אין צורך בתואר שלישי בפסיכולוגיה על מנת להבין מדוע כולנו נאחזים בדמותו האבהית של נשיא ארצות הברית. בעת מצוקה, מצוקה קיצונית, כולנו מבקשים למצוא אב גדול שאליו נושיט ידיים והוא יניף אותנו ויחבק אל חזהו.

לעיתים אנו מחפשים אב ערטילאי, קוראים לאלוהים, כאשר אבא פיזי לא נמצא לנו. לפתע כולנו חשים מחוסרי הגנה, והנשיא ג'ו ביידן נותן לנו את התחושה שהוא יגן עלינו. הוא יהיה אבא לנו.

מי שאמור להיות אבינו הפיזי – תחילה נראה היה שהוא נמוג אל תוך עצמו, קיבל צבע אפור, בהלם קרב. לאחרונה עושה רושם שהתאושש מעט, אבל זה בעיקר בהופעות בטלוויזיה. לא זה מה שאנו רוצים מאב. אנו רוצים שיקרין יכולות וכוח ושלא נטיל בו ספק. אך אנו רואים שלמרות היציבות שחזרה לקולו – הוא עדיין נראה כמי שמתחנן אלינו שנאמין לו, שנסמוך עליו, כמו יודע שאין עוד אפשרות כזו.

מי שאמור להיות אבינו הפיזי – נראה תחילה כמי שנמוג אל תוך עצמו, קיבל צבע אפור, בהלם קרב. לאחרונה עושה רושם שהתאושש מעט, אבל זה בעיקר בהופעות בטלוויזיה. לא זה מה שאנו רוצים מאב

כולנו נואשים לדעת ש"הכול יהיה בסדר", כולנו, בכול גיל, מקווים שיבוא מישהו גדול מאתנו וחזק מכולם, ויציל אותנו מכול רע. אנחנו יודעים שכבר לעולם לא יהיה בסדר, וכולנו יודעים, שכרגע אין לנו כזה אבא. מי שאמור להיות האבא, מתעסק בעצמו. אין לו היכולת הנפשית והאישיותית לחבק אותנו. לא חיבק אותנו גם קודם ליום הנורא ביותר בהיסטוריה המודרנית שלנו, 7 באוקטובר, 2023.

אנחנו מביטים למעלה אל ממשלה, שבאופן מובהק וברור ושקוף איננה מתפקדת בכלל, ובפרט כפי שהיינו מצפים בשעה כזו, ולא נותר לנו אלא לחוש אכזבה ותסכול וכמעט ייאוש. ולחפש אבא מאמץ.

אך לא נתייאש.

במשפחה מחוסרת הורים, לפתע מגיעים אחים ומגיעות אחיות, ומתארגנות הדודות והסבים והסבתות, המשפחה המורחבת, הישראלית, ובאים להציל, ואם לא להציל, לסייע, לתמוך, לתת את החיבוק שאלו שהיו אמורים לחבק אותנו אינם מסוגלים לתת.

האחווה של האזרחים, אלו שעד לא מזמן עשו הוריהם מאמץ להסית אותם אלו באלו, רובם ככולם השליכו לאדמה את גלימות ההזדהות הסקטוריאלית שלהם, הפכו שוב לאחים. דם אחד זורם בעורקיהם. זו תכונה ישראלית. זה היופי של העם בישראל, של העם היהודי. מצער שהיופי הזה מתגלה רק בשעת צרה גדולה, רק כאשר הכאב הוא נורא, אך נתנחם בכך שהוא קיים. אולי נלמד לעורר אותו גם בשעות רגילות.

אחרי שהאבק של בנייני עזה יתפזר אל הים, אחרי שנהרוס ונשמיד, וזה מה שצריך לעשות, וגם אחרי שנרדוף את ראשי חמאס בעזה ובכל מקום ברחבי הגלובוס, כי דמם בראשם והם חייבים למות, עדיין נזדקק לאבא טוב. או אמא. אולי סוף כול סוף מדינת ישראל תקבל אמא.

אחרי שהצבא ינצח, עדיין הכאב האין סופי שאנו כואבים לא יירפא. ולא ירפה. ישראלי שעדיין לא לקה בפוסט טראומה, יילקה כעת. אף אחד מאיתנו לא ישתחרר מזה. כלומר, מי שהוא ישראלי ובן אדם.

אנחנו יודעים שכבר לעולם לא יהיה בסדר, וכולנו יודעים, שכרגע אין לנו כזה אבא. מי שאמור להיות האבא, מתעסק בעצמו. אין לו היכולת הנפשית והאישיותית לחבק אותנו

אני מנחש שישנם כמה פוליטיקאים או בני משפחה של פוליטיקאים, שגם פוגרום כזה, גם שחיטה איומה כזו של ישראלים, גם החורבן שהסבו בעוטף נאצים-סונים, לא יגרמו להם לשנות מטבעם האטום, אבל אלו, אני מאמין, אני רוצה להאמין, יישארו המיעוט. הרוב ימשיכו לשאת את הכאב הזה לזמן ארוך.

ברוב הזה נטועה התקווה לעתיד.

החיבוק מנשיא ארצות הברית חזק. מתוך דאגה לבהירות המחשבה של מנהיגנו בהווה, גם מתוך אמפתיה אמיתית. אבל הוא אב חורג, וזמני. העם הזה זקוק לאב קבוע. או לאמא גדולה. להורים שאינם נוטשים. שחושבים רק על טובתו. אני מאמין שאב ואם יימצאו לנו מתוך האחים והאחיות שצמחו לנו מתוך החברה האזרחית. זה האור המנצנץ מרחוק.

דורון שנער הוא סופר ישראלי. בין 8 ספריו, "לילי לא כלה" שיצא לאור ממש לאחרונה בהוצאת 'כנרת, זמורה'. בעברו עורך דין ואיש עסקים.