"הוי, נערה, השליכי את עצמך עוד פעם למים, כדי שבפעם השנייה תהיה לי הזדמנות להציל את שנינו"
אלבר קאמי, "הנפילה". תרגום לעברית: עמנואל פינטו
בדיחה עממית מספרת על דייר שנזרק מדירתו משום שלא היה בכוחו לשלם את שכר הדירה. בחוץ, כשכל רהיטיו סביבו, שואל אותו בעל הדירה מה הוא חושב על מקום מגוריו החדש. השיב הדייר שאומנם מואר ומרווח לו, אך אין איפה לתלות את המנורה.
בני הערובה נתפסים בעיני השלטון כגורם המעכב את החזרה לנורמליות. אולם, נדמה כי מטרת המלחמה בעזה היא לא השבתם, אלא ניסיון ההנהגה לשוב לבית השכור ממנו אנו – בעלי הבית – גירשנו אותה.
בני הערובה נתפסים בעיני השלטון כגורם המעכב את החזרה לנורמליות. אולם, נדמה כי מטרת המלחמה בעזה היא לא השבתם, אלא ניסיון ההנהגה לשוב לבית השכור ממנו אנו – בעלי הבית – גירשנו אותה
נתניהו ממעט בפגישות עם משפחות החטופים, ולאחראים על הקשר איתן הוא ממנה חדלי אישים. הוא גם נמנע עד כה מהגעה להלוויות. עבורו לא משנה אם ימותו עשרות אלפי חיילים או חייל אחד בודד, כל עוד הנורמליות המדומה שלו תוחזר.
שיטת האי־ידיעה של נתניהו היא סיסטמה של התחמקות מכוונת לתוך שכחה. זה לא שלא ידע כי… אלא שהוא פועל במזיד כדי לא לדעת (וברור שהוא ידע). כדי שהעובדות לא ישמשו כקרדום מושחז, לאורך כל הדרך וגם עתה, הוא אינו מהסס להתבצר ולמנוע מהידיעה להגיע אליו מלכתחילה. עבור נתניהו, העובדות הן חומרים אווריריים דרכם ניתן לחלוף, מבלי להתעכב עליהם – ולא שכר דירה מחייב.
מאז טבח אוקטובר מובל נתניהו באוזן אל הידיעה, אך בסוף הטרגדיה הוא לא יהיה זה שינקר לעצמו את עיניו כדי לכפר על חטא. בשונה מהמחזה האדיפלי, הוא פוקד על האזרחים החפים מפשע לעבור אנוקליאציה קולקטיבית – ניתוח עקירת העין במלואה, בשם "הניצחון".
הרי חבורת העיוורים צריכה אדם אחד רואה כמוהו (ידע או לא ידע?), שימנע מהם למעוד על האבן הכי קטנה, כמו באותו משל של ברויגל. זה כלל לא משנה אם הרואה היה זה שהציב את האבן לרגליהם מלכתחילה. לכן כשהתותחים רועמים, על הציבור לרעום עוד יותר. "אם אתה מסוגל לראות – התבונן", נכתב ב"על העיוורון". להתבוננות שלנו יש תפקיד מכריע גם עתה.
כשהמשוגע של ניטשה מחפש את אלוהים בכיכר העיר עם פנס ("את האלוהים אני מחפש!"), לא לעבר אחיו המאמינים הוא זועק, אלא לעבר החילונים הגמורים. המשמעות הייתה ועודנה מבהילה אך ברורה מתמיד: עכשיו אתם, המשוגעים, אחראים על סרגל הערכים העליון של עצמכם. עליכם להצמיח מוסר מהאין. אחרת – ניהיליזם.
המשמעות הייתה ועודנה מבהילה אך ברורה מתמיד: עכשיו אתם, המשוגעים, אחראים על סרגל הערכים העליון של עצמכם. עליכם להצמיח מוסר מהאין. אחרת – ניהיליזם
כבר מעל חודש שראשי המדינה מתהלכים עם פנס כבוי, בניסיון כזב למצוא את סרגל הערכים העליון שישמש למדידת הכישלונות, הקונספציות והמחדלים. בניסיון לצקת למילים של ההווה את רוחות הרפאים של העבר. ואילו כשאלומת החושך פוגעת בפני בני הערובה, הפנס שלנו נדלק.
* * *
לכולם ברור שהממשלה הנוכחית שורדת על אדי דלק מכוח אינרציה כבר חודשים ארוכים. כספים לא עוברים. אנשי מקצוע מתפטרים. הוועדות מתכנסות ויושבי הראש מכים בפטישים. הכול מכוח לוגיקה שבורה של עולם מראות מעוות, כמשחק של מראית עין, כאשליה לשימור ה"קונספציה" של הממשלה, כדימוי סדוק של משטר דמוקרטי חיוור.
הקונספציה הלשונית (המבצעית, המדינית, האסטרטגית) כשלה משום שהיא מלכתחילה נועדה לכישלון, אבל מערכת העיכול של הפרופגנדה המורלית ממשיכה להפיק גללים מדומים של נחמה. את ה"ביחד ננצח" שולפים מייד אחרי שביחד הובסנו.
היה זה הציבור עצמו שבמשך חודשים זעק בהפגנות חסרות תקדים נגד אלה הפוגעים בטולרנטיות המתחייבת מעצם השיטה הדמוקרטית. הציבור מחה כנגד הפגיעה בליברליות, על הצורך בשוויון בנטל, ואפילו נגד הכיבוש. אך כוח המחאה האדיר נבלם עם פרוץ המלחמה.
זה הביחדנס שבזכותו שקענו וזה הביחדנס שבזכותו אנו ממשיכים להפסיד (חיים של חיילים, זמן של בני ערובה בשבי). אנשי המחאה התגייסו לספק לאזרחים נדבה – אך לא שיטת פעולה. הם לא התגייסו מיידית למיטוט הממשלה, וברור לכולם שהמחדל הבא נמצא מעבר לפינה. הממשלה חייבת אתחול ועכשיו.
זה הביחדנס שבזכותו שקענו וזה הביחדנס שבזכותו אנו ממשיכים להפסיד (חיים של חיילים, זמן של בני ערובה בשבי). אנשי המחאה התגייסו לספק לאזרחים נדבה – אך לא שיטת פעולה
משמעו של הביטוי המלא "סטטוס קוו אנטה בלום" הוא "המצב שהיה לפני המלחמה". כדי שההפגנה לא תהיה לשם ההפגנה, לא די למחות כנגד שינוי "הסטטוס קוו" = "מצב כמו", נדרש לפרט כמו מה.
השתיקה האזרחית, לצד ההתגייסות הפילנתרופית המרשימה, כמו פוטרת את הממשלה ממילוי מחויבויותיה, מאפשרת לה להפעיל כוח רב יותר במלחמה (ואין מלחמה בלי פשעי מלחמה) ומעודדת אותה בעקיפין להפקיר את בני הערובה למען העמקת ה"קונספציה" של ה"ביחד ננצח".
הסטטוס קוו אנטה בלום הוא החזון הוורוד של נתניהו, והסיוט הגדול ביותר של העם היהודי. כשאין איפה לתלות את מנורת הדמוקרטיה הליברלית, קירות הפשיזם הנצחי משרטטים מראית עין של דירה, במראית עין של חברה, במראית עין של חוזה חברתי.
כשאין איפה לתלות את מנורת הדמוקרטיה הליברלית, קירות הפשיזם הנצחי משרטטים מראית עין של דירה, במראית עין של חברה, במראית עין של חוזה חברתי
החוזה הופר וכבר הפסדנו, אבל אל למחאה של העם להמשיך לפעול לדריסת הערכים שהיא עצמה הגדירה כקווים אדומים. ישראל לא נמצאת בסכנה קיומית בגלל ארגון הטרור חמאס אלא בגלל הבגידה בחוזה החברתי.
עלינו לסרב לכל פעולה נוספת עד להשבת החטופים, התקפית ככל שתהיה ומלאה במטעני נקמה היסטוריים, ולמנוע מהממשלה את הרוח הגבית הניתנת לה יום אחרי יום בטענה שעכשיו עלינו להתרכז בניצחון.
את המרד אנו חייבים לבני הערובה.
בכיכר העיר מסתובבים נציגי החברה האזרחית, טרוטי עיניים, מגששים אחר מפסק הפנס באור יום וזועקים: "את בני הערובה אנו מחפשים! את בני הערובה!" ובת קול מאשימה נשלחת כחץ מורעל: "אנחנו הפקרנו אותם – אתם ואני! ועתה אנחנו צונחים מטה, מטה, והחשכה בולעת את כולנו. הדליקו את הפנסים! יש להדליק את כל הפנסים! הפנסים, רבותיי, הפנסים!"
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם