הנה כמה שורות קצרות, שמנסות לתאר בתמצות רב את מה שקרה לנו בעשרות השנים האחרונות מהכיוון הרעיוני (פחות פוליטי והיסטורי), ואיך הגענו למצב הנוכחי. אמל"ק: בנימין זאב הרצל צדק לגמרי, וגם דודי אמסלם צודק, אבל עם גלקסיה של כוכביות.
* * *
מדינת ישראל ניזומה, קודמה והוקמה כפתרון סוציולוגי לאירופאים חילונים וליברלים ממוצא יהודי, שחשו שלא בנוח בסביבתם. ברוח הימים ההם (סוף המאה ה-19), הפתרון שנראה המתאים יותר הוא הקמת מדינה בדגם מדינות הלאום שקמו באירופה (אביב העמים). המוטיבציה לא היתה דתית, ובוודאי לא משיחית, אלא סוציולוגית-אזרחית.
הפתרון שנראה מתאים לאירופאים חילונים וליברלים ממוצא יהודי במאה ה-19, הוא הקמת מדינה בדגם מדינות הלאום שקמו באירופה. המוטיבציה לא היתה דתית או משיחית, אלא סוציולוגית-אזרחית
הדתיים לזרמיהם התנגדו בחריפות לציונות, ורק זרם קטן יחסית, הפועל המזרחי, שהוקם בתחילת המאה ה-20, הצטרף לתנועה הציונית. יהודי ארצות האסלאם היו אדישים לציונות. אלו עובדות, ולא ביקורת.
כל זה היה אמור לייצר מדינה חילונית וליברלית יחסית, יחד עם הומוגניות של האוכלוסייה. מדינה שהזהות היהודית שלה היא בעלת יסוד תרבותי חזק, והיסוד הדתי-פולחני הוא יותר מורשת ומסורת מאשר דומיננטיות חוקתית ופרקטיקה נוכחת במרחב הציבורי.
מספר אירועים ותהליכים שינו את התמונה. ראשון, כמובן, השואה, שהביאה לישראל פליטים מכל הזרמים. אירוע נוסף הוא ההגירה, בחלקה הגדול כפויה, של יהודי ארצות האסלאם לישראל הצעירה. כל אלה הביאו לישראל אנשים שלא רצו או שלא התכוונו כלל להגר אליה, מהטעמים שנזכרו לעיל.
הבעיה שנוצרה היא איך ללכד את הקבוצות היהודיות השונות ("כור היתוך"). הבחירה שנעשתה היא ללכד סביב ציר הדת – אשר הוגי הציונות, ובראשם הרצל, הזהירו מפני הסכנות שבו חזור והזהר. בעקבות האמנציפציה וההשכלה במאה התשע עשרה באירופה, הזיקה לאמונה נחלשה אצל קבוצות יהודיות נרחבות והופיעו נאורות, קידמה ותרבות, דבר שעוד יותר חידד את הפערים.
הבעיה שנוצרה היא איך ללכד את הקבוצות היהודיות השונות ("כור היתוך"). הבחירה שנעשתה היא ללכד סביב ציר הדת – אשר הוגי הציונות, ובראשם הרצל, הזהירו מפני הסכנות שבו חזור והזהר
הדת שולבה באופן חסר תקדים למדינה מערבית במערכות החוקיות של המדינה, ופולחנים דתיים רבים הונכחו במרחב הציבורי. הממסד הדתי קיבל כוח מדינתי עצום, וכמובן, תקציבים נדיבים, ומכאן הרכבת יכולה לדהור לכיוון אחד בלבד – לתהום. כך נוצר כוח פוליטי אדיר לשתי קבוצות לא רציונליות בציבוריות הישראלית – החרדים (ניתוק גלותי) והמשיחיים (חזון דתי אפוקליפטי לביצוע מיידי).
את התהליכים הללו תיאר כבר לפני 20 שנה בועז עברון בספרו "החשבון הלאומי" (מהדורה שנייה, 2002).
* * *
האחרונים להגר לישראל היו היהודים יוצאי ארצות האסלאם. עובדה זאת, יחד עם פערי השכלה, שפה ועושר, יצרו מצב של נחיתות, שהונכח והונצח על ידי הפנייתם להתיישבות בפריפריה. מצב זה לא השתנה מהותית לאורך השנים – הפריפריה נותרה מוזנחת, לא משכילה, ללא שירותים רפואיים וחברתיים ראויים.
הסיבה העיקרית למצב זה ולחוסר השוויון החריף בישראל היא קבוצות כוח קטנות בעלות כוח כלכלי רב, שמטות את התהליכים השלטוניים לטובתן, ומעוותות את המהות הדמוקרטית של המדינה ושל החובה לחלוקה צודקת ויעילה של משאבי היסוד. הקבוצות הללו "כותבות את החוקים".
אכן, בשנים הראשונות למדינה היו אלה, מן הסתם, יוצאי אירופה "האשכנזים" שאחזו בהון הפיזי והלא פיזי, אולם גם עם השתלבות יוצאי ארצות ערב "המזרחים" – התמונה לא השתנתה מהותית.
קבוצות הכוח נותרו. רמי לוי ויצחק תשובה נוהגים בדיוק כמו קודמיהם יוצאי אירופה. ועדי העובדים האלימים, שרובם מורכבים ונשלטים על ידי מזרחים, גרועים בדיוק כמו ההסתדרות ה"אשכנזית". השחיתות ברשויות המקומיות, שחלק גדול מהן נשלט על ידי יוצאי ארצות האסלאם, לא היתה מביישת שום רפובליקת בננות. בעשירון העליון יש ייצוג שוויוני למזרחים.
אכן, בשנים הראשונות למדינה היו אלה, מן הסתם, יוצאי אירופה "האשכנזים" שאחזו בהון הפיזי והלא פיזי, אולם גם עם השתלבות יוצאי ארצות ערב "המזרחים" – התמונה לא השתנתה מהותית
כלומר, חוסר ההגינות הבסיסי בהקצאת משאבי היסוד החומריים והאחרים הוא לא עניין עדתי, אלא עניין של מערכת שלטונית קלוקלת, השבויה בכוחן של קבוצות כוח.
את התהליכים הללו מתאר גיא רולניק מזה 30 שנה.
* * *
שני הצירים הללו – ציר הדת (עברון) וציר האפליה והשחיתות החוקית (רולניק) מתלכדים בדיוק במה שניתן לקרוא לו "סוגיית השופט המרוקאי" – כשהכוונה היא לשופטים עליונים, שהם ממוצא מזרחי, ובעלי סימפטיה לדת או שהם דתיים ממש.
הגוש החילוני חושש שבית המשפט העליון, שהוא המגן היחיד מפני כוחו של השלטון, בהינתן חולשתה של הכנסת, יישלט על ידי שופטים דתיים-שמרנים, שיכרסמו בזכויות האדם והאזרח המזוהות עם ליברליזם לטובת השלטת פרקטיקות דתיות (אפליית נשים, ערבים, להטבים, חופש מדת, ועוד).
הגוש הדתי ושוחרי המסורת מייחלים לשופטים כאלה, ועבור חלק מהם זהו תיקון היסטורי לכך שאין בעיניהם יצוג ראוי לשופטים דתיים או לכאלה ממוצא מזרחי (אני כרגע לא מתייחס לעובדות האובייקטיביות).
התנגשות ציר הדת עם ציר האפליה קרתה, אם כן, במוקד של הזהות והזהותנות – שופטי בית המשפט העליון. שני העיוותים העיקריים המלווים את ישראל מיום היווסדה הגיעו לנקודת רתיחה. את זה אנחנו חווים כיום בכנסת וברחובות, ואת זה חייבים לתקן.
התנגשות ציר הדת עם ציר האפליה קרתה, אם כן, במוקד של הזהות והזהותנות – שופטי בית המשפט העליון. שני העיוותים העיקריים המלווים את ישראל מיום היווסדה הגיעו לנקודת רתיחה
רק טיפול שורשי בשני גורמים אלה יחזיר את ישראל למסלול בר-קיימא של קיום ושל שגשוג.
ד"ר הראל פרימק נשוי לבטי, אב לספיר, לסהר ולגיא, גר בראשון לציון. יועץ טכנולוגי במקצועו – מפתח אלגוריתמים ופיסיקאי, בעל דוקטורט בפיסיקה ותואר ראשון במתמטיקה. בנוסף הוא פעיל חברתי בתחום הפיננסים (יו"ר משותף של עמותת "צדק פיננסי") ובתחום ההומניזם (חבר במועצה הציבורית של עמותת "הבית החילוני") (צילום: ישראל הדרי).
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
יש פתרון פשוט לבעייה (אם כי לאו דווקא בהיבט העדתי): לבית הדין הרבני העליון ימונה שופט עליון ולהיפך: בבית המשפט העליון ימונה דיין בבית הדין הרבני. כל נציג כזה יישלח בהסכמת הדונור והאקספטור כאחד. הראשון יביא את בשורת הנאורות, זכויות האזרח והדמוקרטיה לבית הדין הרבני, והרב יביא לבית המשפט העליון את דעת הרבנות והמשפט העברי.
אשר למוצא העדתי: זה אינו צריך להוות שיקול, אלא מצויינות אישית ומזג שיפוטי.