מסיבת עיתונאים שנייה עם בנימין נתניהו. וואו.
טוב. גם עם השרים יואב גלנט ובני גנץ. אבל נתניהו הוא הרי הפרד העקשן ששנים לא עונה לשאלות עיתונאים בעברית, לא מקיים מסיבות עיתונאים שבועיות או חודשיות או שנתיות ומתראיין רק באנגלית.

אז מסיבת עיתונאים שנייה זה ממש חדשות דרמטיות. דרמה. אירוע דרמטי. או כל ביטוי לשוני החביב על אולפני החדשות במלחמה.

אם כך זו גם סיבה לבחון את האירוע. מה קיבלנו? מה יצא מפיו של רה"מ שעונה על שאלות אזרחי המדינה אחרי חודש שבו אירע טבח נוראי ופרצה מלחמה קשה ועקובה מדם תחת אחריותו של אותו פרד עקשן נתניהו, המומחה לספינים, שקרים ואבי מכונת הרעל שמטרטרת בחיינו כבר 16 שנה?

מסיבת עיתונאים שנייה זה חדשות דרמטיות וסיבה לבחון את האירוע. מה יצא מפי רה"מ שעונה על שאלות אזרחי המדינה אחרי חודש שבו אירע טבח נוראי ופרצה מלחמה עקובה מדם תחת אחריותו?

עיתונאים חביבים לא שאלו את המתבקש מאליו על ידי מיליוני ישראלים: מדוע אינך מתפטר? מתי תתפטר? למה אינך מתפטר?
איך אתה מתכוון להתפטר?
אתה מבין שאתה חייב להתפטר?
משפחות הנרצחים והחטופים דורשות שתתפטר. מה תשובתך להן?
מדוע אתה חושב שאינך צריך להתפטר?

אף אחת מהשאלות הללו לא נשאלה.

נתניהו נשאל על "היום שאחרי", על שירות בניו, על האמירה של נשיא צרפת עמנואל מקרון, על התקדמות במגעים לעסקה (סירב לדבר) ואפילו שאלה אחת מתבקשת על מדיניותו לחיזוק חמאס. אלא שכרגיל תשובתו חמקה ושיקרה כאילו הוא היכה בחמאס "אבל לא עקרנו אותו ואת זה נתקן".

שאלות ביניים לא היו ולכן גם לא העמידו אותו במקומו.

בכלל, מסיבת עיתונאים הנשלטת ע"י אנשי ראש הממשלה היא אירוע נכה. עיתונאי מורשה לשאול שאלה אחת ואין לו יכולת או רשות לערער על התשובה או לשאול שאלת המשך לאור תשובת רה"מ.

כך יכול נתניהו לנצל שאלה לעוד נאום אקרובטי, או להתחמקות מילולית מנושא השאלה.

מסיבת עיתונאים הנשלטת ע"י אנשי ראש הממשלה היא אירוע נכה. עיתונאי מורשה לשאול שאלה אחת ואין לו יכולת או רשות לערער על התשובה או לשאול שאלת המשך לאור תשובת רה"מ

בימיה הרחוקים של רשות השידור, שודרה בכל שבוע התכנית "מוקד". שלושה עיתונאים ישבו מול אישיות פוליטית בכירה ובמשך שעה שאלו ככל העולה על דעתם.

המרואיין לא הגיע עם דף מסרים ולא ענה כשהוא מקריא תשובות מוכנות לשאלות שלכאורה נשאלו בלי שיידע את תכנן.

אבל נתניהו הוא הרי פריק של תקשורת. חולה שליטה. הוא לא ישאיר לאיש את ההזדמנות לשאול שאלה לא נוחה.

ומצידו השני של החדר ישבו עיתונאים. איש לא צילם אותם. רק שמענו את השאלות. העיתונאים הועלמו למעשה מידיעת הצופים וגם הסיטואציה לא נראתה. מסיבת עיתונאים מוזרה שמתקיימת בלי לחשוף את העיתונאים.

כל ההצגה הזו כמובן נועדה למנוע מהעיתונאים לשאול כאוות נפשם. לייצג נאמנה את הציבור הזועם על מחדלי הממשלה, את משפחות החטופים הנקרעות מדאגה ואת משפחות החללים המבקשות תשובה למחדל, ואולי לחשוף בפני הציבור למי הוא בוחר לענות ועל מי הוא מדלג.

כל ההצגה הזו נועדה למנוע מהעיתונאים לשאול כאוות נפשם. לייצג נאמנה את הציבור הזועם על מחדלי הממשלה, את משפחות החטופים הנקרעות מדאגה ואת משפחות החללים המבקשות תשובה למחדל

למעשה אף עיתונאי לא שאל אפילו שאלה אחת על מחדל ה-7 באוקטובר.
חודש בלבד מאז כבש חמאס 8 בסיסי צה"ל והחריב 21 יישובים, הרג 1400 אזרחים וחיילים וחטף 240 אחרים ובהם תינוקות נשים וזקנים לעזה. למעשה, רה"מ לא נשאל אפילו שאלה אחת על אחריותו למחדל הנורא ביותר מאז השואה.
זו הייתה בעצם הלוויה עיתונאית. הלוויה של מקצוע העיתונות, של כלב השמירה המת של הדמוקרטיה. מסיבה עצובה.

אולפני הרדיו והטלוויזיה מלאים במלל ופטפטת פרשנית אין סופיים יומיום. מנסים להסביר לציבור מה אומר, מתכנן ורוצה רה"מ, ומה מתכוונת לעשות הממשלה ואילו מחדלים היא מבצעת. אבל כשמגיע רגע האמת ואותם עיתונאים מתייצבים מול רה"מ, כל התקיפות, הנחרצות והמידע מתפזרים להם ומתפוגגים מול מיקרופון ודגלי ישראל על במת האירוע המכונה מסיבת עיתונאים.

למה זה קורה? מדוע לא דורשים כלי התקשורת שלנו את המובן מאליו בכל מדינה – מפגש ישיר, מקצועי, פתוח ועצמאי עם רה"מ? מדוע ראשי הערוצים לא דורשים תכניות מוקד מול רה"מ? מדוע מאפשרים לו להתחמק שוב ושוב מחובתו הבסיסית לתת תשובות על התנהגותו, מחדליו, אחריותו, מדיניותו והחלטות ממשלתו? מדוע לכל הרוחות?

האם הטבח של 7 באוקטובר אינו אירוע חמור דיו כדי שגם כלי התקשורת שלנו יתעשתו ויבצעו את תפקידם? יממשו את אחריותם?

המדינה מלאה בארגוני מתנדבים שעושים זאת ללא משכורות הטאלנטים, במגוון תחומים שנדרשים כעת לתפקוד תקין של אזרחי המדינה בעת מלחמה.

אבל דווקא בתחום המידע הנדרש עבור הציבור מכלי תקשורת כמו אוויר לנשימה, דווקא התחום הזה נותר בשליטת השלטון או כפוף לגחמותיו.

מדוע כלי התקשורת לא דורשים את המובן מאליו בכל מדינה – מפגש ישיר, עם רה"מ? האם טבח ה-7 באוקטובר אינו אירוע חמור דיו כדי שגם כלי התקשורת שלנו יתעשתו, יבצעו את תפקידם ויממשו את אחריותם?

אותם מפגשים בודדים בין עיתונאים למקבלי ההחלטות חייבים להתנהל אחרת. חייבים לייצג את הציבור שנרצח, נחטף ושכל את ילדיו במחדל. אין פה מקום לשיקולים של רייטינג או לשיקולי היום שאחרי ויחסי העיתונאי עם לשכת רה"מ.

המפגשים שיזם נתניהו עם ראשי הערוצים רק מעידים על המגמה הזו שלו, לנסות לשלוט בנרטיב גם אחרי מחדל כה נורא. אין לתת לזה יד.

אומץ זה לא רק בשדה הקרב, אלא גם מול המיקרופון של רה"מ.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.