השבוע זעקו מבזקי החדשות כי שישה ישראלים נעצרו בחשד לאונס תיירת בריטית באיה נאפה בקפריסין. לרגע ניתן היה לחשוב כי תקלה הביאה לפרסום ידיעה ישנה מחודש יולי 2019. אז פורסמה פרשת אונס באיה נאפה שבמרכזה עמדה קבוצת נערים ישראלית ותיירת בריטית.

באותו אירוע מ-2019 משטרת קפריסין באיה נאפה עצרה 12 נערים ישראלים בני 17-16 בחשד לאונס קבוצתי. במשך שבועיים הייתה הפרשה על סדר היום התקשורתי והציבורי בישראל עד אשר שוחררו הנערים ושבו לישראל.

איך קרה כי ארבע שנים מאותו אירוע, ומעל שש שנים מפריצתה של תנועת MeT00, עדיין הטאבו של אונס קבוצתי לא הופנם על ידי החברה. האם גם לתקשורת יש אחריות לכך?

איך קרה שארבע שנים מאותו אירוע באיה נאפה, ומעל שש שנים מפריצתה של תנועת MeT00, עדיין הטאבו של אונס קבוצתי לא הופנם על ידי החברה. האם גם לתקשורת יש אחריות לכך?

אונס נחשב לחריגה מגבולות הנורמטיביות והוא בגדר טאבו, שמשמעותו בכל התרבויות טומאה וזיהום. כאונס קבוצתי מתואר מצב בו מספר תוקפים מבצעים את  מעשה האונס, וגבר אחר או מספר גברים נוכחים במקום.

מחקר מקיף (Bonnes, 2013), אשר השווה בין אופני הסיקור התקשורתי של אונס יחיד אל מול אונס קבוצתי לאורך עשור 2000-2010, מצא כי באונס יחיד הנפגעת תתואר יותר כ"ילדה טובה" ואילו כאשר מדובר באונס קבוצתי, הנאנסת תוצג כ"אחרת" ותודגש האשמת הקורבן.

עוד נמצא כי הרטוריקה התקשורתית מאשימה את הנפגעת ומעבירה אליה אחריות לשליטה בדחפיו המיניים של הגבר, ובכך מפחיתה את  התפיסה כי אונס קבוצתי הוא פשע אלים.

במחקר שנערך על ידי קבוצת חוקרות ממכללת ספיר (בן-עטר ואחרות, 2021) נבחנה פרשת האונס באיה נאפה בקפריסין בחודש יולי 2019. לצורך המחקר נדגמו כ-30 כתבות ששודרו במהלך שבועיים מפרסום הפרשה ועד לשחרור הנערים לישראל, בשני ערוצי טלוויזיה מרכזיים בישראל: כאן 11 וחדשות 12.

יולי 2019, איה נאפה חשד לאונס קבוצתי של בני נוער ישראלית תיירת בריטית.
עד כמה התקשורת התקשורת אחראית על השיח והמסגור של האירוע? מזמינה אתכם לקרוא מחקר שמצא כי הדיווח התקשורתי אינו החלטי ונע בין נורמות חברתיות ומיצוב משתנה . https://t.co/RHYkaamanQ pic.twitter.com/Y6PbGJDRzz

— Ella Ben Atar (@Ella61237778) September 5, 2023

הכתבות נדגמו מהמהדורה הראשית של שני הערוצים, בשעה 20:00 בערב. ניתוח תוכן איכותני של כל הכתבות בתקופת המחקר, העלה שלוש תמות מרכזיות בהן עסק הסיקור: הפניית אצבע מאשימה, התייחסות לחוק מול נורמה, ומיצוב הנערים והתיירת. בכל אחד מהנושאים הללו נעה התקשורת בין עמדה חיובית לשלילית כלפי הנערים, למרות שלא ערערה ישירות על הטאבו החברתי.

עוד נמצא במחקר של בונס כי הרטוריקה התקשורתית מאשימה את הנפגעת ומעבירה אליה אחריות לשליטה בדחפיו המיניים של הגבר, ובכך מפחיתה את התפיסה כי אונס קבוצתי הוא פשע אלים

"האשמה" כללה מספר רב של אשמים אפשריים: הנערים הישראלים, הצעירה הבריטית, ההורים שנכשלו בחינוך, תרבות הנוער ואפילו תקשורת ההמונים. המעברים בין מושאי האשמה לא היו חדים וברורים ולעיתים נמצא גם שהתקשורת הצביעה על מספר אשמים בו זמנית.

התבוננות על הסיקור התקשורתי לאורך השבועיים בהם הפרשה הייתה על סדר היום, הראתה שהתקשורת התקשתה להציע תבנית אחידה, דיכוטומית ועקבית לגבי שאלת האשמה. התקשורת לא הצליחה לקבוע עמדה לגבי המעשה: לעיתים התקשורת הפנתה אצבע מאשימה לחבורת הנערים ולעיתים כלפי הנערה הבריטית.

כתבת הערוץ הציבורי שידרה מהשטח ותיארה את החשודים כנערים ישראלים, שגדלו במשפחות נורמטיביות, העומדים להתגייס לצבא "ליחידות מובחרות", מלח הארץ. התמונות שליוו את הכתבה היו של צעירות הרוקדות במועדון ומשרבבות את לשונן אל מול המצלמה, קלות דעת, משוחררות מינית, פתייניות.

צילום מסך מדיווח של "כאן11" על פרשת איה נאפה

בהצגה זו נעה האשמה כלפי הצעירה, הנתקפת. עוד נמצא כי האופן בו התקשורת סיקרה את בני הנוער המעורבים במקרה עבר שינויים משמעותיים לאורך התפתחות הפרשה, בין הקוטב שמיצב את החשודים כ"חלק מאתנו" לבין הקוטב שעשה הזרה ומיצב את החשודים "כאחרים".

כתבת הערוץ הציבורי תיארה את החשודים כנערים שגדלו במשפחות נורמטיביות, העומדים להתגייס ל"יחידות מובחרות", מלח הארץ. התמונות היו של צעירות הרוקדות במועדון ומשרבבות את לשונן למצלמה

התקשורת טשטשה את הגבולות המפרידים בין חוק למוסר ונורמות חברתיות, ואת הגבולות בין אלימות מינית ליחסי מין הדדיים, ובכך נתנה פתח לפרשנות כי אונס קבוצתי במצבים מסוימים אינו בבחינת טאבו. השימוש שנעשה בשפה, נע בין "פשע חמור" ל"הסתבכות של קטינים". שני ביטויים אלו שבאו על מנת לתאר את אותו אירוע יוצרים פרשנות אחרת אצל הצופים.

למרות שפרשת איה נאפה התרחשה כשנתיים לאחר פרוץ קמפיין מי טו (MeToo) לתודעה הציבורית הגלובלית, אשר הנכיחה את תופעת האלימות נגד נשים כתופעה חברתית, אמצעי התקשורת כשלו במסגור הפרשה כחלק מתופעה רחבה של אלימות נגד נשים, ובחרו להציגו כאירוע יחיד "שלא נראה כדוגמתו בקפריסין".

לא רק שהסיקור התקשורתי במקרה איה נאפה לא נמנע מלשנות הרגלי סיקור ישנים, הוא אף הגדיל לעשות ודחק את קיומה של הנפגעת אל מחוץ לגבולות השיח התקשורתי בישראל. הסיקור התקשורתי התמקד בנערים כקבוצה, בקשיים הרגשיים שעוברים עליהם ועל משפחותיהם, בנאומי התוכחה של עורכי דינם, ודאג לעדכן בהתפתחויות השונות של המקרה תוך מתן דגש על השפעת ההליכים על מצבם הרגשי של החשודים.

השפה מהווה אמצעי ייצוג והבנייה מרכזי, שמשמש לביטוי אידיאולוגיות תרבותיות ומוסדיות. לכן, למילים הנבחרות יש כוח לעצב את הסיפור העיתונאי לקהל. אופי הסיקור התקשורתי ממסגר את האירוע ומעניק לו משמעות לסוגיות ואירועים בחברה. המסגור מסייע לקהל לעצב דעה בנוגע לאותן התרחשויות.

התקשורת נתנה פתח לפרשנות כי אונס קבוצתי במצבים מסוימים אינו טאבו. השימוש בשפה נע בין "פשע חמור" ל"הסתבכות קטינים". שני ביטויים לתיאור אותו אירוע יוצרים פרשנות שונה אצל הצופים

התקשורת הייתה אמורה לתפקד ככלב השמירה של הנורמות, אולם ממצאי המחקר מצביעים על כך שבמהלך סיקור פרשת האונס הקבוצתי ניתנו פרשנויות שונות לאירוע, תוך מתן דגש על קודים ויזואליים ומילוליים אשר סיפקו מנה גדושה של דרמטיזציה וסנסציה. רטוריקה זו העדיפה את שיקולי הרייטינג גם במחיר רמיסת הנורמות החברתיות המהוות בסיס לכל חברה נאורה בהקשר לאונס קבוצתי כמעשה חמור שיש להוקיעו.

סיקור אירוע הקשור בטאבו חברתי מהווה קרקע לדיון בגבולות המוסר, והוא אמצעי לאכיפת נורמות חברתיות וערכים מקובלים, לעורר דיון ציבורי בשאלת האחריות לבעיות הנדונות, ולהביא אף לשינוי במדיניות הציבורית בכל הנוגע לערך הבסיסי של כבוד האישה והחירות על גופה.

נראה כי הסיקור התקשורתי אודות פרשת "איה נאפה" כפי שנבדק במחקר, מספק תמונת מציאות מעוותת לגבי מותר ואסור ביחסי מין בין גברים לנשים, תוך שהוא מציע נקודת מבט משתנה בכל הנוגע לעבירות מין נגד נשים בדגש על אונס קבוצתי.

ברגע שאירוע חמור כאונס קבוצתי זוכה לתיאורים שונים דוגמת "הסתבכות", "יחסי מין לא בהסכמה" או "מין קבוצתי", יש בכך העברת מסר שמקשה להבחין בין אלימות מינית ליחסי מין.

ההתייחסות המשתנה של התקשורת לפשעי אלימות מינית באה לידי ביטוי בשיום (naming) לא נכון של המאורע, משקפת תפיסות אמביוולנטיות עמוקות ברמה התרבותית כלפי השאלה מהו אונס ואף מקטינות את האלימות שבפשע זה.

נראה שהסיקור התקשורתי בפרשת "איה נאפה", כפי שנבדק במחקר, מספק תמונת מציאות מעוותת לגבי מותר ואסור ביחסי מין, תוך הצעת נקודת מבט משתנה בנוגע לעבירות מין נגד נשים, בדגש על אונס קבוצתי

למרבית הצער, ניתן להניח כי אם התקשורת לא תהיה עקבית במשמעות האונס הקבוצתי כטאבו חברתי והמסגור אותו מעניקה לאירוע כזה, נוכל למצוא דיווח על אירועים חמורים כאלו גם בעתיד.

ד"ר אלה בן-עטר היא מרצה בכירה וראשת מסלול רדיו ופודקסטים במחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר. חוקרת תקשורת, מצבי חירום וחוסן קהילתי. קצינת הסברה במילואים בפיקוד העורף, נשואה, אם לשלושה ילדים ומאמינה גדולה בחינוך.