אירועי השבעה באוקטובר יחרתו לנצח בלב האומה היהודית כהיסטוריה סינגולרית, חריגה במופעיה, צרובה לדורי דורות. היסטוריה הנמסרת בירושה בין-דורית, נצרבת בתודעה, וקונה לה חזקה.
העיבוד של הטראומה – פרטית, קהילתית וקולקטיבית – נעשה ועוד ייעשה במרחבים הנפשיים והטיפוליים, והשקעה בשיקום רוחני, פיזי ורגשי תסייע בהתמודדות. אבל מה שהיה לא ישוב עוד לקדמותו. פני הרוע נחרתו בנו שוב.
עיבוד הטראומה – פרטית, קהילתית וקולקטיבית – נעשה וייעשה במרחבים הנפשיים והטיפוליים, והשקעה בשיקום רוחני, פיזי ורגשי תסייע בהתמודדות. אבל מה שהיה לא ישוב לקדמותו. פני הרוע נחרתו בנו שוב
מאפיין מרכזי של פרעות תשפ"ד, השבעה באוקטובר, הוא לא הרג ללא אבחנה אלא דווקא היותו רצח עם אבחנה. בעטיין של אבחנות מזוויעות אלו המטלטלות את נפשנו, חובטות בזהות האנושית שלנו ללא רחם, התקשינו ועודנו מתקשים לנשום, להכיל, להבין, להכניס פשר, למצוא מילים.
אילו מילים יש בנמצא נוכח פריצה מוחלטת של גבולות הרוע והשטניות, זו המחושבת, המכירה בערך עצמה ומבקשת להביאה לכדי שכלול אימתני תוך כדי ביצוע מכני של חילול צלם אדם?
לכן "האירוע" הכתיב שתי תגובות בולטות: מחד, שתיקה, אלם ומחנק לנוכח זוועה שקשה להכיל, ומאידך ובה בעת, צעקה גדולה, המבקשת להוקיע את הטבח הוקעה אבסולוטית, שאינה תלויה בדבר זולת "האנושי". ואז בעודנו מתקשים לנשום, עוד קודם למערכה הצבאית בעזה, בא ההקשר הפרשני, ותבע להחזיר את היהודי השחוט לעמדת המקרבן, המדכא, ואת הפלסטיני לעמדת הקורבן.
כמה מרחק ביקורתי נדרש כדי לעשות זאת בתוך רגעי האימה עצמם, חשבתי לעצמי, ולעומת זאת, כמה כוח מוסרי ואתיקה של הכרה וכבוד האדם נדרשים כדי לשהות בתוך האובדן ובתוך האימה המפולשת בו. התביעה לעשות כן, לשהות ולהשעות, אין משמעה להתעלם מן ההקשר הפוליטי הרחב של פרעות תשפ"ד. הגם שבהחלט גם הוא ראוי לאתגור, ובכך אעסוק להלן. ההתקוממות כנגד המסגור הפרשני דנן בעודנו חבולי נפש הייתה התקוממות אנושית, בראש ובראשונה.
בעודנו מתקשים לנשום, עוד קודם למערכה הצבאית בעזה, בא ההקשר הפרשני, ותבע להחזיר את היהודי השחוט לעמדת המקרבן, המדכא, ואת הפלסטיני לעמדת הקורבן
מה מקור הפער בין שני הקטבים האלו? על השאלה הזו יש יותר מתשובה אחת, ואולם היא בהחלט דורשת להתעכב על הנרטיב שהתעצב במרחבים אינטלקטואלים ואקטיביסטיים ספציפיים של שמאל רדיקלי בארץ ובעולם, כלפי "השאלה היהודית" בתנאי הריבונות הלאומית.
תהא זו טעות להשליך לסל אחד את כל המחשבה הפוסט-קולוניאלית על יחסי כוח חברתיים בעולם הגלובלי, וגם לא את פעימותיה הראשונות האנטי-קולוניאליות. זו פרדיגמה מגוונת, ויש לה תרומה חשובה לתודעה ולמאבק לשוויון של מיעוטים חברתיים, מגדריים, כלכלים, אתניים ולאומיים.
היא אינה מייתרת למשל את חשיבותה של ביקורת אירופוצנטרית על גזענות והדרה. אך הסירוב המתמשך במחוזות הרדיקליזם השמאלי לגנות את הטבח, או לחילופין לגנות אבל מייד לפרשן את סיבת מופרעותה של האלימות, וכן הסירוב לזהות את חמאס כארגון טרור ולהוקיע התנגדות פלסטינית אלימה – מסמנים לא רק כשל מוסרי אלא גם כשל תיאורטי ורעיוני.
הם חושפים משבר אינטלקטואלי עמוק המציב בספק גדול את כשירותם של טקסטים רבים מבית היוצר של הגות רחבה, בתוכה גם פוסט-מודרנית, הנלמדים ומנוסחים מבעד למשקפיים של שוויון ופירוק הכוח.
הסירוב המתמשך של השמאל הרדיקלי לגנות את הטבח, או לגנות ומייד לפרשן את סיבת מופרעותה של האלימות, וכן הסירוב לזהות את חמאס כארגון טרור – מסמנים לא רק כשל מוסרי אלא גם כשל תיאורטי ורעיוני
הדיאלקטיקה הפשטנית של מדכא-מדוכא, שאינה מאפשרת לאף משתנה נוסף לחדור לתוכה, ניצבת בבסיסה של ביקורת רדיקלית פרו-פלסטינית עכשווית. זו מתגלה בימים אלו כדלק אידיאולוגי המבעיר אלימות ומסכן את שלומם של יהודים במרחב הציבורי, וכל זה בשם אתוס החירות והשחרור הדה-קולוניאלי.
אימוץ היגיון אלים זה מכשיר קריאות נגד זכות הקיום של מדינת ישראל, מעניק לגיטימציה לאנטישמיות אלימה המשתוללת כעת במערב בשם "המאבק בכיבוש" ומחולל דה-הומניזציה ליהודים ולישראלים.
שוב ושוב דוברים פרו פלסטינים ברשתות הדיגיטל, בקמפוסים ובכיכרות נאחזים ברעיונות אלו תוך הדהוד של המאבק לשחרור בהנהגת האף.אל.אן באלג'יריה נגד הפייה-נואר (רגליים שחורות). לצידם ניצבים אינטלקטואלים רבים בשמאל הרדיקלי, וכן פעילים מתנועת "חיי שחורים נחשבים". פול אקסל שדימם למוות בשבוע שעבר לאחר שנפגע בראשו בידי מפגין פרו-פלסטיני נרצח בשם הרעיונות האלו.
עבורי כחוקרת פוסט-קולוניאליזם, ועל אף שהקפדתי במוצהר בעבודת המחקר שלי לא לאמץ את סך הגיונותיה באופן דוגמטי (כך נכון לנהוג ביחס לכל תיאוריה), ההכרה הזו מעוררת פלצות.
הדיאלקטיקה הפשטנית של מדכא-מדוכא, שאינה מאפשרת לאף משתנה נוסף לחדור לתוכה, ניצבת בבסיסה של ביקורת רדיקלית פרו-פלסטינית עכשווית. זו מתגלה בימים אלו כדלק אידיאולוגי המבעיר אלימות
קריאות בזכות הטבח ובזכות חמאס אינן נדירות בכינוסים סטודנטיאליים ואקטיביסטים. גם הן מנוסחת בחסותו המשחררת לכאורה של פירוק הכוח הקולוניאלי תוך שינון של תיאוריות גזע. וכך המאבק לשוויון וחירות קורס תחת הממד האלים הקונקרטי של הדה-קולוניאליזם.
סרטון המתעד סטודנטים פלסטינים באמריקה מהללים באקסטזה את מעשי הטבח של החמאס:
https://www.instagram.com/p/CzYTZxEooYp/
גם הפרשנות האירופוצנטרית לביקורת המושמעת בימים אלו על האסלאם הקיצוני מרוקנת אותה מיעדה המקורי – השגת שוויון. רבים בתוכנו הפנימו אותה במשך השנים באופן לא ביקורתי, וטענו בשמה נגד אסלאמופוביה. כעת הגענו לרגע קריטי שתובע מאתנו לערוך את האבחנות הנדרשות בין אסלאם מתון לפונדמנטליזם אסלאמי, לעמוד בפיכחות על ממדיו של האחרון, ולפעול נגדו בברית גלובלית.
בהקשר הישראלי הלבשת היסוד הג'יהאדיסטי בעזה על הכיבוש הוא רדוקטיבי, ומתעלם מן המומנט הפונדמנטליסטי הגלובלי דנן. מכנה משותף עובר בין מדרשי החדית' והלכות השריעה של חמאס בעזה וחברון לבין אלו במסגדים רבים מידי בצרפת ואנגליה.
נצטרך לחזור שוב על ההבהרה: טרור וג'יהאד זרים עמוקות לשחרור וחירות. היטיב לנסח זאת הפילוסוף היהודי מייקל וולצר בספרו "מלחמות צודקות ולא צודקות" בתגובה לתפיסתו ההיסטורית של ז'אן פול סארטר:
"סימן המאבק המהפכני בדיכוי אינו אותו זעם מתסכל ואותה אלימות נעדרת אבחנה. המהפכן מפגין את חירותו באותה הדרך שבה הוא רוכש אותה, מתוך עימות ישיר עם אויביו ומתוך הימנעות מהתקפות על כל אדם אחר".
תנועה ג'יהאדיסטית רצחנית הפוגעת בבני עמה ומשתמשת בהם כמגינים אנושיים, טומנת נשק במסגדים ובתי חולים – אינה תנועת התנגדות. יתרה מכך, תנועת שחרור השואפת במוצהר לחסל את הישות היהודית, ולהחיל את חוקיה ורוחה מן הירדן ועד הים, אינה תנועת התנגדות גם אם צמחה והתחזקה בתנאי הכיבוש.
תנועה ג'יהאדיסטית רצחנית הפוגעת בבני עמה ומשתמשת בהם כמגינים אנושיים, טומנת נשק במסגדים ובתי חולים, ושואפת במוצהר לחסל את הישות היהודית, אינה תנועת התנגדות
אין באמירה זו כדי להתעלם מן הכיבוש או לכפור בעוולות שהוא מייצר. אך כן יש בכך כדי לחשוף שניים:
- שהאנטישמיות הנוכחית נצמדת עליו כשטף חדש שיש לו מעמד אוטונומי.
- שמאבק נגד הכיבוש שמשמעו חזרה על הכפירה בהחלטות כ"ט בנובמבר – לא רק שלא יצליח לקדם את השלום, אלא שבהיותו שואף לחיסול הישות היהודית במקום – מהדהד מחדש אנטישמיות.
בוגרי הפקולטות למדעי הרוח של מיטב האוניברסיטאות מקבילים בימים אלו בין ההיסטוריה של השחורים ותיאוריות העליונות הלבנה לבין נרטיב פלסטיני רדיקלי מפושט, המסמן את היהודים (ישראלים, ציונים ולא ציונים!) בקטגוריית הלבנים המכוונים את הרשע בעולם.
אך המאבק של השחורים לשחרור לא כלל טרור נגד לבנים, ולא שאיפה למיגור הישות הלבנה. את ההצעה שלו לרדיקליזם אלים דחו בשעתו האפרו-אמריקאים בבחירתם במרטין לותר קינג. במרכזה של תנועת זכויות האזרח האפרו-אמריקאית, שלקחו בה חלק גם יהודים ליברלים רבים, עמד ערך קידוש חיי אדם וכבוד האדם.
בברלין, לונדון, פריז, ניו יורק, וושינגטון, מלבורן ועוד, קריאות רווחות למען שחרור פלסטין אינן משתמעות לשתי פנים: פלסטין כולה לפלסטינים, ללא יהודים.
המאבק של השחורים לשחרור לא כלל טרור נגד לבנים, ולא שאיפה למיגור הישות הלבנה. את ההצעה שלו לרדיקליזם אלים דחו בשעתו האפרו-אמריקאים בבחירתם במרטין לותר קינג
קריאות אלו מוכיחות כי המפגש עם תיאוריות של צדק ושוויון לא בהכרח מחולל תודעה הומניסטית. למעשה, ורסיה קונקרטית עזה ומוחשית שלו היא של רדיקליזם פונדמנטליסטי, שבחסותו מלוהקת האנטישמיות החדשה.
אין פלא אפוא כי גם ארגון זכויות הנשים של האו"ם, הלוקה בתסמונת הדיאלקטיקה הדה-קולוניאלית שתוארה לעיל, מסרב עד כה להוקיע את הטבח, ההתעללות, החילול ואונס הנשים בשבעה באוקטובר. טבח זה ממוסגר אצלן כחלק מן "הקונפליקט בעזה", וארגון חמאס ממותג כארגון צבאי לגיטימי. אם היהודים נתפסים כמקור הרוע הקולוניאלי בעולם – סבל יהודי בכללותו, כולל סבל יהודי נשי – אינו נחשב.
בימים האחרונים הולכים וגוברים בחברה הפלסטינית בתוך ישראל קולות אחרים מאלו הרועמים בתפוצה הפלסטינית במערב. הם לא עטופים במלל רדיקלי פסבדו מוסרי אלא במילים פשוטות של הכרה הדדית והזדהות אנושית. לשם צריך לכוון את אלומת האור, בתקווה שתלך ותתרחב. עמדות אלו אף מתרחקות מן הפוליטיקה הלאומנית של מנהיגים פלסטינים שקולם בלט עד כה על פני האחרים.
בתוך כך, גם על היהודים להפנים שפלסטינים ערביי ישראל הדוחים את הטרור של החמאס ומוקיעים את הטבח מכל וכל, הם לא גייס חמישי אם הם מזדהים עם בני עמם ובני משפחה בלתי מעורבים בעזה. הפנמה זו היא מפתח לפעולה סולידרית למען חיים משותפים והכרה הדדית באובדן.
גם ארגון זכויות הנשים של האו"ם, הלוקה בתסמונת הדיאלקטיקה הדה-קולוניאלית, מסרב עד כה להוקיע את הטבח, ההתעללות, החילול ואונס הנשים ב-7 באוקטובר. טבח זה ממוסגר אצלן כחלק מן "הקונפליקט בעזה"
בשנים האחרונות היה זה דווקא המרכז הפוליטי בישראל שהמשיג את הצורך בברית המתונים. המושג הרים גבות, וגרר לעג וזלזול בקרב רבים בשמאל הישראלי. כעת ברור כי אין לנו סיכוי לצאת ממלכודת המוות בלעדי ברית מתונים כזו.
ד״ר מירב אלוש לברון היא חוקרת תרבות המתמחה בחקר אתניות, דת, מגדר ולאום.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
הערה קטנה בנוגע ל"בחירה של השחורים". השחורים לא "בחרו" במרטין לותר קינג. הם בחרו בהרבה דברים לאורך ההיסטוריה. קיראי למשל את סיפור חייו של נט טרנר בארה"ב וגם בדרום אפריקה נלסון מנדלה החל את דרכו במאבק אלים. אי אפשר לטעון טיעון ולעשות זום אין רק לאזורים שנוחים לנו. היה תהליך כאן עם יאסר ערפאת- גם בו בחרו הפלסטינים אבל ישראל בחרה למחוץ אותו, לרסק אותו ולהעצים את חמאס. אגב, גם פנון ביקר את המחתרת האלג'יראית על האלימות שלה: "בגלל שמטרתנו היא אלג'יר דמוקרטית ומחודשת… אנו מוקיעים, עם כאב בלב את האחים שזרקו את עצמם לפעילות מהפכנית עם הברוטליות הכמעט פיזיולוגית שהדיכוי בן מאות השנים הוליד וממשיך להזין" הנה גם פנון- אבי הדהקולוניזציה המושמצת, גם מכיר בדיכוי בן מאות שנים וגם מוקיע את האלימות (מתוך מאמר של אסתר רפפורט). הכללות, גם תיאורטיות וגם לא הן רעות חולות. התיאוריה היא כלי להבין את המציאות המורכבת ולא מעשה שצריך להעשות.