בניגוד לדברים שאמרו אתמול (שבת) מנהיגי המדינה – ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון יואב גלנט והשר בני גנץ – ישראל לא נמצאת במלחמת העצמאות השנייה על חיי האומה.
הימים קשים, קשים מנשוא. האווירה מחניקה, האור קלוש. ככל שחולפים הימים והשעות תחושת הדיכאון מעמיקה. אפשר לחוש את זה בכל בית בישראל. כלי התקשורת מנסים מדי כמה שעות לשדר סיפור מרומם רוח על חתונה תוך כדי שירות מילואים או על חוגי עשיית הטוב בחברה הישראלית.
אולם, הלחץ הנפשי על 230 החטופים – הורים, מבוגרים, ילדים, צעירים וחיילים – נישאים מעלינו כמו שמיים שחורים ואפלים. כרגע, האופק לא נראה בהיר. זה הרקע העצוב למסיבת העיתונאים העגמומית ביותר שידעה ישראל.
נתניהו, המנהיג המזדקן שחושב את עצמו למלך כל יכול, לא היה מסוגל לעמוד בפני הציבור במשך 21 ימים ארוכים. כאשר הזדחל סוף־סוף למסיבת עיתונאים בחוסר חשק לתת תשובות של אמת, הוא לקח איתו "אפודים קרמיים" בצורת שני ה"גימלים", גלנט וגנץ.
שהוא, נתניהו, יעמוד שם לבד מול שאלות התקשורת? מה פתאום. אם כבר האירוע הזה ישודר עוד מאות אלפי פעמים בדברי הימים, עדיף לו, לנתניהו (אצלו זה תמיד חישובי תדמית), שהגימלים יינעצו שם איתו.
העיתונאים שנכחו באירוע ובאו לשאול שאלות הפנו את כל שאלותיהם – למעט אחת – לנתניהו בלבד. המסר שלהם היה: פחדת לדבר איתנו על הכישלון שלך, על אסטרטגיית הנפל שלך – ולכן נתמקד בך.
רק נתניהו מפחד מהתקשורת. הפעם האחרונה שהוא התראיין בערוץ כאן הייתה ב־14 בספטמבר 2019, והפעם האחרונה שהוא התראיין בערוצים 12 ו־13 הייתה במרץ 2021. מסיבות עיתונאים הוא לא עורך כבר שנים
יתרה מכך, שר הביטחון גלנט קיים מסיבת עיתונאים ב־26 באוקטובר מהקריה בתל אביב. שר הביטחון לשעבר גנץ קיים אף הוא מסיבת עיתונאים באותו היום ממלון בתל אביב. שני הביטחוניסטים הללו גם לא נמנעו מראיונות וממסיבות עיתונאים בתקשורת במהלך כל השנים האחרונות.
רק נתניהו מפחד מהתקשורת. הפעם האחרונה שהוא התראיין בערוץ כאן הייתה ב־14 בספטמבר 2019, והפעם האחרונה שהוא התראיין בערוצים 12 ו־13 הייתה במרץ 2021. מסיבות עיתונאים הוא לא עורך בכלל כבר שנים ארוכות.
בישראל בירכו על מסיבת העיתונאים כאילו מדובר בנס מודרני. אבל האירוע כולו היה מעצבן. אם המטרה הייתה לאפשר שאלות של עיתונאים המייצגים את הציבור באירוע הזה, למה שאבו שלושתם – נתניהו, גלנט וגנץ – את מרבית זמן המסך עבור נאומים פומפוזיים?
ראיתי כבר מנהיגים שמתייצבים למסיבות עיתונאים, אומרים "שלום" – ומייד עוברים לשאלות. מה זה כל מגילות המלל הללו? כן, זה ברור מאליו, נתניהו, בעיקר – אך גם השאר – רוצים שמרבית הפוקוס יוקדש להצהרות ולא לשיח אמיתי.
אם המטרה הייתה לאפשר שאלות של עיתונאים המייצגים את הציבור באירוע הזה, למה שאבו שלושתם – נתניהו, גלנט וגנץ – את מרבית זמן המסך עבור נאומים פומפוזיים?
הם באמת לא מבינים שהעם שמע מספיק הצהרות מנופחות וערימות של קלישאות בכל השנים האחרונות? חסכו מאיתנו את המאמץ המיוזע לטפח רוח לחימה ותענו לכמה שיותר שאלות. בסופו של דבר, בין התוכן של נתניהו לתוכן של גלנט לתוכן של גנץ, לא היה הבדל רב.
ועוד דבר מעצבן, שהוא גם נוהג קבוע של נתניהו מזה שנים – הוא בכלל לא עונה לשאלות. הוא הגיע למסיבת העיתונאים עם דף מסרים שהוכן מראש וכאשר ידע שישאל שוב ושוב על סוגיית האחריות או ועדת החקירה, הרכין עיניים לניירת כדי להיצמד לנוסח שהוכן מראש. אומץ ציבורי אפס, בריחה מאחריות שקולה לבריחה משאלות.
הוא לא ענה לשאלות כמו איזה סוג של ועדת חקירה תוקם או על האחריות הפרסונלית שלו. נתניהו נשאל "האם ההתעסקות ברפורמה אפשרה לאויבנו לתקוף אותנו ככה?" והתחמק עם תשובה שכתב לעצמו מראש: "הרפורמה לא עומדת על סדר היום. הסרנו את כל חילוקי הדעות בינינו. התייצבנו ביחד. אנחנו מבלים יחד כמעט 24 שעות".
"האם אתה מצטער על עסקת שליט?" הוא נשאל וענה: "היו דברים קשים בעסקה הזאת, היו שיקולים אחרים. יגיע היום, נדון בזה." זה הכיוון הברור של האיש: יגיע היום ונדון בדברים, בעתיד. וכולנו יודעים מה הוא מתכנן בעתיד.
לכשיגיע העתיד, הוא יבנה על הזיכרון הקצר של הציבור, על בעיות אחרות שנשקע בתוכן – ועל יכולת שיבוש הנרטיבים שלו, שיטות של עיוות היסטוריה והמצאת סיפורים, בדיוק כפי שטען (בחוצפה) כי התנגד להתנתקות
לכשיגיע העתיד, הוא יבנה על הזיכרון הקצר של הציבור, על בעיות אחרות שנשקע בתוכן – ועל יכולת שיבוש הנרטיבים שלו, שיטות של עיוות היסטוריה והמצאת סיפורים, בדיוק כפי שבשנה האחרונה טען (בחוצפה) שהוא היה מבין המתנגדים להתנתקות.
לכשיגיע הרגע, לשיטתו של נתניהו, לדון באחריות שלו, הוא ימציא ויחדש סיפורים וירכיב את ההיסטוריה הקרובה והרחוקה כדי שזו תשרת אותו. נתניהו הוא אדם של קלישאות היסטוריות. הוא תמיד בנה נרטיבים ודחף אותם חזק. "את ההיסטוריה כותבים המנצחים", זו אחת האמיתות הידועות ביותר.
במלחמת 7 באוקטובר מדינת ישראל לא נכחדה ולא הגיעה למלחמת העצמאות השנייה שלה, אבל ישראל הפסידה באותו היום. הקרב היה קשה ואכזר. מספר הקורבנות עדיין לא נתפס. יישובים ישראלים נכבשו על־ידי האויב במשך שעות ארוכות. ביום הקרבות הזה – הפסדנו.
בכל הנוגע למחדל 7 באוקטובר נתניהו לא יהיה בצד ההיסטורי הנכתב על־ידי המנצחים. את הנרטיב הזה הוא לא יוכל לפרק ולחבר מחדש.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם