אירועי השבעה באוקטובר ערערו את תחושת הביטחון של אזרחי ישראל. מחד, האלימות הבלתי נתפסת של החמאס והפגיעה באזרחיות ואזרחים. ומאידך, המחדל של מערכת הביטחון והפקרתם של תושבי העוטף לאלימות.

במציאות הזו, כמעט טבעי שאזרחיות ואזרחים יבקשו להגן על עצמם. אולם, גם במציאות לא פשוטה צריך, ראשית, לזכור ולהזכיר שתפקידה של המדינה להגן על אזרחיה. ושנית, שלהחלטות להקים כיתות כוננות ולהקל את הקריטריונים לחלוקת כלי נשק יש השלכות ארוכות טווח שצריך לקחת בחשבון.

גם במציאות לא פשוטה צריך, ראשית, לזכור ולהזכיר שתפקיד המדינה להגן על אזרחיה. ושנית, שלהחלטות להקים כיתות כוננות ולהקל את הקריטריונים לחלוקת נשק יש השלכות ארוכות טווח שצריך לקחת בחשבון

מראות הזוועה מטבח השבעה באוקטובר, פרק הזמן שנדרש עד להגעת כוחות הביטחון, בצד ההצלחה והמענה שנתנו כיתות כוננות שהצליחו להדוף את המחבלים – היו בין השיקולים שהובילו את המבצע חסר התקדים בהובלת המשרד לביטחון לאומי להקלת הקריטריונים לקבלת רישיון לנשק אישי ולהקמת כיתות כוננות ברחבי הארץ.

עד כה, הוקמו למעלה מ-800 כיתות כוננות ברחבי הארץ, וממוצע הנפקת רישיונות הנשק האישיים עומד על 1,700 רישיונות ביום. פעולות אלו נעשו תחת ההלם והזעזוע הראשוני ולוקחים בהן חלק גם אזרחים חדורי רוח התנדבות, אומץ וסולידריות – אך הן גם מנוצלות בידי גורמים פוליטיים המובילים סדר יום של הפרטת הביטחון וחיזוקן של קבוצות קיצוניות. מכיוון שטיבו של הזמני להפוך קבוע, הסכנה של נשק בידיים לא אחראיות ומיליציות ללא פיקוח מחייבת הגדרות ברורות של מבנה הסמכויות.

עבור יישובים מבודדים, בוודאי אלה שנמצאים לאורך קווי העימות בצפון ובדרום, צעדים אלה נדרשים כמענה הכרחי לאיומים עד להגעת כוחות הביטחון. למעשה, פעולות כיתות הכוננות ביישובים כאלה הוסדרה בחוק עוד לפני אירועי השבעה באוקטובר.

בניגוד ליישובים בקווי העימות, שם הגדרת האיום ברורה יותר, הערים בישראל מהוות מרחב משותף ומקום מפגש של אזרחים נורמטיבים ושומרי חוק – יהודים וערבים כאחד. המציאות הזו מוכרת היטב לתושבי הערים המעורבות, אך נכונה גם ליתר הערים בישראל בהן יהודים וערבים עובדים, צורכים, מבלים, וחולקים את המרחב הציבורי ביחד. המציאות החברתית הזו דורשת היערכות אחרת ומתווה פעולה שונה לכיתות הכוננות.

את המצב מנצלים גם גורמים פוליטיים להפרטת הביטחון וחיזוק קבוצות קיצוניות. מכיוון שטיב הזמני להפוך קבוע, סכנת הנשק בידיים לא אחראיות ומיליציות ללא פיקוח מחייבת הגדרות ברורות של מבנה הסמכויות

בשבוע החולף היו מספר מקרים בהם כיתות הכוננות פעלו ללא סמכות בערי ישראל, קיימו סיורים, הפעילו שיטור-יתר, ואף עיכבו אזרחים "חשודים" על בסיס אפיון גזעי ללא צורך ביטחוני מוגדר.

חברי כיתת הכוננות של ת"א עיכבו הערב בשוק הכרמל אזרח ערבי שפשוט הלך לבדו ברגל ליד מסעדת בסטה. לפי עדי ראיה חברי כיתת הכוננות עיכבו אותו למשך עשר דקות ודרשו ממנו להראות להם תעודת זהות. בשלב מסוים, התקבצו עדי ראיה נוספים וביקשו מהמתנדבים לשחרר אותו, ואז "החשוד" הרים את החולצה ודווקא… pic.twitter.com/k33FrQCCJ8

— בר שם-אור Bar Shem-Ur (@Bar_ShemUr) November 10, 2023

מעשים אלה אינם רק חריגה מסמכות שניתנה למטרה מאוד מוגדרת, אלא אף עושים את ההיפך מחיזוק הביטחון – הם מעלים את רף החרדה, ואת רף התסכול, ההשפלה והפגיעה, תוך חשש ממשי להבאת המצב רתיחה ואף להתנגשות.

כאשר אנשי ימין קיצוני הם אלו שדוחפים להקמת כיתות הכוננות ולוקחים בהם חלק יש סיבה טובה לחשוד שהסלמה והתנגשות היא חלק מהמטרה. בנוסף, כיתות הכוננות יוצרות הפרדה מובנית וממוסדת בין תושבים יהודים שרשאים לשאת נשק ולהשתתף בשיטור המקומי, לבין תושבים ערבים אשר מנועים מכך באופן גורף.

מעשים אלה אינם רק חריגה מסמכות שניתנה למטרה מוגדרת, אלא עושים את ההיפך מחיזוק הביטחון – מעלים את רף החרדה, התסכול, ההשפלה והפגיעה, תוך חשש ממשי להבאת המצב רתיחה ואף להתנגשות

תחושות החרדה של אזרחים ישראלים מנוצלות לקידום מטרות פוליטיות. ההתעקשות לקיים טקסים ראוותניים של העברת נשקים, ועוד לדרוש גילויי נאמנות לשר לביטחון לאומי, אינה נפרדת ממסע קידום של אג'נדות לאומניות במוצהר על ידו.

המשטרה לראשי כיתות הכוננות: "מי שלא מוכן לקבל נשק במעמד בן גביר – יוחלף"https://t.co/luoUvfDALq pic.twitter.com/cTXzWQCQro

— ynet עדכוני (@ynetalerts) November 19, 2023

כל זאת, לצד ההסתה המתמשכת נגד אזרחים ערבים, עומדים בסתירה לפעולות האמיצות והמתמשכות של החברה האזרחית והשלטון המקומי לשמירה על חיים משותפים של יהודים וערבים.

בנוסף, הקמה והפעלה של כיתות כוננות במרחבים עירוניים צריכה להיעשות בשיתוף פעולה מלא בין משטרת ישראל וראשי הערים והמועצות האזוריות. ראוי שראשי הערים והמועצות לא יתייחסו לכיתות הכוננות כגזירה "מלמעלה" אלא כפעולה שמתרחשת בתוך תחום הסמכות והשיפוט שלהן. בכך, אופי הפעולה של כיתות הכוננות יתייחס בצורה הולמת ומתאימה יותר למרקם החברתי של הרשויות המקומיות השונות, וביקורת אזרחית שכזו תמנע שימוש לרעה בהתגייסות אזרחית בעת מלחמה.

מטרידה לא פחות הקלת הקריטריונים לרישיונות נשק פרטי. כדי להבין את הסכנה אפשר להתחיל מהשר לביטחון לאומי, עבריין מורשע שהצבא בחר לוותר על שירותיו ובכל זאת מסתובב חמוש בנשק.

מטרידה לא פחות הקלת הקריטריונים לרישיונות נשק פרטי. כדי להבין את הסכנה אפשר להתחיל מהשר לביטחון לאומי, עבריין מורשע שהצבא בחר לוותר על שירותיו ובכל זאת מסתובב חמוש בנשק

נשק פרטי בידי אנשים מיומנים ובעלי שיקול דעת, עשוי כמובן לסייע. אבל, כאשר מספר הנשקים גדל ללא בקרה ניתן להסיק ברמה גבוהה של סבירות כי חלקם ישמש לאלימות כנגד נשים, חלקם ייגנב ויגיעו לידיים אחרות, חלק יהיה מעורב בתאונות נשק, בקרבות עבריינים, או בסכסוכים אלימים שיסלימו. יש גם לשאול האם באירוע בטחוני לא יביאו נושאי נשק לא מיומנים ליותר נזק מתועלת? אין צורך לדמיין, אפשר להסתכל על המציאות בארצות הברית ולהבין את הסכנות.

כל המשתתפים בהכשרה לקבלת נשק הוסמכו. כולל האישה שירתה ולא פגעה במטרה אפילו פעם אחת https://t.co/wDlhZ6WXJb

— Haaretz הארץ (@Haaretz) November 13, 2023

ומעבר לכל, במקום למלא את חובתה ולהילחם בתפוצת הנשק הלא חוקי בישראל, לטובת כלל האזרחים, מציעה המדינה לעוד אזרחים להתחמש מבלי לקחת בחשבון את הסכנות וההשלכות ארוכות הטווח.

כיתות הכוננות והרישיונות לנשקים פרטיים נועדו לענות על צורך אמיתי ותחושת חוסר ביטחון שלא ניתן לבטל או לזלזל בה. ואולם, במדינה דמוקרטית, הביטחון מצוי בידי המדינה ותחת פיקוח אזרחי המוודא הגינות ושוויון. בשבועות האחרונים נחשפנו שוב ושוב להשלכות של החלשת מוסדות המדינה והסרת אחריותה מחובותיה הבסיסיות.

כאשר מספר הנשקים גדל ללא בקרה ניתן להסיק בסבירות גבוהה כי חלקם ישמש לאלימות כנגד נשים, חלקם ייגנב ויגיעו לידיים אחרות, או יהיה מעורב בתאונות נשק, בקרבות עבריינים, או בסכסוכים אלימים שיסלימו

חיזוק המשטרה והאמון בה, בקרב כלל האזרחים, היא בלתי נפרדת ממשימת השבת הביטחון האישי והקבוצתי. נשקים פרטיים וכיתות כוננות עשויים להיות נדבך נוסף של ביטחון, אך רק בתנאי שהם בידיים הנכונות, שמבנה הסמכויות שלהן מוגדר היטב, ושהן תחת פיקוח הדוק וקריטריונים מחמירים. זאת על מנת שכאשר מצב החירום הנוכחי יסתיים לא תהיה לפתחנו בעיה חדשה.

ד"ר ניר ברק הוא חבר סגל במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון בנגב, ושותף ב"פורום היום שאחרי המלחמה".

גיא בן-פורת הוא פרופסור למדע המדינה, ראש המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון. הוא כותב על תהליכי שלום, משטרה ומיעוטים, ועל יחסי דת-מדינה. חילוני, אבל מאמין בהפועל באר שבע