במרכז ספרו הקלאסי של ג'וזף הלר, "מלכוד 22", עומדת הסתירה הלוגית הגלומה בסעיף דמיוני בחוקי הצבא האמריקאי, לפיו חייל יכול להשתחרר מהמשימות המסוכנות הכרוכות במלחמה רק אם יוכיח שהוא משוגע. אבל הטענה הזו לא יכולה לשחרר אותו, כיוון שמי שחרד לחייו הוא לא באמת משוגע.

גיבור הספר, יוסריאן, טייס בטייסת מפציצים באיטליה שיודע כי הוא עלול להיהרג בגיחת ההפצצה הבאה, יודע גם להעריך את המלכוד בו הוא נמצא: "חתיכת מלכוד, המלכוד 22 הזה" הוא אומר לרופא הטייסת. והרופא מסכים אתו: "זה הכי טוב שיש".

מעניין מה היה אומר יוסריאן על מלכוד 23, המלכוד בו נמצאת מדינת ישראל כיום. הוא בטח היה מתפעל גם ממנו, כי התסבוכת שהוא יוצר גדולה מזו שיצר מלכוד 22.

מעניין מה היה אומר יוסריאן על מלכוד 23, המלכוד בו נמצאת מדינת ישראל כיום. הוא בטח היה מתפעל גם ממנו, כי התסבוכת שהוא יוצר גדולה מזו שיצר מלכוד 22

הנה מרכיביו האבסורדיים של המלכוד הזה.

צה"ל לוחם כבר קרוב לשבועיים לחימה קרקעית בעזה ומתקדם לאט ובזהירות לשלילת יכולות צבאיות מחמאס. כדי להתקדם במשימה הוא נזקק לזמן, לעוד הרבה זמן. זמן הוא מצרך יקר. לחימה בשטח בנוי המביאה לנפגעים אזרחיים רבים ותמונות קורעות לב מעזה, לצד הדאגה לגורל החטופים, יוצרים לחץ בינלאומי לסיום הלחימה מהר ככל האפשר.

הדרך המרכזית למיתון הלחץ הזה עוברת בדיונים בהם הייתה ממשלת ישראל אמורה להתחיל כבר בימי המלחמה הראשונים, במטרה לקבוע כיצד יראה היום שאחרי המלחמה. במילים אחרות: איזה הסדר רוצה ישראל לראות בעזה, בהנחה שיושג היעד של סילוק שלטון חמאס? כיצד יתנהל פרויקט שיקום הרצועה? מי ינהל אותו? ומי ימלא את החלל הפוליטי שיותיר חמאס?

ממשלה נורמלית, הרואה בזמן מלחמה את עיקר תפקידה בייצור התנאים הנוחים ביותר להשגת ניצחון, הייתה כבר מתחילה לבנות מתווה סביר. מתווה שהיה מאפשר לתומכי ישראל במערכת הבינלאומית, בראש ובראשונה נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, לטעון שיש הסכמה רחבה לגבי העתיד הרצוי ברצועה ולכן לא צריך לכפות על ישראל הפסקת אש העלולה לפגוע בהשגתו. אבל הממשלה הזו אינה נורמלית.

האגף הדומיננטי בממשלה מורכב מחברי הציונות הדתית ועוצמה יהודית. הוא דומיננטי לא רק בגלל עוצמתו המספרית אלא גם בגלל שביחסי הכוחות הנוכחיים חבריו יודעים שהם מחזיקים את בנימין נתניהו במקום הרגיש ביותר ולכן הם יכולים לדרוש ולהשיג כמעט את כל העולה על רוחם.

כדי להתקדם במשימה הצבא נזקק לזמן רב. זמן הוא מצרך יקר, כי לחימה בשטח בנוי מביאה לנפגעים אזרחיים רבים ותמונות קורעות לב מעזה, לצד הדאגה לגורל החטופים, ולחץ בינלאומי לסיום הלחימה מהר

אי אפשר לטעון שלחברי האגף הזה אין חזון ליום שאחרי. אורית סטרוק וכמה מחבריה דיברו על חידוש ההתיישבות היהודית בחבל עזה, כלומר לתקוע 10,000 יהודים בין יותר משני מיליון פלסטינים כאמצעי להבטיח את ביטחון ישראל.

לחבר הכנסת עמיחי אליהו יש חזון אחר, פחות הומניטרי אבל יותר יעיל, להטיל פצצת אטום ("מטאפורית") על הרצועה, כנראה כאמצעי לדילול האוכלוסייה. הפתרונות האלה, באופן לא מפתיע, אינם מקובלים על המערכת הבינלאומית והם מוציאים לישראל שם של מדינה בלתי רציונלית ובלתי אחראית. מה שמתאים לכוכב הפרשנות החדשה אליהו יוסיאן לא מתאים למנהיגים דוגמת ביידן, אולף שולץ ומנהיגים ערביים מתונים.

על דעת כולם, גם במערכת הבינלאומית וגם במערכת הביטחון הישראלית, מקובל שישראל לא תישאר לשלוט בעזה וכי כבר עכשיו צריך להתחיל לבנות את הרשות הפלסטינית בראשות אבו מאזן (או מי שיהיה יורשו) ליטול את המושכות מחמאס.

כאן אנחנו נכנסים לעובי הקורה של מלכוד 23: בתנאים נורמליים ראש הממשלה נתניהו היה זורק לכל הרוחות את איתמר בן-גביר, בצלאל סמוטריץ' וחבריהם, ומכניס לממשלתו שחקנים פוליטיים שפויים יותר, שהיו מסייעים לישראל להשיג את הזמן הדרוש לצה"ל כדי להשיג יעדים צבאיים סבירים במחיר סביר. אבל התנאים כידוע אינם נורמליים וראש הממשלה ובני ביתו אינם מוכנים לסכן את העתיד האישי אפילו למען השגת יעדי המלחמה.

לח"כ אליהו יש חזון אחר, פחות הומניטרי אבל יותר יעיל, להטיל פצצת אטום על הרצועה, כנראה כאמצעי לדילול האוכלוסייה. הפתרונות האלה, באופן לא מפתיע, מוציאים לישראל שם של מדינה בלתי רציונלית

לכן, למרות לחץ של כל תומכי ישראל, הממשלה לא קיימה עד היום אפילו דיון אחד בדרך בה היא רואה את עזה ביום שאחרי. נתניהו יודע שהמונח "רשות פלסטינית" הוא סמרטוט אדום שיבעיר את האגף הרדיקלי בממשלה שלו ויערער את יציבותה. ומכיוון ששמירת היציבות הזו חשובה לו יותר מכל, הוא מעדיף את תמיכת בן-גביר, סמוטריץ' והבייס על פני תמיכת הנשיא ביידן, שמצטייר כשוחר טובת מדינת ישראל יותר משרי הממשלה שנבחרו על ידי אזרחיה.

אז זהו מלכוד 23 בתמציתו: כדי להשיג ניצחון, קרי סיום שלטון חמאס, נתניהו צריך לסלק מממשלתו את המפלגות המחבלות במעשים ובדיבורים בהשגת יעד זה. אבל סילוקן עלול לסכן את שלטונו של נתניהו, שהוא בעיניו חשוב יותר מהשגת ניצחון במלחמה. "חתיכת מלכוד" היה אומר על המלכוד הזה יוסריאן, קורבנו המקורי של מלכוד 22.

ועם זאת, למלכוד 23 יש גם פתרונות. הסביר ביותר, שגם הוא לא קל לביצוע, הוא שיתוף פעולה בין בני גנץ, יאיר לפיד ואביגדור ליברמן, שיציעו לנתניהו הצעה בנוסח הבא: סלק את בן-גביר, סמוטריץ' וחבריהם מהממשלה, ואנו נספק לך רשת ביטחון קואליציונית עד סיום השלב העיקרי של המלחמה. אחר כך נלך לבחירות. אם לא תקבל זאת, המחנה הממלכתי יפרוש מהממשלה, מה שיביא כנראה לנפילתה המיידית.

נכון שרשת ביטחון קואליציונית לנתניהו תרחיק את קץ שלטונו לזמן מה, אבל השגת ניצחון במלחמה (תהיה משמעותו אשר תהיה), חשובה עוד יותר. רשת ביטחון כזו תחזק את התמיכה הבינלאומית בישראל. בלעדיה יימשך הקיפאון הקיים בממשלה והלחץ הבינלאומי להפסקת אש יתעצם.

זהו מלכוד 23 בתמציתו: להשגת ניצחון – סיום שלטון חמאס, נתניהו צריך לסלק מממשלתו את המפלגות המחבלות בהשגת יעד זה. אבל סילוקן עלול לסכן את שלטון נתניהו, שהוא בעיניו חשוב יותר מהשגת ניצחון במלחמה

אז הנה עוד מלכוד 23 קטן: המעשה הפטריוטי הנכון של מתנגדי נתניהו לשבועות הקרובים הוא לתמוך בהמשך שלטונו, אבל ספק אם נתניהו עצמו יכול לעמוד במחיר הפוליטי הכרוך בכך. "חתיכת מלכוד" היה אומר יוסריאן גם על זה.

פרופסור (אמריטוס) אורי בר-יוסף מאוניברסיטת חיפה הוא מומחה למודיעין, ביטחון לאומי, והסכסוך הישראלי-ערבי ובתחומים אלה הוציא תשעה ספרים, ביניהם "הצופה שנרדם: הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה" (2013); "המלאך: אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור" (2018); "מלחמה משלו: חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים" (2021), ו"התאוששות: צה"ל במבחן מלחמת יום הכיפורים" (2023).