בימים האחרונים הפיד ברשתות החברתיות מפוצץ בתמונות של נערים עצורים, נערות מוכות, א.נשים ספוגי אלימות משטרתית. הלב נחמץ, קשה לראות ואי אפשר שלא להסתכל.

הנער בן ה-18, אמיתי עבודי, אולי משפטית בגיר אבל פניו משדרות נעורים, תועד בשבוע שעבר כששוטר מכה בפניו בעת שידיו כפותות מאחורי גבו. התמונה הפכה לוויראלית והתנוססה בעמודי הבית של כלי התקשורת. הציבור הזדעזע, גם מגישי מהדורות החדשות.

בין המפגינים בקפלן הערב – אמיתי עבודי ואמו יפעת. בהתייחסות ראשונה למעצרו האלים, לפני מספר ימים, אמיתי אומר: "קשה לחזור לכאן, אבל מתמודדים. זה עד כדי כך חשוב. דווקא כשהמשטרה מפעילה כמה שיותר כוח – אז הכי חשוב להגיע".
מתברר שבאותו ארוע, לא רק סנ"צ חנונה חבט בו, אמיתי חטף גם מרפק… pic.twitter.com/tuBEKRaMwB

— Danny Gallant דני גלנט (@RedRevDanny) July 29, 2023

אבל אמיתי אינו שונה מאלפי ילדים ונערים אחרים שנעצרים מדי שנה ע"י כוחות הביטחון הישראלים ומהווים יעד לאלימות נוראית. למעט בדבר אחד: הם פלסטינים והוא ישראלי-יהודי.

אבל אמיתי אינו שונה מאלפי ילדים ונערים אחרים שנעצרים מדי שנה ע"י כוחות הביטחון הישראלים ומהווים יעד לאלימות נוראית. למעט בדבר אחד: הם פלסטינים והוא ישראלי-יהודי.

הם פלסטינים והציבור הישראלי קנה עד היום את הקונספירציה שמכרו לו לגביהם – שהם ילדים-מחבלים, ילדי-טרור. התפיסה הציבורית הזו היא שאפשרה ועדיין מאפשרת לעשות בהם מעבר להרי החושך את מה שנעשה לאמיתי והרבה יותר מכך, כמעט ללא שום זעם ציבורי.

אחת התגובות הראשונות שעלתה אצלי ואצל רבים אחרים מחבריי וחברותיי למראה התמונה המזעזעת של אמיתי הכפות והמוכה הייתה – איך לא ראיתם את זה קורה עד עכשיו? איך לא הבנתן עד היום את הקשר בין הכיבוש והאלימות שבבסיסו לבין מה שקורה בימים אלו בתוך הקו הירוק כלפי בני ובנות "העם הנבחר"?

פעילות ואקטיביסטים, שעסקו ונחשפו לכיבוש בעשרות השנים האחרונות – מכירות ומכירים היטב את האלימות המדינתית ששוחררה עכשיו גם בקפלן. צפינו את זה, ראינו את זה מגיע, הבנו שאנחנו בדהירה ישירה לתוך קיר בטון. ניסינו להתריע, לפקוח לא.נשים סביבנו את העיניים, אבל העיסוק בכיבוש נעקר מהשיח הציבורי הישראלי והפך ל-non issue. כך נותרנו עם התחושה העגומה שהצדק איתנו אבל הוא טובע בייאוש וחוסר אונים. אנחנו אולי צודקים אבל חסרי כל השפעה.

מעצרי נערים, כפי שראינו בימים האחרונים – ברוטליים, אלימים, סדיסטיים, שפעמים רבות הם למעשה ענישה קולקטיבית שמטילה המשטרה על המפגינים – מוכרים לנו לצערנו מהשטחים הכבושים ומזרח ירושלים. שם נערים נעצרים יום-יום, לילה-לילה. הזכויות שלהם נרמסות ברגל גסה ובגדה הם אפילו אינם זכאים להגנה של בית משפט אזרחי שגישתו כלפי נוער אמורה להתבסס על טובתו. אנו רואים פרקטיקות שקשה לנו להעלות על הדעת שישתמשו בהן נגד הילדים שלנו.

הציבור הישראלי קנה עד היום את מה שמכרו לו לגבי מפגינים פלסטינים – שהם ילדים-מחבלים, ילדי-טרור. התפיסה הציבורית הזו מאפשרת לעשות בהם מעבר להרי החושך את מה שנעשה לאמיתי והרבה יותר מכך

מאז הפוגרום בחווארה נדמה שמשהו נסדק בתודעה הציבורית. שבוע אחרי שבוע אנחנו מפגינות ומנסות בדרכים יצירתיות להציף את הכיבוש בין שלל הקריאות ל"דמוקרטיה". מנסות להסביר את המובן מאליו – שאין דמוקרטיה עם כיבוש, שדמוקרטיה כובשת זה אוקסימורון.

בארגון "הורים נגד מעצרי ילדים" אנו עדות ומדווחות לציבור מדי שנה על מאות ואלפי מעצרים ברוטליים ושיטתיים של נערים ואף ילדים פלסטינים רכים. נחשפנו לאלימות שיטתית שמוטחת באוכלוסייה הפלסטינית יום יום, על ידי מתנחלים וכוחות ה"ביטחון".

"ילדים פלסטינים נמצאים תחת שליטתנו ואין מי שיגן עליהם מפנינו. אלו שפוגעים באופן ישיר, יומיומי ושיטתי בילדים הפלסטינים הם הילדים שלנו. החיילים. כל אחד ואחת בתורו ובתורה שותפים פעילים בהרס הנעורים שלהם"
קראו את @MShlomot בבלוג של @minervahrhuji:https://t.co/DpPBJOTmn4 pic.twitter.com/CZjvKFCAcM

— PACD | הורים נגד מעצרי ילדים (@PACD_IL) February 23, 2023

נחשפנו לפגיעות קשות ושיטתיות בכל החירויות הבסיסיות, אותן חירויות שהחברה הישראלית נלחמת בימים אלו שלא תפגענה. מבחינתנו פגיעה בזכויות יסוד על-ידי שלטון ישראלי והשימוש השרירותי בכח כלפי אזרחים אינו דבר חדש. אנחנו מכירות את כל הפרקטיקות האלה – מכת"זיות, בואש, אלימות מכוונת, מעצרי שווא והאשמות שווא – אלה כולן פרקטיקות שגרתיות באותו מקום אחר שהחברה הישראלית לא מעוניינת להתבונן בו. הוא לא רחוק, אפילו קרוב מאוד.

אנחנו מכירות את כל הפרקטיקות האלה – מכת"זיות, בואש, אלימות מכוונת, מעצרי שווא והאשמות שווא – אלה כולן פרקטיקות שגרתיות באותו מקום אחר שהחברה הישראלית לא מעוניינת להתבונן בו

אנחנו, אלה שנאבקות בעוולות הכיבוש מזה עשרות שנים, נעות בין יאוש לתחושות משתקות של חוסר אונים. אנו, שרוויות הפסדים, מתקשות למצוא את עצמנו במחאה הנוכחית.

אני מנהלת דיון פנימי עם עצמי כבר שבועות וחודשים אל מול המאבק שנצבע בכחול-לבן. המחאה בימים אלו אינה טבעית לי. אני לא שותפה לתחושות של ישראל היפה שנחטפה, לדמוקרטיה הנהדרת שהייתה לפני שהגיעו בנימין נתניהו, יריב לוין ובצלאל סמוטריץ'. תפיסות אלו זרות לי.

אני רציתי שינוי עוד קודם להפיכה המשפטית, ופתאום אני מוצאת את עצמי מפגינה לצד מי שרוצים לחזור למה שהיה. אני רגילה להפגנות שאם הגיעו אליהן מאות נחשבו להפגנות ענק. בכניסה לקונצנזוס יש אולי משהו מנחם אבל היא גם מערערת את המקום שהתרגלתי להיות בו עשרות שנים.

יש פער גדול ביננו לבין חברותינו וחברינו שגילו לאחרונה את הזעם נגד השלטון ואת כוחה של המחאה, פער שאפשר להקבילו לפער דורי. הם הפכו לאקטיביסטים ואקטיביסטיות בין רגע בחייהם הבוגרים. אנחנו ותיקים ולעיתים עייפים. מתפשטים בנו ציניות ומרמור, שלא לומר חוסר תקווה.

אני גוררת רגליים לקפלן במוצ"ש, לא יכולה שלא ללכת, אבל אין בי את הכוחות או הדרייב לחסום כבישים ולהיעצר. אני רוצה לומר לאלו שנלחמים עכשיו יום יום בהפיכה המשפטית ומשלמים מחיר כבד – תמשיכו. אתם דור חדש של אקטיביסטיות ואקטיביסטים, צעיר, רענן, מלא אנרגיות וכוחות, מלא תקווה. אל תתנו לנו לבאס אתכם.

אבל אם וכאשר המחאה תצליח לעצור את ההפיכה השלטונית, אל תעצמו שוב את עיניכם! תביטו ישר לקשר בין האלימות בשטחים הכבושים והאלימות בירושלים ובקפלן בתל אביב! תראו את כל ה"אמיתי" שחוטפים אגרופים ושנעצרים רק כי אפשר בשטחים הכבושים.

אני מנהלת דיון פנימי עם עצמי כבר שבועות וחודשים אל מול המאבק שנצבע בכחול-לבן. המחאה בימים אלו אינה טבעית לי. אני לא שותפה לתחושות של ישראל היפה שנחטפה, לדמוקרטיה הנהדרת שהייתה

ביום שאחרי עצירת החקיקה, אם יהיה יום כזה, תזכרו שלכולם.ן הזכות לחיות בדמוקרטיה, לא רק לנו הישראלים היהודים. אני כל כך מקווה שתפנימו: כל עוד להם לא תהיה דמוקרטיה ולא יהיו זכויות אדם – כל המאבק הזה יהיה לשווא. כי אין דמוקרטיה לקבוצה אנושית אחת בלבד. כך לא עובדת דמוקרטיה.

נירית בן חורין היא עו"ס, יו"ר ארגון "הורים נגד מעצרי ילדים". הארגון נאבק בתופעה הנרחבת של מעצרי ילדים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, ולמען זכויות של קטינים פלסטינים בהליך הפלילי.