ג'ין סנטורו, עיתונאי: "כאשר צפיתי ב'וואלס האחרון' בפעם הראשונה ב-1978, כמעט יצאתי מהאולם למרות שאני מעריץ של מרטין סקורסזה ושל 'הלהקה'. אני אחד מאלה – קטני האמונה אם תרצו – שקיבל חזרה מביל גרהאם את הכסף לכרטיסים שקניתי להופעה המקורית ב-1976 באולם 'ווינטרלנד' בסן פרנסיסקו כאשר שמעתי שהקונצרט יצולם לסרט וגרהאם החליט להגיש לפניו ארוחת חג ההודיה. החלטה שהקפיצה את מחיר הכרטיס ל-25 דולר".

פאולין קייל, מבקרת קולנוע: "סרט הרוק היפה ביותר שנעשה אי פעם".

בארני הוסקינס, ביוגרף "הלהקה": "לקח זמן עד שחברי 'הלהקה' הבינו כמו רציני היה רובי רוברטסון בכוונתו לפרק את הלהקה או להפסיק את הופעותיה החיות. עבור ריק דאנקו וליבון הלם במיוחד, ההחלטה לקטוע את מסע ההופעות הייתה לא אטרקטיבית, מאיימת וכמעט סופנית".

ליבון הלם, מתופף וסולן: "מכולם הייתי המתנגד העיקרי לרעיון לסיים כך את פועלה של 'הלהקה', אבל העמדה הסרבנית שלי לא קנתה אחיזה. הבנתי מדוע החברים הסכימו לרעיון שלא להופיע יותר ולחיות בדרכים. הייתי היחיד שהיה בעד להמשיך להופיע. מנהל המוטל לא מדכא אותי; אני יכול לשבת ולפטפט אתו יום שלם".

רובי רוברטסון ומרטין סקורסזה בפסטיבל קאן לרגל הקרנת הבכורה לש "הוואלס האחרון", 29 במאי 1978 (צילום: AP Photo)

רובי רוברטסון, גיטריסט ומחבר השירים: "הרעיון של הופעת פרידה ברוח החגיגית של לוויה בניו אורלינס התגבש במוחי כדרך היפה ביותר להגיד שלום. אז עלה לי הרעיון של 'הוואלס האחרון'. חשבתי שזה יהיה מהלך עם נשמה.

"אמרתי לחברים, איננו רוצים להמשיך ולנדוד יותר מעיר לעיר, עלינו להתפתח לשלב הבא. אני חושב שעלינו להיפרד ולעשות את זה באירוע מוזיקלי. להזמין חברים המייצגים תחנות חשובות בדרך שעשינו ברוקנרול. כולם אמרו 'כן!'".

"אמרתי לחברים, אני חושב שעלינו להיפרד ולעשות את זה באירוע מוזיקלי. להזמין חברים המייצגים תחנות חשובות בדרך שעשינו ברוקנרול. כולם אמרו 'כן!'"

ביל גרהאם, אמרגן: "רציתי להפוך את ההופעה ל'הכל בכרטיס אחד'. ארוחת חג מפוארת, קונצרט, ולא להודיע מראש מי יהיו האורחים המוזיקליים. אמרתי לרובי: סמוך עלי שהמוניטין שלי בסן פרנסיסקו טוב מספיק כדי להכריז 'הלהקה וחברים' וסעודה של שבע מנות תמורת 25 דולר. הקהל יידע שהתמורה תהיה שלמה".

גרייל מרקוס, מבקר תרבות: "רבים מהמעריצים האמיתיים של 'הלהקה' לא היו מסוגלים להשתתף במופע הפרידה. עבור זוג אוהדים 50 דולר קנו להם מריחואנה טובה לשבועיים".

הוסקינס: "שם אחד, כמובן, הבהב מעל האחרים וזה היה בוב דילן. אילו דילן לא היה יכול או סירב להשתתף בהופעה של מי שהייתה להקת הליווי החשמלית הראשונה שלו, היה ה'וואלס האחרון' אנטי-קליימקס…רובי ניגן כל כך הרבה בגיטרה בחזרות להופעה שהאצבעות שלו היו חתוכות ופצועות. אם 16 שנים בדרכים לא הרגו אותו, נראה כמו שה'וואלס האחרון' יעשה את העבודה".

בוב דילן מופיע עם "הלהקה" בהופעה האחרונה של הלהקה באודיטוריום "וינטרלנד" בסן פרנסיסקו, 26 בנובמבר 1976. ההופעה הפכה לסרטו של מרטין סקורסזה "הוואלס האחרון" (צילום: AP Photo/JS)

* * *

הוסקינס: "המפיק ג'ונתן טאפלין הציע שאם רובי רוצה לעשות משהו שונה באמת, כדאי שייפנה למרטין סקורסזה. 'אמרתי שמרטי הוא הבמאי המושלם לזה ורק חיברתי ביניהם. הלכנו לילה אחד למשרד של מרטי ב-MGM והצגנו את הרעיון בפניו'. סקורסזה נדלק. אחרי התלבטויות שונות הוחלט לצלם את ההופעה בשבע מצלמות 35 מ"מ בסינק מלא. עד אז צילמו הופעות ב-16 מ"מ.

"'הלהקה' שילמה מכיסה 150,000 על חומר הגלם, והצלמים וסקורסזה הסכימו לעבוד תמורת אחוזים אם הסרט יצא לפועל. סקורסזה הכין תסריט של 200 עמודים ולכל שורה בכל שיר הוא כתב הוראות בימוי והעמדת מצלמה. רובי עף מרמת הידענות האינטימית של סקורסזה עם השירים.

"סקורסזה הכין תסריט של 200 עמודים ולכל שורה בכל שיר הוא כתב הוראות בימוי והעמדת מצלמה. רובי עף מרמת הידענות האינטימית של סקורסזה עם השירים"

"'הוא הכיר את השירים כמוני', אמר רובי, 'שירים אנונימיים יחסית כמו הרצועה החמישית באלבום Cahoots. הוא הכיר את כל המלים של הבית השלישי!'. במבט לאחור ניתן לומר שרובי הפך את פרפור הגסיסה של 'הלהקה' לרווח ולתהילה שלו.

"ביל גרהאם הזמין 220 תרנגולי הודו, 1,000 ק"ג בטטות, 400 ק"ג פשטידות דלעת ובשר, 6,000 לחמניות, 1,600 ליטר מיץ תפוחים, 360 ליטר רוטב בשר ועוד מאות ק"ג של רוטב חמוציות.

ביל גרהאם ב-1973 (צילום: AP Photo)

לטובת הוד-בוביותו הצמחוני ודומיו, הגיעו 100 ק"ג סלמון טרי מלואי קמפ, חבר של דילן מאלסקה. דילן, שהיה באמצע סיבוב ההופעות The Rolling Thunder Review, הבהיר שסקורסזה רשאי לצלם אותו שר שני שירים בלבד".

מרקוס: "כאשר ליבון הלם שר גרסה דומעת של 'הלילה בו נוצחו מדינות הדרום' במה שאמורה להיות ההופעה האחרונה, קשה היה שלא לחשוב כמה עצוב זה שליבון עוטה את דמותו של וירג'יל קיין בהרכב המלא של 'הלהקה'…למרות שהיו ארבעה קנדים ואמריקאי אחד מארקנסו, שירי 'הלהקה' תמיד היו עבורי כמו דרכון חזרה לאמריקה שאיננה יותר, ממלחמת האזרחים ועד מרטין לותר קינג".

סנטורו: "מעט מאוד מההופעות ומהאמנים יכולים להיחשב מיוחדים. שום כימיה מיוחדת לא מתרחשת על הבמה והמסך חוץ מהידיעה הקשה לעיכול שזה הוואלס האחרון של 'הלהקה'. אני מוצא את עצמי תוהה האם חלק מהאמנות של 'הלהקה' הוא יכולתה להיעלם מוזיקלית. אלמלא תיקונים רטרואקטיביים מאסיביים של סאונד ותמונה, ספק אם היה נשאר מה לראות.

"שום כימיה מיוחדת לא מתרחשת על הבמה והמסך חוץ מהידיעה הקשה לעיכול שזה הוואלס האחרון של 'הלהקה'. אני מוצא את עצמי תוהה האם חלק מהאמנות של 'הלהקה' הוא יכולתה להיעלם מוזיקלית"

"כיריית הפתיחה לתחילת היחסים המקצועיים ביניהם הנמשכים עד היום, אין ספק בהיבט ההומו-אירוטי של יחסו של סקורסזה לרוברטסון. המצלמות מאוהבות בו. הסרט מלא צילומי תקריב שלו שר את לבו למיקרופון כבוי, עד כדי כך היה זמר גרוע. כוכבי הסרט הם ריסי עיניו הארוכים.

"מהעריכה הסופית עולה שרובי מוקף בחבר'ה טובים, לא ממושמעים וסובלים מחוסר יכולת לנסח משפט שלם שעה שרובי עוזר להם לסיים. רק ליבון הלם, שהסתייגותו וכעסו מהמעמד ניכרים, מדבר ברהיטות על שורשיו התרבותיים והמוזיקליים.

"רוברטסון הפך למנהיג הלהקה דה-פאקטו, לדיוקן הציבורי שלה ולאיש העסקים הממולח שרשם על שמו את כל זכויות היוצרים של השירים שהם ההכנסה האמיתית במוזיקה. הוא רצה לפרוש ולשם כך הקים מנגנון שחיסל חבירה מוזיקלית נדירה. עובדה שארבעת הנותרים המשיכו להופיע יחד בהרכבים שונים שרוברטסון לא השתתף בהם".

מרקוס: "ההופעה הייתה מנופחת אבל 'הלהקה' הצליחה לחמוק מהפרטנזיות שהקיפו אותה".

"הלהקה" בלונדון, מימין: גארת' הדסון, ריק דנקו, רובי רוברטסון, ריצ'רד מנואל ולבון הלם. יוני 1971 (צילום: Gijsbert Hanekroot / Alamy)

רון מיברג: תמיד נחזור אל הפכים האזוטריים; גביש הקוקאין שהיה דבוק לאפו של ניל יאנג ושכדי לסלק אותו מהסרט היה צריך להמציא משהו לכסות אותו בעריכה. הזלזול שבו התקבלה הזמנתו של מאדי ווטרס להופעה, עד כדי כך שצוות הצילום לא היה ערוך להנציח את השיר Mannish Boy במלואו.

או התרגשותו הילדותית של סקורסזה כאשר רצועת הסטרטוקסטר של אריק קלפטון השתחררה ורובי נחלץ לכסות עליו בסולו. או שיר הנושא האינסטרומנטלי לסרט שכתב רוברטסון ונשמע כמו מוזיקה למעליות דרך אנטון קאראס מ"האדם השלישי". ושני הג'ם סשנים המשמימים אחרי ההופעה. הסרט אינו 'האזרח קיין' של הרוק.

מרקוס: "זה לא נראה כסרט רוק מכיוון שהמצלמות לא נישאו על כתף וכי הצילומים יציבים, חלקים, עם דולי, תקריבים וקומפוזיציה מחושבת. במקום לצפות באנשים מנגנים מוזיקה, אנחנו רואים כיצד עושים מוזיקה. את הסימנים אחד לשני, את רגעי האי-ודאות, האלתור והפאניקה".

"זה לא נראה כסרט רוק מכיוון שהמצלמות לא נישאו על כתף וכי הצילומים יציבים, חלקים, עם דולי, תקריבים וקומפוזיציה מחושבת. במקום לצפות באנשים מנגנים מוזיקה, אנחנו רואים כיצד עושים מוזיקה"

* * *

הוסקינס: "אם היה למישהו ספק לאן מועדות פניו של רוברטסון ומה הסיכוי שיחבור לחבריו באולפן ההקלטות כמובטח, כל שהיה עליו לעשות זה לעקוב אחרי אורגיות הקוקאין של סקורסזה ושלו בדירתו של הבמאי במלהולנד דרייב בהוליווד. הייתה תקופה שהשניים ראו את השמש זורחת כל בוקר אחרי לילה של סמים ונשים (הם היו פרודים מנשותיהם). רוברטסון עבר לגור עם סקורסזה אחרי שאשתו זרקה אותו מהבית. השניים ראו עצמם כ'אמנים שלא הבינו אותם".

Embed from Getty Images

מיברג: כל ההרכבים השונים שבהם הופיעו והקליטו במרוצת השנים לא החזירו את ימיהם היפים. עם כל הטינה כלפיו, רוברטסון היה גיטריסט ומחבר שירים גדול שבלעדיו נפער חור בהרכב המוזיקלי. קריירות הסולו שלהם לא צלחו בעיקר משום ש"הלהקה" הייתה ישות מוזיקלית נדירה כשהייתה שלמה וקרטעה והתקשתה לכתוב שירים חדשים בנפרד.

התמכרויות ותיקות לאלכוהול וסמים שהיו תחת שליטה כל עוד היה היעד ברור, התפרצו בכל נבזותן. ללא אלבומים חדשים והופעות מעטות, כאשר רוב התמלוגים משיריהם ממלאים את כיסיו של רוברטסון, נקלעו החברים למצוקה כלכלית קשה.

התמכרויות ותיקות לאלכוהול וסמים שהיו תחת שליטה כל עוד היה היעד ברור, התפרצו בכל נבזותן. ללא אלבומים חדשים והופעות מעטות נקלעו החברים למצוקה כלכלית קשה

הוסקינס: "ריצ'רד מנואל דעך במהירות. אחרי שאשתו ג'יין עזבה אותו בפעם האחרונה ולקחה את ילדיהם לטורונטו, חבר מנואל לגרופי בשם ארלי, שתה ועשה סמים עד אובדן חושים. לרוני הוקינס הגיעה שמועה שמנואל מת. 'התקשרתי אליו ושאלתי אותו לאן הוא רוצה שאשלח את הפרחים?'

"ריק דאנקו לקח את פירוק הלהקה קשה מכולם. מחבר מרכזי בלהקה פופולרית הוא נותר בגפו וניסה את מזלו בקריירת סולו שלא נסקה. ליבון הצליח לעבור לקולנוע והופיע בסרטים נחשבים כ'בת כורה הפחם', 'הצוות המובחר' ואחרים. מנואל צף לעתים באלבומים של וילי נלסון ובוני רייט".

בוב דילן (במרכז) כשלצידו רובי רוברטסון (מימין), ריק דנקו (שני משמאל) ולבון הלם על התופים בהופעה בקרנגי הול, ינואר 1968 (צילום: AP Photo)

מרקוס: "זו הייתה ההשפלה האולטימטיבית, עלבון הרוקנרול הגדול ביותר".

הוסקינס: "חוץ מרוברטסון שעבר ללוס אנג'לס, גרו האחרים בוודסטוק, אליה עברו בשנות ה-60' בעקבות בוב דילן. שם הקליטו במרתף ביתם את קובץ השירים המכונה The Basement Tapes שהתגלגל שנים בין אספנים כבוטלג עד שראה אור כאלבום רשמי. שם הקליטו את אלבומם הראשון Music From Big Pink  שדילן צייר את העטיפה שלו.

"Big Pink היה כה מרעיש בפתיחת עורק חדש ברוק האמריקאי, סינתזה כובשת לב של מעשיות היסטוריות והזיות סוריאליסטיות עם מוזיקה שינקה את הצליל שלה משילוב ייחודי של בלוז, קאנטרי, רית'נ'בלוז, רוקאבילי וג'אז, שהוא שינה את חייו של אריק קלפטון, כל הדרך מעבר לאוקיינוס.

"זה היה בימי הדעיכה המכוערת והווכחנית של 'קצפת', כשקלפטון מאס באלימות של ג'ינג'ר בייקר ובתגרנות של ג'ק ברוס ותכנן לפרוש. האזנה ל-Big Pink השאירה אותו נדהם מהצליל החם והאישי שכה קסם לו. כל מי שהיה סביבו באותם ימים שמע אותו אומר שאין דבר שהוא רוצה בו יותר מאשר להיות חבר ב'הלהקה'. לכן הייתה הזמנתו ל'וואלס האחרון' כה טבעית".

"האזנה ל-Big Pink השאירה את קלפטון נדהם מהצליל החם והאישי שכה קסם לו. כל מי שהיה סביבו באותם ימים שמע אותו אומר שאין דבר שהוא רוצה בו יותר מאשר להיות חבר ב'הלהקה'"

רון הורנינג, "הווילג' ווייס": "בכתבה שכותרתה הייתה 'צלו הנע של ריצ'רד מנואל' ניסיתי לכתוב על חייו אחרי הפירוק דרך מחשבות שייחסתי לו. 'אנחנו שרים ומנגנים שירים שהיו פעם דם ליבנו, אבל מה שהיינו בעבר, לעצמנו ולאחרים, מת כמו דביבון שנדרס על ידי סמי-טריילר. ספק אם לקהל אכפת כל עוד הבחורים בחולצות הפלנל המשובצות מחזיקים בקבוקי בירה ארוכי צוואר: היי ריצ'רד, היי גארת', היי ליבון, היי ריק. אף אחד לעולם לא ינגן את הרפרטואר שלנו טוב מאתנו'".

* * *

הוסקינס: "אחרי 'הוואלס האחרון' איבדה וודסטוק מהחן שלה ו'הלהקה' עברה למליבו, קליפורניה, שם הקימה אולפן הקלטות בשם 'שנגרי-לה' בבניין שהיה פעם בית זונות. ריצ'רד היה במצב הקשה מכולם. הוא שתה כמו דג ורזה מאוד. כדי לישון הוא לקח תרופה חזקה בשם פלסידיל. ערום, אפשר היה לראות את הכבד שלו בולט מבטנו. הוא היה כה ספוג אלכוהול שאפילו עורו נראה תלוי על גופו. כאשר עזב את הבית, נמצאו בו 2,000 בקבוקים ריקים של גראן מארנייה".

"ריצ'רד היה במצב הקשה מכולם. הוא שתה כמו דג ורזה מאוד. כדי לישון הוא לקח תרופה חזקה בשם פלסידיל. ערום, אפשר היה לראות את הכבד שלו בולט מבטנו. הוא היה כה ספוג אלכוהול שאפילו עורו נראה תלוי על גופו"

הוסקינס: "לליבון הייתה פרשנות מיסטית לדעיכתו של ריצ'רד. הוא ראה בהתנהגותו מעין פולחן של הקרבה עצמית. ריצ'רד הרגיש שהוא מאכזב את חבריו כאשר לא הצליח להגיע לטונים הגבוהים. אנשים רבים מדי מכחישים את העובדה שמותו של חבר יקר מסמל כי כל הדברים הם בני חלוף – כולל 'הלהקה'. כולל האידאה של רוקנרול כגורם מלכד ומתחדש".

מייקל גילמור, "רולינג סטון": "אחרי הופעה בפלורידה של 'הלהקה' באחד מגלגוליה עשר שנים אחרי 'הוואלס האחרון', חזר ריצ'רד למוטל שבו שהו ועצר בדרך בחדרו של ליבון. הוא לא נראה לליבון מדוכא או ירוד מכרגיל. 'בסביבות 2:30 לפנות בוקר', סיפר ליבון, 'הוא הלך לחדרו. אינני יודע מה הקצר שהתרחש במוחו בדרך שעשה ממרגלות מיטתי לשירותים בחדרו'.

ריצ'רד מנואל (צילום: IMDB)

"בחדר שתה ריצ'רד בקבוק גראן מארנייה והסניף שאריות של קוקאין. מתישהו בין 3:00 ל-3:30 לפנות בוקר ב-4 במרץ 1986, הוא נכנס למקלחת ותלה את עצמו. ארלי התעוררה בבוקר, הלכה לשתות קפה ורק כאשר חזרה לחדר מצאה את ריצ'רד תלוי מת מהמוט של וילון המקלחת. צעקותיה הביאו את ליבון וריק בריצה. היה צריך שלושה אנשים במשך חמש דקות נוראות להוריד אותו מהמוט".

רוברטסון: "הייתי הרוס. לעולם אינך מוכן למקרים כאלה וזה הפיל אותי על ברכי. זה קרע אותי לחתיכות".

מיברג: בסרט מסביר רוברטסון לסקורסזה מה מניע אותו להפסיק להופיע. תשובתו לא נשמעת אותנטית משום שעולה ממנה תחושה ריקנית של כל השערים של חללי הרוק ב"רולינג סטון" במרוצת השנים. "הדרך לקחה את כל הגדולים", אומר רוברטסון, "את ג'ניס, אוטיס, הנק ויליאמס, הנדריקס, באדי הולי, אלביס".

כמובן שלמען תפארת המליצה הוא אינו מדייק. אלביס לא מת במהלך מסע הופעות אלא על האסלה ממנת יתר של תרופות רבות מדי. אבל זה נשמע טוב ומותו אחרי עשר שנים של מנואל, מאושש את התיאוריה. כמובן שמנואל מת מכיוון שלא מצא דרך לחיות בלי 'הלהקה' ופירוקה בידי רוברטסון גרם לו לאבד כיוון.

הלם: "קשה היה להבין כיצד ריצ'רד, אולי הכי פחות מיומן טכנית בינינו, הצליח לתלות עצמו על החגורה שלו ממוט שבקושי החזיק וילון פלסטיק. הוא קשר את החגורה קרוב לברגים שחיברו את המוט לקיר וקפץ".

"קשה היה להבין כיצד ריצ'רד, אולי הכי פחות מיומן טכנית בינינו, הצליח לתלות עצמו על החגורה שלו ממוט שבקושי החזיק וילון פלסטיק. הוא קשר את החגורה קרוב לברגים שחיברו את המוט לקיר וקפץ"

רוברטסון: "אני מתגעגע אליהם ברמה מוזיקלית. אני מתגעגע אליהם כאנשים. אבל על כולנו לגדול ולעזוב את הבית מוקדם או מאוחר. אחרי 'הלהקה' משהו הוריד אותנו מהפסים. היה לנו משהו שהיה רק שלנו שבו התמחינו. במובן אחד זה היה משהו שהיינו שותפים בו והיה נפלא. אבל המשהו הזה נלקח…מנטלית ובריאותית ההצלחה לא הייתה הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות ל'להקה'".

ריק דאנקו שיר את I Shall Be Released בהלוויה של ריצ'רד מנואל

* * *

הלם: "רובי שכנע אנשים לומר כי הוא כתב את כל השירים לבדו. אלה אותם אנשים שעוזרים לו לבזבז את הכסף, אבל הוא יודע שזה לא נכון ולא אמת…כפי שזה לא הוגן שיורשיו של המנהל שלנו אלברט גרוסמן לקחו את תמלוגי השירים שהגיעו לנו".

"רובי שכנע אנשים לומר כי הוא כתב את כל השירים לבדו. אבל הוא יודע שזה לא נכון ולא אמת…כפי שזה לא הוגן שיורשיו של המנהל שלנו אלברט גרוסמן לקחו את תמלוגי השירים שהגיעו לנו"

מיברג: בשנות ה-90' שילש ריק דאנקו, נגן הבאס והזמר הגדול המהפנט כל כך בהופעה האחרונה, את משקלו. הצעיר הרזה והגרום שקל כעת כ-150 ק"ג ובהופעות הזיע מאוד ונשם לא טוב. הוא סבל מאסטמה.

מי שהיו בחברתו ב-1999 וצפו בהתדרדרותו, לא היו באמת מופתעים כאשר מת בשנתו בשעות הבוקר המוקדמות של 10 בדצמבר, יום אחד בלבד אחרי יום הולדתו ה-56. קשה היה לשייך את הבחור השרמנטי מהסרט לגרוטאה הנפוחה שהיה משרך את דרכו שיכור ברחובות וודסטוק. אותו גבר שנעצר ביפן אחרי שלקח חבילה עם הרואין.

הלם: "רובי ואני לא דיברנו ולא היינו בקשר שנים רבות. מבלי הכרזות גדולות ובלי עניין, התחלתי להתרחק מהלהקה ולשיר, לנגן ולהקליט עם אנשים שהיו קרובים ללבי באסם שבניתי בוודסטוק.

לבון הלם בהופעה ב-2007 (צילום: AP Photo/Richard Drew)

"השבר הגדול קרה כאשר רובי בישר לי על תוכניתו להופעה האחרונה. לא אמרתי כלום, רק הבטתי בו. 'יש לי תחושה רעה', הוא אמר, 'אתה יכול להרגיש שמשהו רע עומד לקרות'. עניתי לו שלא נכנסתי לרוק כדי לשמור על בריאותי. זאת הייתה הפעם האחרונה שדיברנו.

"כשזימנו את 'הלהקה' להיכל התהילה של הרוק נשארתי בבית. לא רציתי בזה כל חלק. הריב האחרון שלנו היה על ניל דיאמונד שרובי הזמין להופעה. ביקשתי ממנו שיסביר לי את הקשר של דיאמונד למוזיקה שלנו. רובי אמר שבדיוק גמר להפיק לו תקליט ושגם הוא היה מקנדה".

"הריב האחרון שלנו היה על ניל דיאמונד שרובי הזמין להופעה. ביקשתי שיסביר לי את הקשר של דיאמונד למוזיקה שלנו. רובי אמר שבדיוק גמר להפיק לו תקליט ושגם הוא היה מקנדה"

מיברג: האסונות המשיכו להלום. האסם שהלם בנה בוודסטוק נשרף. כששניים משלושת הזמרים המובהקים של 'הלהקה' אינם עוד בחיים, לא היה טעם להמשיך ולשאת את שמה לשווא ללא האיכות שעשתה אותה כה אייקונית.

בשנות ה-90' חלה הלם בסרטן. היה לו גידול על מיתרי הקול. הוא נותח בהצלחה ושב לשיר אחרי שנתיים. Dirt Farmer, אלבומו לפני האחרון, זכה בגראמי והוא זכה בפרס על מפעל חיים. היה ברור שיזמי הפרס ראו בו שכיב מרע.

ליבון הלם בהופעה האחרונה של "הלהקה" ב-27 בנובמבר 1976 (צילום: AP Photo/John Storey)

הלם: "אנשים שואלים אותי על 'הוואלס האחרון' כל הזמן. אני עונה: מה שאני חושב זה שריק דאנקו מת בן 56. מה שאני חושב זה שריצ'רד מנואל מת בן 43. זה היה ה-rip-off הגדול ביותר שקרה בתולדות 'הלהקה'".

הוסקינס: "באפריל 2012, אחרי שסרטן הגרון שלו חזר, אמרו הרופאים לאשתו סנדי ובתו איימי שאין יותר מה לעשות כדי לעזור לליבון. איימי כתבה באתר האינטרנט של אביה כי הוא נכנס לשלב האחרון בחייו וביקשה מחבריו שיתפללו עבורו. ליבון הלם מת בבית החולים סלואן-קטרינג במנהטן ב-19 באפריל 2012, חודש לפני יום הולדתו ה-72".

בוב דילן: "ליבון היה חברי הטוב עד הסוף, אחת הנשמות הגדולות של דורי ודורות אחרים. זה עצוב מכדי לדבר על כך. אני עדיין זוכר את הפעם האחרונה שראיתי אותו. החברות בינינו החלה שנים רבות קודם לכן ועברנו הרבה ביחד. אתגעגע אליו ואני משוכנע שכך גם רבים אחרים".

הוסקינס: "כאשר ליבון נטה למות, רובי ביקש רשות לבקר אותו. לא ברור באיזה נסיבות הוא הוזמן, אבל אין ספק שהייתה התערבות מאסיבית של משפחתו".

רוברטסון: "ישבתי ליד מיטתו של ליבון שעה ארוכה ונזכרתי בזמנים הנהדרים שהיו לנו יחד".

הוסקינס: "למרות שרוברטסון לא טען שדיבר עם ליבון, משאלת ליבם של רבים הייתה כי שהותו לצד חברו הנוטה למות תהפוך לרגע גדול ונוגע ללב של פיוס. איימי סיפרה ששאלה את ליבון האם זה נכון שהוא ורובי השלימו והתפייסו. ליבון ענה: 'We didn't patch up shit'".

"משאלת ליבם של רבים הייתה כי שהותו לצד חברו הנוטה למות תהפוך לרגע גדול ונוגע ללב של פיוס. איימי סיפרה ששאלה את ליבון האם זה נכון שהוא ורובי השלימו והתפייסו. ליבון ענה: 'We didn't patch up shit'"

"הלהקה" בלונדון, יוני 1971 (צילום: Gijsbert Hanekroot / Alamy)

מיברג: הלהקה הדרומית Drive-By-Truckers שהעריצה את "הלהקה", הקליטה באלבומה The Dirty South (2004) שיר בשם 'דאנקו/מנואל' שאותו כתב ג'ייסון איסבל.

Can you hear that singing? Sounds like gold.
Maybe I can only hear it in my head.
Fifteen years ago we owned that road
Now it's rolling over us instead.

רוברטסון, מתוך ספרו Testimony: "ליבון אמר לי בקול שקט: 'אני מבין שאינך יכול להמשיך בהופעות ואלוהים יודע שגם אני לא. אילו יהיה לנו מעמד אחד אחרון, אז אולי תהיה לנו פרספקטיבה טובה יותר על המשך הדרך. אני אתן לך את מיטבי'".

"ליבון אמר לי בקול שקט: 'אני מבין שאינך יכול להמשיך בהופעות ואלוהים יודע שגם אני לא. אילו יהיה לנו מעמד אחד אחרון, אז אולי תהיה לנו פרספקטיבה טובה יותר על המשך הדרך. אני אתן לך את מיטבי'"

מיברג: קשה לבטל את האוטוביוגרפיה החדשה שכתב רוברטסון ושראתה אור שבועיים לפני יום השנה ה-40 ל"וואלס האחרון". אם נרצה או לא, הספר יצטרף לקאנון הקטן של אוטוביוגרפיות רוק אחרי דילן, ריצ'רדס וספרינגסטין.

האם יש צורך בהוצאה חדשה ומפוארת של המופע בבלו-ריי, עם כמה שירים שלא הופיעו בסרט המקורי? רק אם אתה רוצה לגזור קופונים על קברם של שלושה מוזיקאים גדולים שהלכו לעולמם ושלא ייהנו מההכנסות. רק גארת' הדסון לבדו נשאר בוודסטוק. הוא תמיד היה המוזיקאי הגאון השקט שאי אפשר היה לדובב.

רובי רוברטסון ב-1971 (צילום: Gijsbert Hanekroot / Alamy)

פורסם לראשונה ב"מעריב", 2016