אחרי מלחמת יום הכיפורים שירתתי ארבע שנים בחטיבת השריון שבע ברמת הגולן. בתקופות שלא התאמנו וישבנו בבסיסי הקו שבאחריות החטיבה, היינו מקיימים שגרה של מוכנות מיידית למלחמה שתפרוץ עוד רגע.

הסבירו לנו שהסורים רוצים לתקוף אותנו ויש להם את היכולת, וכי אנחנו צריכים להיות מוכנים עם האצבע על ההדק ולא להמתין לידיעה שהם יוצאים לדרך. כל בוקר, לפני זריחה, הייתה הפלוגה בתוך הטנקים כשהם מונעים, אחרי טיפול ובדיקת כל מערכות הנשק. הכרנו כל גבשושית ביננו לבין הגבול. מאז עסקתי עשרות שנים בסיכול טרור.

הסבירו לנו שהסורים רוצים ויכולים לתקוף אותנו, ושעלינו להיות מוכנים עם האצבע על ההדק, בלי להמתין לידיעה שהם בדרך. כל בוקר, לפני זריחה, הייתה הפלוגה בתוך הטנקים המונעים, אחרי טיפול ובדיקה

כשיש לאויב כוונה (מוטיבציה ממניעים אידאולוגיים, מדינים, לפגוע בנו. יעד מוגדר לפעולת האויב עם מתווה ותוכנית מותאמים לאמצעים שברשותו) ויש לאויב אמצעי (כלל האמצעים, לרבות לוחמים ואמל"ח, המותאמים למימוש התוכנית) – צריך להיות מוכנים למהלומה בדמות פיגוע, התקפה מוגבלת או מלחמה. זהו כלל בסיסי במוכנות. כשיש כוונה ויש יכולות – השאלה היא מתי זה יקרה ואיך נערכים לרגע שבו זה יקרה. זה מחייב פעולה: אפשר לפגוע באמצעי, בין אם אלה אנשים או אמל"ח, או לטפל בכוונה.

עם זאת, צריך לקחת בחשבון שלא תמיד ניתן לממש את סיכול האמצעי או הכוונה משיקולים רבים – מדיניים, פוליטיים, מודיעיניים  ומבצעיים, אבל צריך לחתור כל העת לפגיעה במוטיבציה של היריב או בשיבוש יכולותיו, ובכל מקרה, הכרחי להיות מוכנים להתמודד עם התקפה מצד היריב.

גם ב-1973 וגם ב-2023 ידענו לאורך זמן שלאויב יש כוונה ותכניות למימושה וידענו שיש בידו אמצעים ומוכנות מבצעית למימושה. לא ידענו מתי זה יקרה ולא ידענו בדיוק באיזה היקף ובאיזה מרחב לאורך הגבולות המשותפים האויב מתכנן את התקיפה.

לכן, הבעיה מתמקדת בקבלת ההחלטות הנוגעות למוכנות, כלומר בחיבור בין ההבנה שיש כוונה ואמצעים לבין התפיסה המבצעית שמטפלת במוכנות למצב הזה.

גם ב-1973 וגם ב-2023 ידענו לאורך זמן שלאויב יש כוונה ותכניות למימושה, וידענו שיש בידו אמצעים ומוכנות מבצעית למימושה. לא ידענו מתי זה יקרה ולא ידענו בדיוק באיזה היקף ובאיזה מרחב לאורך הגבולות

גם באוקטובר 1973 וגם באוקטובר 2023 ארגוני הביטחון שלנו, צה"ל ושב"כ, ידעו שיש אמצעים ויש כוונה אצל האויב, אבל לא נערכו מבצעית משום שלא הייתה התרעה על הזמן, ההיקף והמקום.

התפיסה שהנחתה אותם היא שעד שלא מוכיחים, כלומר – עד שלא מקבלים מודיעין התרעתי שהכוונה והאמצעי עומדים לצאת לדרך – לא נערכים באופן שונה משגרת הבט"ש.

כך קרה בפועל ב"מלחמת יום כיפור" באוקטובר 1973 וכך קרה ב"מלחמת שלום הדרום" באוקטובר 2023 – לא הייתה ידיעה מודיעינית שהאויב יוצא לדרך ולא ניתנה התרעה של מערכת המודיעין לגופיה השונים – שהאויב עומד לממש את הכוונות והאמצעים שברשותו.

מפקדי הצבא וגופי המודיעין שעסקו בסוגייה לא הכריזו שמשהו ממשי עומד לקרות, וממילא לא ערכו את הכוחות בשטח בהתאם. מה שנעשה ממש בשעות או בדקות האחרונות היה מאוחר מידי. זוהי טעות שעלתה לנו פעמיים במחיר עצום.

כשל משותף נוסף ל-73' ול-23' הוא אי מוכנות, פיזית ותפיסתית לקרב הגנה. היתרון של ההגנה (ומיותר להסביר החסרונות) הוא שאין עליה כל מגבלה והיא נתונה לגמרי לתכנון, חשיבה וביצוע שלנו.

כשל משותף נוסף ל-73' ול-23' הוא אי מוכנות, פיזית ותפיסתית לקרב הגנה. היתרון של ההגנה (ומיותר להסביר החסרונות) הוא שאין עליה כל מגבלה והיא נתונה לגמרי לתכנון, חשיבה וביצוע שלנו.

באוקטובר 2023, בדומה לאוקטובר 1973, לא היו לצה"ל תוכניות הגנה מספקות. הגדר לבדה, כמו התעלה בשנת 1973, אינה תוכנית הגנה, ובמידה רבה היא הרדימה את המוכנות המבצעית.

אני טוען שמול איום שיש בו כוונה ואמצעי חייבים לצאת מנקודת הנחה, המחייבת את מפקדי הצבא, שהאויב עומד לממש את כוונתו עוד היום! ולהיות מוכנים בהיערכות מבצעית שיודעת לטפל בכוונה ובאמצעים.

זה יותר יקר אבל אין ברירה. בשכונה שלנו זו המציאות. ההנחה שהמודיעין יידע לתת התרעה מספקת – היינו להתגבר על כשלים מובנים של קונספציה, של השתעבדות לטכנולוגיה, של שקיעה בהרגלי השגרה – היא הנחה מסוכנת ביותר. היא נובעת במידה רבה גם מזלזול ביריב וביכולתו להערים עלינו. ואני לא רוצה להיכנס לעיסוק בשיטות המקצועיות לאיסוף מודיעין ולאיך בונים תמונת מצב מודיעינית על בסיס סימנים מעידים שמאפשרים הערכת מצב טובה יותר.

הכוונה והאמצעים של חמאס היו מוכרים לאמ"ן, לשב"כ, למל"מ, לועדת חוץ ובטחון, לקבינט המדיני-ביטחוני ולראש הממשלה הרבה לפני אוקטובר 2023. אם הנחת העבודה הייתה שזה עומד לצאת לדרך בכל רגע מכיוון שאי אפשר לסמוך על הגעת 'ידיעת הזהב' והיו נערכים בהתאם, היו מונעים את המחדל של ה 7 אוקטובר 2023 ולא בעלות גבוהה. המחדל הוא לא רק במודיעין אלא גם ובעיקר בהערכות המבצעית.

מול איום עם כוונה ואמצעי – נדרשת הנחת עבודה מחייבת למפקדי הצבא – שהאויב עומד לממש את כוונתו עוד היום, ולהיות מוכנים בהיערכות מבצעית שיודעת לטפל בכוונה ובאמצעים. זה יותר יקר אבל אין ברירה

הלקח החשוב מהפתעות אוקטובר 1973 ואוקטובר 2023 הוא שהשגרה המבצעית חייבת להיות מותאמת לאיום – איום שנגזר מכוונה ואמצעים. 

ועדת אגרנט בשעתו כבר קבעה כך, ונכשלנו ביישום לקחיה. עלינו לשנן שוב ושוב לעצמנו שגם אם המודיעין לא קבע שהאמצעים יוצאים לדרך – קרי, אין מידע ברור שההתקפה עומדת להתממש בתאריך מסוים – כוחות הביטחון השונים עדיין צריכים להיות ערוכים מבצעית מול היקף הכוונה והאמצעים.

אם תתקבל ידיעה על הזמן וההיקף זה יכול מאד לעזור, אבל ההיערכות הקבועה צריכה להיות כזו שתעמוד מול הכוונות ומול מלוא היקף האמצעים העומדים לרשות היריב.

למוכנות המבצעית אסור להסתמך רק על ההמתנה לידיעה קונקרטית על זמן ומרחב מדויקים. מחיר הטעות הזו כבד מדי.

חיים רובוביץ היה ראש אגף בדימוס בשב"כ והמנכ"ל הראשון וממייסדיה של עמותת "דרך כפר יוזמות חינוך", שפעילה ב-70 קהילות חינוך בפריפריה החברתית והגיאוגרפית. חיים הלך לעולמו ב-16 בדצמבר 2023. יהי זכרו ברוך.