המלחמה בעזה התחילה בהתקפת חמאס כדי לעצור את ההסכם בין ישראל לסעודיה, ולפיכך תמונת הניצחון צריכה לכלול הסכם בין ישראל לסעודיה וכינון נאט"ו ערבי-ישראלי. נאט"ו שיתייצב מול הקשת השיעית, שהיום היא קשת שיעית-רוסית בתמיכה סינית.

לפיכך, ישראל חייבת לתאם את תמונת "היום שאחרי" עם סעודיה, אבל יש כמה בעיות שיש לתת עליהם את הדעת, עוד לפני הקושי הגדול שמציבה קונפדרציית הסקטורים הקרויה ממשלת ישראל.

ישראל חייבת לתאם את תמונת "היום שאחרי" עם סעודיה, אבל יש כמה בעיות שיש לתת עליהם את הדעת, עוד לפני הקושי הגדול שמציבה קונפדרציית הסקטורים הקרויה ממשלת ישראל

בכנס של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה בירושלים, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת עזה, דיבר אורח מסעודיה על הצורך לכונן את ברית ים-סוף של המדינות השוכנות לחופיו, כדי להתמודד יחד מול האתגר החות'י מתימן.

שיגור הטילים מתימן לישראל המחיש את הצורך הזה, בעיקר כשהטילים הופלו בידי ישראל, סעודיה וארצות הברית. תוך כדי הלחימה בעזה החות'ים גם פגעו ביחידה הבחריינית בכוח הבין-ערבי החונה בסעודיה, שיכול להיות הגרעין לנאט"ו הערבי-ישראלי.

הכוח הבין-ערבי הכולל את בעלות בריתה של ישראל במפרץ ואת סודאן – לא כולל את ירדן ואת מצרים, והדבר טעון הסבר.

ראשית, בין סעודיה לבין מצרים יש תחרות סמויה על מי מנהיג את העולם הסוני. סעודיה לא יכולה להצטרף להסכמי אברהם, מכיוון שהיא לא יכולה לעשות שלום עם ישראל אחרי מדינות המפרץ. היא חייבת ליזום משהו חדש, המבליט את מנהיגותה, וזה ברית ים סוף.

אבל ברית ים סוף מעוררת את התחרות עם מצרים על המנהיגות הערבית, שהתחילה במתיחות בין שתי המעצמות הסוניות על האיים בפתח מפרץ אילת, סנפיר ותיראן, שישראל העבירה למצרים. סעודיה דרשה אותם לעצמה, ומצרים נכנעה כחלק משיפור יחסי סעודיה ישראל, ופתיחת שמיה של סעודיה לטיסות מישראל. לא ברור מה מצרים קיבלה בתמורה, אם בכלל, והוויתור שלה המחיש שלא היא, אלא סעודיה, היא המנהיגה האמיתית של הערבים.

בכנס המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה בירושלים, קצת לפני פרוץ מלחמת עזה, דיבר אורח מסעודיה על הצורך לכונן את ברית ים-סוף של המדינות השוכנות לחופיו, כדי להתמודד יחד מול האתגר החות'י מתימן

דעת הקהל במצרים לא קיבלה בקלות את הוויתור הזה, כי עמוק בתודעה שלה מצרים היא "אום א-דוניא" – מרכז העולם. המצרים לא יקבלו בקלות את התובנה שמצרים איננה עוד המדינה המובילה של המזרח התיכון, אלא סעודיה.

יש לשים לב לכך שהנשיא עבד אל פתח א-סיסי העתיק את הפגישות האזוריות שלו משרם א-שיח' בקצה המזרח לאל-עלמיין, שבקצה מערבה של מצרים. האם הוא מאותת שבהמשך לוויתור על האיים, הוא ירשה לסעודיה לקבל את הפיקוד על ברית ים-סוף? יכול להיות, אבל לא בלי מחיר. מצרים שקועה במשבר כלכלי עמוק ורק סעודיה יכולה להושיע אותה. האם זה יהיה המחיר? חילוצה של מצרים מעומק המשבר הכלכלי?

מצרים לא נענתה להפצרות סעודיה לסייע לה במלחמה נגד החות'ים בתימן, כדי שלא להיות תחת פיקוד סעודי, וגם צרוב בה זכר תבוסתה במלחמת תימן בשנות ה-60 של המאה שעברה.

מי שגם היא לא נענתה להפצרות סעודיה הייתה ירדן. ראשית, היא לא מוציאה את צבא ירדן למשימות מחוץ לגבולותיה, אפילו לא כאשר דאע"ש שרפה בחיים טייס שלה. היא לא יכולה להרשות לעצמה קבלת ארונות קבורה של בדואים הרוגים בשדות קטל הרחק מגבולותיה. צבא ירדן הבדואי הוא צבא הגנה ולא התקפה.

מצרים לא נענתה להפצרות סעודיה לסייע לה במלחמה נגד החות'ים בתימן, כדי שלא להיות תחת פיקוד סעודי, וגם צרוב בה זכר תבוסתה במלחמת תימן בשנות ה-60 של המאה שעברה

בנוסף, בין ירדן לבין סעודיה יש תחרות על מי שומר על המקומות הקדושים. סעודיה לא מקבלת את היומרה ההאשמית להיות האפוטרופוס על אל-אקצא. על פי ספרי הלימוד הסעודיים החדשים, מסגד אל-אקצא מוגדר כתחת האחריות של סעודיה, ובעסקה של דונלד טראמפ הוצע להקים למסגד אל-אקצא מועצת נאמנות כל מוסלמית בהנהגה סעודית.

ירדן כמובן לא קיבלה זאת. סירובה להשתתף בכוח הבין-ערבי, בנוסף למחלוקת על אל-אקצא, מנעו ממנה את הסיוע הסעודי – וזה מן הגורמים למשבר הכלכלי העמוק של ירדן, המקביל למשבר של מצרים ושל לבנון. משיכת כספי האמירויות וסעודיה מן הבנקים של ביירות הייתה גורם מרכזי בקריסתה הכלכלית של לבנון.

לפני שיהיה אפשר לדבר על נאט"ו סוני-ישראלי, חייב לקרות שידוד מערכות פנימי בעולם הערבי, והסכמה מצרית וירדנית להגמוניה סעודית. זה יכול לקרות רק בשיתוף פעולה עם ישראל – ופה הבעיה.

תנאי לכל התפתחות זה הרגעת הזירה הפלסטינית. כל המהלכים שאיפשרו את התפתחות היחסים בין ישראל עם המפרץ היו תוצאת השקט היחסי בזירה הפלסטינית. לא נעים לומר, אבל הייתה זאת ישראל שעוררה את הזירה הפלסטינית – באיום "היהודי" על מסגד אל-אקצא, תהלוכות הדגלים, "שיישרף לכם הכפר" בעיר העתיקה, והתפרעות נוער הגבעות בגדה.

אחרי שישראל הציתה את הגדה, היה קל יותר לאיראן לארגן את תגובתה בגדה ובעזה, וכל המגעים להסכם היסטורי ישראלי סעודי נכנסו לסחרור.

לפני דיון בנאט"ו סוני-ישראלי, נדרש שידוד מערכות בעולם הערבי, והסכמה מצרית וירדנית להגמוניה סעודית. זה יכול לקרות רק בשת"פ עם ישראל – ופה הבעיה. תנאי לכל התפתחות זה הרגעת הזירה הפלסטינית

מאמציו של שר החוץ האמריקאי אנטוני בלינקן להרגיע את הזירה הפלסטינית מתנגשים עם תמונת הניצחון של קונפדרציית הסקטורים הקרויה ממשלת ישראל. היהדות הפוליטית של איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק מדברים על שיקום גוש קטיף. בקואליציית הסקטורים הם הסקטור המוביל, וכל עוד זה המצב – אין תמונת ניצחון של הסכם עם סעודיה.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.