פרשת הדרכים שהציב הפלונטר הפוליטי לפנינו היא הזדמנות לצאת ממלכוד הזהויות שיצרנו כאן. מדינה ישראלית מול מדינה יהודית.

17.9.19 הוא לא עוד תאריך. בחירות 2019 מועד ב' יכולות להיות קו פרשת המים בחברה הישראלית. אביגדור ליברמן, אולי ממניעים פסולים אנוכיים, יצר נקמה או כל סיבה אחרת – ירשם בדפי ההיסטוריה כמי שהנחית פטיש חמישה קילו על הפוליטיקה הישראלית.

ליברמן ביצע סוג של log off למערכת הפוליטית החולה שלנו, שכבר עשרות שנים ממתינה ל"משוגע" שיזעזע את יסודותיה, כדי שתוכל לאתחל עצמה מחדש ולפתוח בהליך של ריפוי.

רק בריון פוליטי נועז שאין לו אלוהים, יכול היה לחולל כאוס פוליטי שיוביל לאשפוז כפוי בחדר הטראומה של שני השבטים המרכזיים, המרכיבים את הרוב הציוני. כאוס, שאם יטופל נכון יציל את החברה הישראלית מעצמה.

ליברמן הנחית פטיש חמישה קילו על המערכת הפוליטית החולה שלנו שכבר עשרות שנים ממתינה ל"משוגע" שיזעזע את יסודותיה כדי שתוכל לאתחל עצמה מחדש

בניגוד למנטרה הפרשנית, הבוחרים לא קראו לממשלת אחדות. תוצאות הבחירות הוכיחו, שהחברה הישראלית מפוצלת לשבטים המעוניינים להדיר זה את זה מהשלטון.

אך הניכור ההדדי אינו אידאולוגי (ימין מול שמאל), אלא פסיכולוגי, חברתי ותרבותי, כי בעידן הפוסט אידאולוגי, רובנו ב"מרכז", מיקום פוליטי ניטראלי וקסום המשחרר אותנו מהצורך להתעמק, להביע דעה. אנחנו רוצים רק שיהיה לנו טוב כדי שנוכל לזפזפ בנחת בין מאסטר שף למרוץ של כולנו אחרי המיליון.

לכן כל מפלגה השתדלה להיערך לבחירות, ולהתאים עצמה אלינו, בדילול שאריות התרכיז האידאולוגי היסטורי שלה.

ל"כחול לבן" לא הייתה בעיה, היא מראש נערכה לומר לא כלום, ולהקים מפלגה שיש בה דעות מכל המינים והסוגים, באופן שכל אחד ימצא בה את מקומו.

ב"ימינה", דוללה החרדליות הסמוטריצ'ית בצמד התזזיתי שקד ובנט. "העבודה" עברה אולטרה דילול כשצירפה את אורלי לוי. צירוף שכמעט מחק את מה שנשאר מהזהות שלה.

מפלגת השמאל "מרצ" הפכה ל "מחנה" כשהיא מדללת את האג'נדה השמאלית שלה בגיבורים מיליטריסטים, אלוף ורב אלוף, גולן וברק.

בעידן הפוסט אידאולוגי, רובנו ב"מרכז", מיקום פוליטי ניטראלי וקסום, המשחרר אותנו מהצורך להתעמק, להביע דעה. אנחנו רוצים רק לזפזפ בנחת בין מאסטר שף למרוץ של כולנו אחרי המיליון

כבר מספר עשורים הרוב הציוני נתון במלכוד פוליטי סמוי, שלא מאפשר לו לשלוט. השלד המרכזי של הרוב הציוני מתפצל בהצבעה לשני גושי מרכז פוליטיים מדוללי אידאולוגיה.

גושים מנוכרים זה לזה, באופן המונע הקמת קואליציה הנשענת על רוב ציוני. כך הפכה המערכת הפוליטית לשבויית לשון מאזניים חרדית מאוד אידיאולוגית, שכבר עשרות שנים מתקצבת ומעודדת חברת לומדים חולה ולא יצרנית.

צמד הנוטשים-חוזרים-מתפצלים בנט ושקד, שהתנהלותם הטיפשית בשני הסיבובים מנעה מנתניהו גיבוש רוב להמשך התמהיל הקואליציוני הצר, ימין-חרדים, סללו לליברמן את הדרך לייצר פלונטר פוליטי בלתי פתיר.

פלונטר המאלץ את כולנו להתמודד לראשונה עם השלכות המלכוד הפוליטי. כי בבוקר שלאחר יום הבחירות התעוררנו לגלות ישראל של שתי מדינות לשני עמים מנוכרים. שחורים לבנים כבר אמרנו?

מסתבר שהקמנו כאן מדינת סקטורים לשבטים יהודים ולא "מדינה יהודית", המנחילה זהות יהודית ישראלית עדכנית ומשותפת. במקום זאת, טיפחנו כאן חברת שבטים שהתפצלה לשתי מדינות מזויפות: מדינה אחת מתיימרת להיות "יהודית", אך מפספסת את היהדות בגדול. מדינה שניה מתיימרת להיות "ישראלית" ומפספסת את הישראליות בגדול.

טיפחנו חבורת שבטים שהתפצלה לשתי מדינות: מדינה אחת מתיימרת להיות "יהודית", אך מפספסת את היהדות בגדול. מדינה שניה מתיימרת להיות "ישראלית" ומפספסת את הישראליות בגדול

ממשלת אחדות אם תקום תהיה פתרון תפעולי זמני, אם לא ננצל את ההזדמנות לטיפול בשורש החולי שהפלונטר חשף. כי המלכוד הפוליטי ודפוסי ההצבעה השבטית הם פועל יוצא של מחדל היסטורי: העובדה שהקמת המדינה לא לוותה בעיצוב זהות יהודית-ישראלית משותפת כבסיס לתלכיד חברתי.

לפני 66 שנה הוספנו חטא על פשע, בחקיקת חוק חינוך ממלכתי, שהנציח את מיסוד הזרמים השונים בחינוך, ויצר את הבסיס לפיצול השבטי תרבותי ולמאבק הזהויות שמתחולל היום: יהודית מול ישראלית.

מכתב הסטטוס-קוו של בן גוריון העניק לחרדים מערכת חינוך נפרדת אוטונומית ועצמאית. אבל "מתנה" זו, יותר מאכפתיות, ביטאה הזנחה ואדישות לגורלם של מי שנראו כחברה שולית שאו טו.. טו.. תתיישר עם המציאות החדשה.

הסטטוס-קוו של בן גוריון העניק לחרדים מערכת חינוך אוטונומית ועצמאית. אבל "מתנה" זו, יותר מאכפתיות, ביטאה הזנחה ואדישות לגורלם של מי שנראו כחברה שולית, שאו טו טו תתיישר עם המציאות החדשה

ליברמן, כמו גם גנץ, שחמד לרגע גם הוא את הפוטנציאל האלקטורלי של הדרת חרדים, השתמשו בנכות החברתית לצורך פוליטי. אך החברה החרדית זקוקה לשיקום, לא להדרה.

כי החרדים בישראל, גם ביחס לחברה החרדית במדינות אחרות, הם מגזר ייחודי שהמדינה הקימה ויצרה במו ידיה, בתקצוב ועידוד לחיי טפילות בטלה והסתגרות.

כי מדינת ישראל לא קיימה כלפי מגזר זה חובה פטרנליסטית בסיסית שכל מדינה בעולם מחויבת להעניק לאזרחיה: חובת המדינה לחייב כל אזרח בחובות אזרחיות, בהן לימודי ליבה, שיציידו אותו בכלים בסיסיים להיות מועיל לעצמו ולחברה.

חברה זו שנכותה החברתית כיום היא תוצר של מדיניות רשלנית זקוקה קודם כל לשיקום לפני כל דרישה אבסורדית לשוויון מידי בנטל.

הגיע הזמן לגבש זהות אזרחית יהודית-ישראלית, שתשמש בסיס לחינוך ממלכתי שאין בו חלוקה מגזרית. מדינה של ציונות יהודית שאינה ציונות דתית.

פרשת הדרכים שליברמן הציב בפנינו היא הזדמנות לגבש, לאחר למעלה משבעים שנות הזנחה, את מסמך הזהות למדינה היהודית שהקמנו כאן. מסמך ה-"מי אנחנו ומה אנחנו", שיתווה עקרונות למדינה, כך שישראל תהיה מדינה יהודית ולא מדינה שגרים בה יהודים.

מדינה שתטפח זהות אזרחית יהודית-ישראלית, שתשמש בסיס לחינוך ממלכתי משותף שאין בו חלוקה מגזרית. מדינה של "ציונות יהודית" שאינה "ציונות דתית".

מדינה שבה ההלכה והפולחן הדתי יהודרו מהממסד הפוליטי שלטוני. אם זו תהייה פלטפורמת החינוך הממלכתי בישראל, יכיל החינוך הממלכתי-ציבורי בישראל: חילונים, חרדים, מסורתיים ודתיים.

התלמידים החילוניים יהיו עשירים בידע בתרבות ובמקורות יהודים, ולתלמידיו הדתיים – קול באישה כבר לא יהיה ערווה.

בנצי גיספאן הוא בוגר מדעי המדינה, פילוסופיה ומשפטים, לשעבר יו״ר, מנכ״ל ובעלי קבוצת "מתחתנים", עו״ד ואיש עסקים, מיוזמי תנועת ״מתחברים - יהדות ישראלית״, שהציעה פלטפורמה רעיונית לזהות יהודית-ישראלית. פרסם מאמרים ומקאמות בעיתונות, כותב בימים אלה ספר פרשנות יהודית-ישראלית למקרא