אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
הִיבְּרִיס 198

האומה ששוב ושוב, שנה אחרי שנה, עשור אחרי עשור, בחרה במנהיג מ"ליגה אחרת" שהבטיח לה שרק ממנו האויבים פוחדים, כי רק הוא "מר ביטחון" ש"חזק מול החמאס", התעוררה בשבעה באוקטובר וגילתה שעל היבריס משלמים בדם האזרחים התמימים ביותר

חוויות מוזרות מזדמנות בימים אלה למי שיוצא עם להקתו לשיר ולעודד את חיילי צה"ל.

כל אמן שחלפו מספיק שנים מאז ששיריו הראשונים התפרסמו והצליחו, יעיד שיש משפט אחד שחוזר כמעט בכל מפגש עם קהל: "גדלנו עליכם". זו דרכם של ישראלים לבטא את תודתם על השירים, שמזכירים להם לרגע את ימי ילדותם שהולכים ומתרחקים.

אבל כשאתה מופיע היום בפני חיילי המילואים הנמרצים וחדורי המוטיבציה של גולני, שמחזיקים כבר חודש ויותר את הקו הראשון מול לבנון, נקלעו בימים הראשונים לכמה קרבות קטלניים עם לוחמי חיזבאללה, ודי ברור שימים קשים עוד לפניהם, אתה עלול למצוא את עצמך בסיטואציה המשונה ואף המופרכת, שבה בתום ההופעה ניגשים אליך אלופי משנה וסגני אלופים, קצינים קשוחים למראה בשנות הארבעים לחייהם ואולי אף יותר. והם אומרים לך בביישנות "גדלנו עליך".

אתה עלול למצוא את עצמך בסיטואציה המשונה ואף המופרכת, שבה בתום ההופעה ניגשים אליך קצינים קשוחים למראה בשנות הארבעים לחייהם ואולי אף יותר. והם אומרים לך בביישנות "גדלנו עליך"

איך זה ייתכן? הם חייבים להיות גדולים ממך.

עניין זה הוא לא רק בלתי אפשרי אלא גם בלתי נסבל ואפילו בלתי מתקבל על הדעת. המוח – ועוד יותר ממנו, הלב – מתקוממים ומסרבים לקבל את מה שנובע מהאירוע.

להקת "אבטיפוס" – אייל שכטר, טל יניב ואמיר בן-דוד – עם חיילי גולני במעלות, 29 בנובמבר 2023 (צילום: אמיר בן-דוד)
להקת "אבטיפוס" – אייל שכטר, טל יניב ואמיר בן-דוד – עם חיילי גולני במעלות, 29 בנובמבר 2023 (צילום: אמיר בן-דוד)

שהרי מול מדי ב' הצה"ליים, שתלויים מעט ברישול ומסתירים ניצני כרס שמתחילה לבצבץ מעל החגורה, כשמסביב אפודים וכלי נשק שהזהירו אותך מראש לא לצלם אותם מטעמי ביטחון שדה, וכמובן מול הדרגות הבכירות ואווירת הקרביות – אתה עצמך חוזר להיות ילד, שרק רוצה להסתתר מאחורי גבם ולהודות להם "גדלתי עליכם".

אבל אם הם "גדלו עליך" כמו שהם מעידים כעת על עצמם – וחזקה על קצינים קרביים בכירים בצה"ל שהם דוברי אמת – מה זה אומר עליך ועל העולם? לא ולא. משהו בסיסי ועמוק השתבש כאן.

אבל אם הם "גדלו עליך" כמו שהם מעידים כעת על עצמם – וחזקה על קצינים קרביים בכירים בצה"ל שהם דוברי אמת – מה זה אומר עליך ועל העולם? לא ולא. משהו בסיסי ועמוק השתבש כאן

אנקדוטה פרטית ושולית זו, אחת מיני רבות, מזכירה איך כל מה שהיה נדמה לנו שהוא מובן מאליו מתפרק לנגד עינינו המשתאות ואז מורכב מחדש. כאילו נכנסנו כולנו יחד בשבעה באוקטובר אל אחד הפורטלים בירוק זרחני של "ריק ומורטי" ועברנו דרכו למציאות חלופית.

זו אמנם מזכירה במידת מה את המציאות שהכרנו – פקקים בכביש החוף, ריח של גראס מהשדרה לפנות ערב, "סיפור מדהים" של עמית סגל בפתח המהדורה, ויכוחים ארסיים ברשתות החברתיות – אבל גם שונה ממנה בצורה כה ניכרת, שגם דבר בלתי מתקבל על הדעת שכזה יכול לקרות, ואכן קרה: קצינים בכירים בצה"ל תפסו לשיחה ילד בן שמונה בדרכו אל המקלט בקריית מוצקין באזעקה הראשונה של מלחמת יום כיפור, ואמרו לו "גדלנו עליך".

המציאות ההיברידית הזו, שאל נופיה החדשים אנחנו מסתגלים עכשיו, עוררה בכולנו בבת אחת את כל החרדות הקדומות – המחדל של מלחמת יום כיפור, תחושת המצור והבידוד במלחמת השחרור, האימה להישאר בלי הגנה בשואה, פרעות תרפ"ט, "עיר ההריגה" ו"על השחיטה" בקישינב, האנטישמיות של הפרוטוקולים של זקני ציון. כולם שוב איתנו. יחד.

הלוויית הרוגי פרעות תרפ"ט בתל אביב, 1929 (צילום: הארכיון הציוני)
הלוויית הרוגי פרעות תרפ"ט בתל אביב, 1929 (צילום: הארכיון הציוני)

ולא רק הם. לאורך כל השבוע האחרון אנחנו עדים מדי ערב למחזות כה בלתי נתפסים, שכאילו מתיכים יחד את עלילות הטרגדיה היוונית וסיפורי התנ"ך מהעולם העתיק עם אפוסים הוליוודיים מהמאה העשרים ותוכניות ריאליטי בטלוויזיה של המאה ה-21.

לנגד עינינו, בשידור חי בטלוויזיה, קמים לתחייה "רשימת שינדלר" ו"בחירתה של סופי" ופוגשים את הספירה לקראת מועצת השבט של "הישרדות", וכבר החטופים מגיחים ממנהרות חמאס, כמו מתוך מדורו התחתון של עולם המתים הנמצא במעבה האדמה.

לנגד עינינו קמים לתחייה "רשימת שינדלר" ו"בחירתה של סופי" ופוגשים את הספירה לקראת מועצת השבט של "הישרדות", וכבר החטופים מגיחים ממנהרות חמאס, כמו מתוך מדורו התחתון של עולם המתים

והם בורחים מידו הרעה של האדס אל השאול, שחטף אליו את הנימפה אאורידיקה, ואז ניהל משא ומתן עם הרמס, שליח האלים לקטאר. והנה הוא מוסר אותה לידי כארון, הספן החרישי מ"הצלב האדום", שמשיט את ספינתו הלוך וחזור על נהר סטיקס, המפריד בין השאול התת קרקעי לעולם היפה שמעליו, מסיע מדי ערב את בני המזל שנחלצו מבטן האדמה וחוזרים לחיק אהוביהם המוטרפים מדאגה.

ובאינטרנט לוחמים חות'ים משחזרים סצנות נבחרות מ"משחקי הכס" לצד ויכוחים מבהילים, האם על ישראל לנהוג בחטופיה כמו שהרפובליקה הרומית נהגה באלפי השבויים שנפלו בידיו של חניבעל בעקבות התבוסה המשפילה בקרב קנאי בשנת 216 לפנה"ס. ספוילר: הרומים לא הסכימו לנהל עם חניבעל משא ומתן, אלא נשבעו לשטח את קרתגו ולהקים על חורבותיה את גוש קטיף.

בתיכון בקריית מוצקין, בין מלחמת יום הכיפורים למלחמת לבנון הראשונה, למדנו את מאפייני הטרגדיה היוונית, שעלילתה מתקיימת בפער בין גורל שהוכתב מראש על ידי האלים, לבין נכונותם של הגיבורים הטראגיים לצאת אל השדות האדומים ולהקריב את חייהם עבור מטרה נעלה מהם.

ועוד למדנו, שעלילת הטרגדיה היא עלילה של נפילה מחסד אל קטסטרופה, אסון. ושהקטסטרופה מגיעה תמיד בעקבות "היבריס" – חטא הגאווה והיוהרה.

קיצור תולדות ההיבריס במזרח התיכון: נאצר הגאוותן והיהיר הבטיח למעריציו שחייליו יצעדו ברחובות תל אביב, וגילה שצה"ל כבש את סיני בשישה ימים. גולדה ודיין היהירים הצהירו ש"טוב שארם א-שייח' בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח'" ונדהמו בשתיים בצהריים של יום כיפור. חסן נסראללה התרברב שטיליו יגיעו לחיפה ו"בעדה בעדה חיפה" ואיבד את רובע הדאחייה בביירות.

הפטפטנים היהירים מתרסקים וגוררים אחריהם את השבט.

וההיבריס הזה הוא גם מחלה אוטואימונית, שבניגוד לעושר – דווקא כן מחלחלת מלמעלה למטה. מהממשלה אל המטכ"ל ומשם אל הפיקוד ואל האוגדה. והאומה ששוב ושוב, שנה אחרי שנה, עשור אחרי עשור, בחרה במנהיג מ"ליגה אחרת" שהבטיח לה שרק ממנו האויבים פוחדים, כי רק הוא "מר ביטחון" ש"חזק מול החמאס", התעוררה בשבעה באוקטובר וגילתה שעל היבריס משלמים בדם האזרחים התמימים ביותר. וגם אחרי ש"הקדוש ברוך הוא דיבר אלינו בחרון אף ואני הקשבתי", כפי שזעקה בדם ליבה הנביאה דיסטל אטבריאן, המסר לא נקלט.

האומה ששוב ושוב בחרה במנהיג מ"ליגה אחרת" שהבטיח לה שרק ממנו האויבים פוחדים, כי רק הוא "מר ביטחון" ש"חזק מול החמאס", התעוררה בשבעה באוקטובר וגילתה שעל היבריס ישלמו בדם האזרחים התמימים

ההיסטוריונים של העתיד שיבקשו לסכם את דברי ימינו, עוד יידרשו להסביר איך התמסרנו למנהיג בעל מגע מידאס מהופך, שהופך את האמת לשקר ואת האשליה לחזות הכול.

נתניהו בביקור בגדס"ר הבדואי, 13 בנובמבר 2023 (צילום: קובי גדעון /לע"מ)
נתניהו בביקור בגדס"ר הבדואי, 13 בנובמבר 2023 (צילום: קובי גדעון /לע"מ)

"במקרה של ביבי, לא רק שלא חשבנו על זה קודם, גם אחרי שהתנסינו בכך פעם ופעמיים עדיין אנחנו מתקשים להסתגל לכך, לחזות את זה מראש, וכך מצליחה גאוניותו התקשורתית להפתיע אותנו שוב ושוב. במילים פשוטות, אדם מן היישוב פשוט לא מאמין, עדיין אינו מאמין, שמישהו יישיר אליו מבט נועז כל כך ויגיד בדיוק את ההפך מכל מה שמוכר לו כאמת.

"אחרי כישלון מרעיש במיוחד וגלוי לכל עין, אתה מצפה בכל זאת לאיזה כעכוע קל בגרון, לאיזה סימן של מבוכה או צניעות, לאיזה 'אמנם' ('אמנם הפעם נכשלנו', נניח) לפני שיבוא ה'אבל' התוקפני והצפוי מראש. ייחודו של ביבי, ייחודו הגאוני כמסתבר, הוא שאצלו אין שום 'אמנם' שכזה. הוא פשוט פוסח עליו ועל העובדות שהוא מייצג".

הציטוט הזה לא נכתב השבוע. אפילו לא השנה. עלי מוהר – שהשבוע מלאו 17 שנים למותו – כתב את הדברים במדורו "מהנעשה בעירנו" בעיתון "העיר". באוקטובר 1997. להיסטוריונים מן העתיד לא יהיה מנוס מלקבוע שהכתובת הייתה מרוחה על הקיר בענק. ממש מהתחלה.

חמישה נהרות זורמים בשאול – נהר השנאה (סטיקס), נהר האש (פלגתון), נהר השכחה (לתה), נהר היגון והכאב (אכרון) ונהר הקינה (קוקיטוס). במציאות של חיינו החדשים – אנחנו משייטים על כולם על גבי רפסודה שצורתה כצורת שלט של טלוויזיה – עוברים משנאה לאש ומיגון וכאב לקינה – ומתחילים לשכוח לאט-לאט מי היינו קודם.

במציאות של חיינו החדשים – אנחנו משייטים על כל נהרות השאול על גבי רפסודה שצורתה כצורת שלט של טלוויזיה – עוברים משנאה לאש ומיגון וכאב לקינה – ומתחילים לשכוח לאט-לאט מי היינו קודם

שלל העדויות על מידע מודיעיני רב שהזהיר מפני אסון מתקרב – שכמעט כולו נאסף על ידי נשים אבל נהדף ביהירות על ידי גברים – נקראות עכשיו בחוכמה שבדיעבד, כמו נבואותיה של האורקל מדלפי. נביאה – אישה המכונה במיתולוגיה "פיתיה", מעין תצפיתנית או נגדת באמ"ן – שרק בכוחה היה לחזות את העתיד, למי שהיה ביכולתו להבין אותה.

יחידת 8200 של חיל המודיעין בצה"ל (צילום: דובר צה"ל)
יחידת 8200 של חיל המודיעין בצה"ל (צילום: דובר צה"ל)

ועדת החקירה העתידית שתעסוק בהתרעות המודיעיניות ובהתעלמות מהן, בטח לא תגיע למיתולוגיה. זו פריבילגיה של טורים אישיים. הוועדה תטבע בשלל מיילים ותזכירים וסטנוגרמות ועדויות שייאספו על ידי מיטב עורכי הדין. המון בוץ יפגע בכתבים הצבאיים ויעוף לכל עבר. זה כבר קורה.

אבל ההמולה הזו תטשטש אמת פשוטה ומרה, שתוארה לפני אלפי שנים במיתולוגיה היוונית, ונוסחה לאחרונה שוב על ידי הפרופסור לפסיכולוגיה דאכר קלטנר ב"פרדוקס הכוח של קלטנר": מי שנמצא זמן רב בעמדת כוח, יאבד את התכונות שאפשרו לו להגיע לעמדת הכוח הזאת.

ההמולה תטשטש אמת פשוטה ומרה, שתוארה לפני אלפי שנים במיתולוגיה היוונית: מי שנמצא זמן רב בעמדת כוח, יאבד את התכונות שאפשרו לו להגיע לעמדת הכוח הזאת

כריזמה, קסם אישי, היכולת להלהיב אחרים, שכנוע פנימי עמוק, שאפתנות, ביטחון עצמי – כל אלה הן תכונות אישיות נערצות, שמיוחסות למנהיגים. אבל כמו ב"מלחמת הכוכבים" – עוד מיתולוגיה מודרנית – לכוח יש תמיד גם צד אפל. אותן תכונות נחשקות יולידו חשדנות מופרזת, איבוד היכולת לחוש אמפתיה לאחרים, סירוב להקשיב לעצות, התעלמות מאזהרות ומביקורת, והסתמכות בלתי סבירה על כוחם של השקרים היוצאים מפיך.

ואז הקטסטרופה בוא תבוא. היא חייבת להגיע. חצוצרות המלחמה יזעיקו "מתוך המפעלים, מתוך המשרדים, מבין רגלי נשים, מבין הילדים" את הקצינים העשויים ללא חת של השבט שייקראו לחזור אל "השדות האדומים", שעליהם כתב הלל מיטלפונקט ב"מאמי".

הקצינים שפשוט אין מצב שהם אלה שגדלו עלינו. זה חייב להיות הפוך.

עוד 1,429 מילים ו-2 תגובות
סגירה