשלה, בנימין נתניהו, והם החלו לדבר בשני קולות שונים בסוגיות רבות, במיוחד בפרשת אלאור אזריה, שבה גילה נתניהו אהדה לחייל הסורר בעוד יעלון גיבה את מפקדי הצבא, שהרשיעו אותו.

הוויכוחים הענייניים הפכו לעוינות אישית נוטפת דם רע, במיוחד אחרי שיעלון גילה שנתניהו ניהל מאחורי גבו מו"מ על החלפתו באביגדור ליברמן. יעלון גילה לפתע את יחסו הבעייתי של נתניהו לחוק, התפטר בחמת זעם ועזב את הליכוד.

ב-2018 הקים את תנועת תל"ם, ועם הקמת רשימת כחול-לבן צירף אליה את תל"ם והפך למספר 3 בכחול-לבן שכידוע היא היריבה המרכזית של נתניהו והליכוד.

עמיר פרץ: יו"ר העבודה-גשר הוא שיאן הכנסת הנוכחית במעבר בין מפלגות. פרץ החל את דרכו וגדל במפלגת העבודה. ב-1998, בעודו יו"ר ההסתדרות מטעם המפלגה, עזב אותה והקים את מפלגת "עם אחד" שבראשה עמד בכנסת ה-14 וה-15.

ב-2005 חזר לעבודה, ניצח בפריימריז והתמנה ליו"ר שלה – ניצחון שהתקבל במפלגה בעוינות, שלא לומר גזענות, והוביל חלק ניכר מהח"כים והמצביעים של העבודה לעבור ל"קדימה".

לקראת הבחירות הבאות וגם אלה שאחריהן התמודד שוב בפריימריז לראשות המפלגה והפסיד. ב-2013 עזב את העבודה והצטרף למפלגת "התנועה" של ציפי לבני – שבעצמה הודחה מראשות "קדימה", ונכנס במסגרתה לקואליציה של נתניהו כשר להגנת הסביבה.

ב-2015 הצטרף עם לבני למחנה הציוני, כלומר, רץ שוב באותה רשימה עם העבודה. שנתיים אחר כך עזב את "התנועה" וחזר למפלגת העבודה עצמה. המהלך הזה שאיפשר לו להימלט מגורלה של לבני שפוטרה בבושת פנים, וגם להתמודד פעמיים מחדש על ראשות העבודה ולנצח בפעם השנייה.

אורלי לוי-אבקסיס – גם מספר 2 בעבודה-גשר היא זגזגנית מוכשרת. בתו של השר לשעבר דוד לוי (שבעצמו החליף שלוש מפלגות) נכנסה לפוליטיקה ולכנסת כח"כית בישראל ביתנו. ב-2016 עזבה את המפלגה והפכה לסיעת יחיד, מה שסיבך אותה עם הביורוקרטיה הפוליטית ולא איפשר לה להיענות להצעות להצטרף לכולנו ולכחול-לבן.

לקראת הבחירות לכנסת ה-21 הקימה את גשר, מפלגה שהבטיחה לא להצטרף לשום גוש פוליטי, אלא להיות לשון מאזניים כדי לדרוש רפורמות חברתיות. אחרי שגשר לא עברה את אחוז החסימה, חברה לוי-אבקסיס לפרץ להקמת העבודה-גשר, וכך השלימה את המסלול מהימין העמוק אל השמאל.

יואב גלנט – שר העלייה והקליטה הוא בעצמו "עולה חדש" בליכוד. גלנט התמודד והתמנה לח"כ ולשר השיכון ב-2015 מטעם כולנו, אבל בינואר 2019 התפטר מהכנסת ומהממשלה, התמודד בפריימריז בליכוד ונכנס לממשלה מחדש כשר מטעם הליכוד. לכנסת ה-21 נבחר כח"כ מטעם הליכוד בזמן שכולנו הייתה עדיין רשימה נפרדת.

אבי דיכטר – יו"ר ועדת החוץ והביטחון מטעם הליכוד נכנס לפוליטיקה בסוף 2005 במסגרת מפלגת "קדימה", מפלגת המרכז של אריק שרון, אהוד אולמרט, שמעון פרס וציפי לבני, שהיתה יריבתה המרכזית של הליכוד. דיכטר נבחר לכנסת פעמיים מטעם "קדימה" ושימש כשר לביטחון פנים מטעם המפלגה.

ב-2008 התמודד מול לבני על ראשות "קדימה" והפסיד. ב-2009 נכשלה "קדימה" בהרכבת הממשלה והלכה לאופוזיציה, אבל דיכטר עבר ב-2012 לליכוד, וכך זכה לחזור לממשלה ולהתמנות לשר להגנת העורף.

לרוע מזלו, הליכוד התמזג עם ישראל ביתנו, ודיכטר שנכשל בפריימריז של מפלגתו החדשה שובץ לקראת הבחירות לכנסת ה-19 למקום ה-59 ברשימה הממוזגת "הליכוד ביתנו". אבל "הליכוד ביתנו" התפרקה מהר, ביצועיו של דיכטר בפריימריז השתפרו ובשלוש מערכות הבחירות הבאות הצליח להיכנס לכנסת כח"כ מטעם הליכוד.

זאב אלקין – השר להגנת הסביבה ולענייני ירושלים היה פעיל בליכוד עוד לפני כניסתו לפוליטיקה, אבל נכנס לפוליטיקה ולכנסת במסגרת "קדימה" עם הקמתה. בסוף 2008 עזב את "קדימה" ועבר לליכוד ומאז הוא ח"כ ושר מטעם הליכוד.

חיים כץ – שר העבודה והרווחה החל את פעילותו הפוליטית במסגרת ועד עובדי התעשייה האווירית וההסתדרות ונכנס לראשונה לכנסת ב-1999 במפלגת "עם אחד" של עמיר פרץ. ב-2003 עבר לליכוד ומאז ניהל חיים כפולים יציבים למדי, כיו"ר ועד עובדים וח"כ במפלגת שלטון ימנית.

צחי הנגבי – השר לשיתוף פעולה אזורי עבר דרך ארוכה של זגזוגים. הנגבי החל את דרכו בסוף שנות ה-70 כפעיל במפלגת "התחיה" שבהנהגת אמו, גאולה כהן ז"ל.

באמצע שנות ה-80 עבר לליכוד ונכנס לכנסת ב-1988 כח"כ בליכוד. עם הפילוג בליכוד והקמת "קדימה" ב-2005 עבר ל"קדימה". עם הרשעתו בפלילים ב-2010 התפטר מהכנסת. בבחירות לכנסת ה-19 ב-2013 חזר לליכוד ומאז הוא ח"כ של הליכוד.

סתיו שפיר – הח"כ הפעלתנית הייתה פעילה בארגוני נוער של מפלגת העבודה. את פריצת הדרך הפוליטית שלה עשתה במסגרת "מחאת האוהלים" הבלתי-מפלגתית. ב-2013 נכנסה לכנסת מטעם העבודה. ביוני השנה התמודדה בפריימריז על ראשות המפלגה – והפסידה, וחודש לאחר מכן עברה יחד עם זגזגן נוסף, אהוד ברק, למחנה הדמוקרטי.

אבי ניסנקורן – יו"ר ההסתדרות לשעבר התפקד ב-2016 למפלגת העבודה, אך ב-2017 התעמת עם המפלגה, כשח"כ שלי יחימוביץ' התמודדה מולו על תפקיד יו"ר ההסתדרות. ב-2018 הצטרף לתנועת תל"ם-עוגן שאחר כך הצטרפה לכחול-לבן.

מאיר כהן – היה פעיל בישראל ביתנו ונבחר לראשות עיריית דימונה ב-2003 מטעם המפלגה. בסוף 2012, כשהחליט לעזוב את ראשות העירייה ולרוץ לכנסת, עבר ליש עתיד ונכנס לכנסת ה-19 מטעמה.

יעל גרמן – השועלה הוותיקה נכנסה לפוליטיקה בשנות ה-80 כפעילה של שינוי, מפלגה שצורפה למרצ עם הקמתה. בשנים 1998-2013 שימשה כראש עיריית הרצליה מטעם מרצ. עם הקמת יש עתיד בסוף 2012 הצטרפה גרמן למפלגה ונבחרה לח"כ ולשרת הבריאות מטעמה. בתחילת השנה הנוכחית הצטרפה עם כל יש עתיד לכחול-לבן.

עודד פורר – מספר 2 בישראל ביתנו החל את דרכו בכלל בליכוד, ונכנס לכנסת ב-2009 כח"כ מטעמה. לקראת הבחירות ב-2013 התאחד הליכוד עם ישראל ביתנו, ופורר נדחק למקום ה-43 ברשימת "הליכוד ביתנו", ולא נכנס לכנסת.

לאחר הבחירות התמנה פורר למנכ"ל משרד העלייה והקליטה, תחת השרה סופה לנדוור מישראל ביתנו, וכך התקרב למפלגה. שנתיים אחר-כך, התפצלה ישראל ביתנו מהליכוד ופורר התמודד לכנסת במסגרתה. בהתחלה שוב לא נכנס לכנסת, אבל עם פרישתם של הבאים לפניו ברשימה, אילן שוחט ושרון גל, הצליח להיכנס ומאז הוא מכהן כח"כ של ישראל ביתנו.

המפלגות המזגזגות

איילת שקד – יו"ר ימינה החלה את דרכה הציבורית ב-2006 כמנהלת לשכתו של בנימין נתניהו, כשזה שימש כיו"ר הליכוד והאופוזיציה, אחר כך כיו"ר תנועת הימין ישראל שלי, ומאז 2011 – כפעילה פוליטית בליכוד. שנה אחר כך פרשה מהליכוד והצטרפה לתנועת הישראלים שהקים נפתלי בנט.

הישראלים התאחדה עם האיחוד הלאומי והבית היהודי לבית היהודי בראשות בנט, ושקד נבחרה לח"כ ולשרת המשפטים מטעם המפלגה.

עם התפרקות הבית היהודי בשנה שעברה הקימו בנט ושקד את סיעת ימין החדש שלא עברה את אחוז החסימה. אחרי הבחירות באפריל ניסתה שקד לחזור לליכוד, אבל לפי מה שפורסם, נתניהו מנע ממנה להתברג ברשימת הליכוד בשל התנגדות אשתו שרה, מסיבות השמורות עמה.

שקד נבחרה לבסוף ליו"ר הזמנית של רשימת ימינה שאיגדה מחדש את הימין החדש, הבית היהודי והאיחוד הלאומי, למרות התנגדויות של רבנים ופעילים.

אבל בכך לא הסתיימו נדודיה: בנט, שנשאר יו"ר הבית היהודי, פירק את ימינה מיד לאחר הבחירות, מה שהשאיר את שקד במעמד פוליטי לא ברור. אולי בשל כך שקד היא הראשונה מבין 55 חברי "הבלוק הימני" שהקים נתניהו, שאמרה כי היא אינה שלמה עם הבלוק, וש"צריך לשקול מגעים עם מפלגות שמאל" בהרכבת הממשלה.

נפתלי בנט – בנט, כמו שקד, החל את דרכו בכוורת של נתניהו. הוא התמנה ב-2008 ליו"ר מטה הבחירות של נתניהו – מינוי שנתמך על ידי שקד ששימשה כמנהלת לשכתו של האחרון. ב-2012 הקים בנט עם שקד את "הישראלים" ולאחר מכן מיזוג אותה עם הבית היהודי, והפך לראש האיחוד. עם התפרקות הבית היהודי אשתקד, עמד בנט בראש הימין החדש, חזר עם הימין החדש לימינה, ומיד לאחר הבחירות האחרונות פירק את ימינה וכיום הוא שוב יו"ר הימין החדש.

משה כחלון – שר האוצר היה במשך שנים רבות איש ליכוד, ח"כ ושר מטעם הליכוד ומקורב לנתניהו. כשהליכוד התפצל ב-2005 עם הקמת קדימה נשאר כחלון לצד נתניהו במפלגת-האם. אבל באוקטובר 2012 הודיע כחלון, אז שר התקשורת והרווחה המוערך, שהוא עוזב את הפוליטיקה ושלא יתמנה לשר אחרי הבחירות.

לקראת הבחירות ב-2013 רקם כחלון דיל עם נתניהו, שבמסגרתו היה אמור להתמנות ליו"ר מינהל מקרקעי ישראל. אלא שהדיל לא יצא לפועל וכחלון נותר ללא תפקיד. שנה אחר כך החליט לחזור לפוליטיקה, אבל אמר ש"הליכוד זנח את מחויבויותיו בנושאים החברתיים" והקים את כולנו.

בבחירות ב-2015 השיג כחלון 11 מנדטים, נכנס לכנסת ולממשלה מחדש והפך לשר האוצר ולמוביל המדיניות הכלכלית והחברתית במדינה. אבל בבחירות שהתקיימו באפריל השנה התכווצה כולנו לארבעה מנדטים בלבד, ומיד לאחר הבחירות הודיע על פירוק המפלגה וחזר לליכוד.

יחד עם כחלון עברו לליכוד גם שר הכלכלה אלי כהן וח"כ יפעת שאשא-ביטון.

אביגדור ליברמן – יריבו הקשוח של נתניהו היה במשך יותר משני עשורים אחד ממקורביו הפוליטיים והאישיים של ראש הממשלה.

עם מינוי נתניהו ליו"ר הליכוד ב-1992 מונה ליברמן למנכ"ל המפלגה, ועם מינוי נתניהו לרה"מ ב-1996, הפך למנכ"ל משרד ראש הממשלה, אבל פרש מהתפקיד שנה אחר כך. לקראת הבחירות ב-1999 הקים את ישראל ביתנו, שהייתה שותפה של הליכוד ברוב הממשלות שקמו מאז.

ב-2013 הוביל את ישראל ביתנו, כשהייתה בשיא כוחה, לאיחוד עם הליכוד, שכונה "הליכוד ביתנו", וליברמן התמנה לשר החוץ מטעם המפלגה.

אבל שנה אחר כך, בזמן מבצע "צוק איתן", החלו חיכוכים ומריבות בין ליברמן לנתניהו, ובבחירות הבאות ב-2015 פירק ליברמן את המפלגה וחזר לעמוד בראש ישראל ביתנו. אחרי הבחירות סירב להצטרף לממשלתו של נתניהו, וכינה אותו "שקרן רמאי ונוכל", אף שלאחר מכן הצטרף אליה בכל זאת, ואחר כך עזב שוב.

אחמד טיבי – הח"כ המוכר והוותיק של הרשימה המשותפת החל את דרכו בזגזוג מסוג אחר: בצעירותו היה תומך של אש"ף ואחרי הקמת הרשות הפלסטינית שימש כיועץ לענייני ישראל של יו"ר הרשות לשעבר, יאסר ערפאת, אבל ב-1996 הקים את מפלגתו, תע"ל, והתמודד לכנסת ישראל.

תע"ל לא עברה את אחוז החסימה, ומאז לא התמודדה כמפלגה עצמאית, אלא כסיעה שהצטרפה בכל פעם למפלגה אחרת. ב-1999 הצטרפה תע"ל לבל"ד, ב-2003 היא הצטרפה לחד"ש, אחר כך שלוש פעמים לרע"ם, ב-2015 הצטרפה לרשימה המשותפת, באפריל השנה שוב חברה לחד"ש ובספטמבר הצטרפה למשותפת.

כדי להצדיק את הזגזוג ולעודד מפלגות לצרף אותו לרשימתן, טיבי מנופף בעובדה ש"כל מפלגה שאני מצטרף אליה היא הרשימה הערבית הגדולה ביותר". יחד עם טיבי זגזג מרשימה לרשימה במסגרת תע"ל גם גיסו, ח"כ אוסמה סעדי.

המזגזגים האידיאולוגיים

נוסף על ח"כים שנדדו בין המפלגות בזמן כהונתם, יש כמה ח"כים שהיו פעילים בצעירותם בתנועות אידיאולוגיות ועברו אחר כך למפלגות יריבות.

שר האנרגיה יובל שטייניץ היה בצעירותו איש שמאל ופעיל ב"שלום עכשיו" ואף נפצע במהלך הפגנת שמאל מהרימון שהשליך הטרוריסט הימני יונה אברושמי ושבו רצח את פעיל השמאל אמיל גרינצוויג. אחרי הסכמי אוסלו חצה את הקווים והפך לפעיל, ח"כ ושר בליכוד.

גם שרן השכל  מהליכוד הייתה פעילה ב"שלום עכשיו" בצעירותה.

ניר ברקת – היה פעיל של "קדימה" ושימש כראש מטה ירושלים של המפלגה. הוא התמודד ונבחר לראשות עיריית ירושלים מטעם סיעת "ירושלים תצליח", שלא הייתה שייכת לאף מפלגה ארצית. אבל במהלך כהונתו קשר קשרים בליכוד וב-2018 הצטרף לליכוד רשמית ונבחר לכנסת מטעמה.

ח"כ צבי האוזר מכחול לבן עשה מסלול הפוך: האוזר היה איש ימין אידיאולוגי ושימש בשורה של תפקידים מקצועיים בשירות ראש הממשלה נתניהו – יועץ תקשורת לרה"מ, יועץ לשרים מהליכוד ומזכיר הממשלה.  ב-2013 התפטר מתפקיד מזכיר הממשלה במחאה על ההטרדות המיניות שביצע נתן אשל. בסוף 2018 הצטרף לתנועת תל"ם של משה יעלון ודרכה לכחול-לבן.