מוחמד זוואהרה משקיף על עדר של כמה עשרות ראשי צאן בחרבת אל־מעארג'ם, בפאתי הכפר דומא. העדר לא שייך לו והוא עצמו אורח חדש בכפר, שממוקם כשני קילומטרים צפונית לעין רשאש – היישוב המקורי שבו גר עשרות שנים יחד עם עוד 18 משפחות. הם בדואים והגיעו לשם מהנגב.
האזור הזה שמצפון־מזרח לרמאללה משופע בשטחים פתוחים, ואם מסתכלים על הגבעות המוריקות אפשר לראות שחלקן מנוקדות במאחזים. השקט והיופי הנשקפים מכל עבר הם רק תפאורה לאלימות הגלויה הרוחשת כאן בתקופה האחרונה.
"עד 2018 חיינו בשלווה בעין רשאש – ואז הגיעו מתנחלים והתחילו לאיים עלינו", אומר זוואהרה, בעודנו מבריחים את הכבשים, שחוששות מהאורחים הלא קרואים שמפריעים להן ללחך את העשב. הוא מתאר מסכת התנכלויות ומפנה אצבע מאשימה בעיקר למאחז מלאכי השלום, שממוקם בגבעה הסמוכה לרשאש.
"ספגנו מהם איומים ישירים ועקיפים כמו 'נתפוס ונהרוג אתכם' וזריקות אבנים. הביאו כבשים כדי לרעות ליד הבית שלנו. הילדים התחילו לפחד. יומיים אחרי תחילת המלחמה המתנחלים סגרו את כל הדרכים החוצה מהמקום, כולל למעיין של עין רשאש.
"לא יכולנו לצאת לטיפול רפואי או לקנות אוכל והחיים נהיו קשים יותר. ראינו מה קרה בוואדי סיק כמה ימים קודם, כשמתנחלים לקחו רכבים של התושבים שם והתחלנו לפחד. הבנו שהצבא והמשטרה לא יוכלו לעזור לנו. עד שביום הרביעי למלחמה החלטנו לעזוב. לקחנו רק דברים שאפשר לסחוב כמו אוהלים ועצים להסקה.
"אתם רואים את הדרך הזו מעבר לוואדי? היא נסללה בתקופה האחרונה, כמעין גבול שהמתנחלים הציבו לנו. עכשיו אנחנו גרים פה ומחפשים מקום בטוח שנוכל להתיישב בו אחרי שהמלחמה תיגמר".
"לא יכולנו לצאת לטיפול רפואי או לקנות אוכל והחיים נהיו קשים יותר. ראינו מה קרה בוואדי סיק – והתחלנו לפחד. הבנו שהצבא לא יעזור, עד שביום הרביעי למלחמה החלטנו לעזוב"
בשורה התחתונה, 85 נפשות מעין רשאש, בהן 25 קטינים, עזבו את המקום עם כ־1,500 ראשי הצאן שלהם ועברו לפאתי הכפר דומא, שבו נרצחה משפחת דוואבשה לפני כשמונה שנים.
על הנייר אפשר לכנות את המקרה הזה כ"עזיבה מרצון" אך למעשה מדובר בגירוש בכפייה. כמה קילומטרים דרומה משם, בעין סמיה, היה אותו סיפור. בביקור במקום השבוע, אפשר עדיין לראות את שרידי הקהילה שנטשה: משטחי בטון שהיוו מצע לבתים ארעיים, דיר והכנות לפאנלים סולאריים.
יישוב רפאים, נקי ומסודר, כאילו שהמתחם מחכה לחיים השוקקים שיחזרו אליו. האדמה הפרטית הזו שייכת לכפר מאליכ שמשקיף ממעל ומסביב יש סדרה של מאחזים, בהם מעוז אסתר וחוות מיכה. 27 משפחות של רועים פלסטינים חיו כאן ובחודש מאי האחרון הם התייאשו ונטשו את המקום סופית כשהם מתפזרים לכל עבר. קהילה שלמה התפרקה.
עין סמיה ועין רשאש ממוקמות ממזרח לכביש על שם יגאל אלון, הוגה התוכנית שלפיה הציר הזה היה אמור להוות גבול בין היישובים הפלסטינים של גב ההר לבין הבקעה שממזרח לכביש, ואמורה להישאר ישראלית.
בעין סמיה, היה אותו סיפור. בביקור במקום השבוע אפשר אפשר עדיין לראות את שרידי הקהילה שנטשה: משטחי בטון שהיוו מצע לבתים ארעיים, דיר והכנות לפאנלים סולאריים
מתנחלים במדים
תוכנית אלון מעולם לא התקבלה באופן רשמי, אבל באופן אירוני היא מתממשת בשטח כשהפלסטינים נדחקים לתוך הבטנה המצטמקת של השומרון. נטישת הקהילות מתרחשת בכל האזורים המשתרעים מגב ההר, הבקעה הצפונית והדרומית וכן בדרום הר חברון.
רק מתחילת המלחמה תועדו 16 קהילות של פלסטינים שנאלצו לעזוב את בתיהם בעוד שבחודשים שלפני כן היו "רק" שלושה מקרים כאלה. אלימות המתנחלים גואה בחסות המלחמה ומעוררת תשומת לב גם בקהילה הבינלאומית. ארה"ב הודיעה שתגביל כניסה מתנחלים שנקטו באלימות וגם באיחוד האירופי כבר דוחפים לצעד דומה, אם כי בינתיים לא הצליחו לגבש החלטה.
אקטיביסטים מנסים להגיע לקהילות הפגיעות ולשמור עליהן במהלך המסיק ו/או שתילת החיטה והשעורה. במקביל, הם מנסים ללחוץ על המשטרה והמינהל האזרחי לטפל באירועי ההתנכלויות בזמן אמת באמצעות קבוצות וואטסאפ ייעודיות הקוראות לפנות לגורמים האלה כל פעם שיש אירוע. בדרך כלל התשובה היא שהנושא מוכר ומטופל.
מדובר צה"ל נמסרה בתגובה:
"בכל אירוע של חיכוך שמדווח, מגיעים כוחות צה"ל למרחב ופועלים כדי להפריד בין הצדדים ולשמור על הביטחון והסדר במרחב. לאחר מכן, המשך הטיפול וחקירת אירועים בהם מעורבים אזרחים ישראלים נעשה על ידי משטרת ישראל. ככל שיתקבלו פרטים נוספים על אירועים פרטניים, הם ייבדקו בהתאם".
בפועל, הפלסטינים מרגישים שאין עם מי לדבר, מה גם שלטענתם המתנחלים מאיימים עליהם במדים, כשהם כביכול משמשים ככיתות כוננות או שאולי סתם לובשים את המדים שיש ברשותם. ביום שני בבוקר השבוע, פלסטינים הגיעו למסוק את הזיתים לאחר שקיבלו אישור ממפקדת התיאום, אך התברר שהוא חסר משמעות בשטח.
כשהגיעו למטע נאמר להם על ידי הצבא שאין גישה למקום והם נחסמו. באותו זמן הם עמדו בקרבת מקום וראו את המתנחלים מוסקים את הזיתים שלהם עם אבטחה צבאית, כפי שאפשר לראות בתיעוד המצורף. לצד זאת, רכב הביטחון הצבאי של איתמר החרים להם טרקטור אחד.
גם כשהמשטרה מעודכנת, היומנאי עשוי להצדיק את ההפחדות ולבחור להתעלם מהאירוע. כך למשל, במעראג'ת שבדרום הבקעה. בתחילת נובמבר הגיעו מתנחלים לרעות את העיזים שלהם בתוך הכפר. במשטרת בנימין טענו שזכותם של המתנחלים מהחווה הסמוכה לחצות את הכביש ולהימצא שם.
יום אחרי זה, רכז הביטחון של מבואות יריחו הטיס רחפן מעל העדר של הכפר והניס אותו לכל עבר. המתנחלים חזרו לרעות את העדר שלהם בתוך הכפר עוד פעם אחת לפחות ובערב של 28 בנובמבר הם עברו לפסים אלימים יותר:
פלסטינים בעוורתא קיבלו אישור למסוק את הזיתים וכשהגיעו למקום נאמר להם על ידי הצבא שאין גישה למקום. הם עמדו ליד וראו את המתנחלים מוסקים את הזיתים שלהם
כשחלקם לבושים במדים צבאיים ורעולי פנים, הם תקפו את התושבים, היכו גברים ונשים וילדות במקלות ורובים, ירו לעברם ולקחו כ־30 ראשי צאן וכן חמישה טלפונים ניידים. נערה אחת איבדה הכרה ומספר אנשים נוספים נזקקו לטיפול רפואי.
גירוש על סטרואידים
נראה שזו מטרת העל של המתנכלים: להפוך את שטחי סי לנקיים מפלסטינים. פעילי זכויות האדם מכנים את התקופה האחרונה כ"גירוש על סטרואידים".
"מתנחלים ואנשי ימין מדברים על האיום של 'השתלטות פלסטינים על שטחי סי', והממשלה מסתכלת על השטחים האלה כשייכים לישראל", אמרה חגית עופרן מצוות מעקב ההתנחלויות ב"שלום עכשיו", בזמן שסיירנו באזור גב ההר, בעיקר עם כתבים מהתקשורת הזרה, שמגלה עניין רב בנעשה במרחב של הגדה המערבית מתחילת המלחמה.
הפלסטינים נתונים גם למגבלות פיתוח מצד המינהל האזרחי, שאשתקד אישר להם רק עשרה אישורי בנייה ותשתיות, לעומת כ־2,000 אישורים לישראלים שבהתנחלויות
היא ציינה עוד שלצד אלימות המתנחלים, הפלסטינים נתונים גם למגבלות פיתוח מצד המינהל האזרחי, שאשתקד אישר להם רק עשרה אישורי בנייה ותשתיות, לעומת כ־2,000 אישורים לישראלים שבהתנחלויות. "מה שהפלסטינים מקבלים מהמינהל זה בעיקר צווי הריסה", הוסיפה.
האלימות המופעלת על הפלסטינים היא במידה רבה כלכלית ולא רק פיזית: אם הצבא או המתנחלים מונעים מהם גישה למרעה, זה אומר שצריך לקנות יותר מספוא, שמחירו קפץ פי כמה בשנים האחרונות, בין השאר בגלל המלחמה באוקראינה. המשמעות של רכישת המספוא היא קטלנית והתוצאה היא שרבים מהפלסטינים נאלצו למכור את העדרים ולעבור לאזורים עירוניים בשטחי איי ובי.
נעלמו הקווים האדומים
"רועה, במקרה הטוב, חי על הקצה עם מאזן בעייתי בין רעייה ומחיר המספוא. איימו עליהם, זרקו עליהם אבנים, לעיתים בנוכחות שלנו, והם נאלצו לקנות פי שלושה יותר מספוא מהכמות שלפני כן וזו עלות אדירה", ציין משתתף נוסף בסיור, הרב אריק אשרמן, פעיל זכויות אדם ותיק ומייסד עמותת "תורת צדק".
"האיום הנוסף עליהם הוא התמיכה העקיפה והישירה של ממשלת ישראל. קהילות רבות נתונות לצווי הריסה והחרמות: אם יש להם בית יביל אפשר להחרים או להרוס אותו בתוך 90 יום בלי צו בית משפט. יש קהילות שאורזות וחוזרות לכאן כמה פעמים בשנה, וכשהן חוזרות זה מגוחך לטעון שהמבנים חדשים כי הם חוזרים לכאן עשרות שנים.
"המצב של הפלסטינים מזכיר את זה של היפנים האמריקאים אחרי פרל הארבור. לישראלים קשה להבחין בין פעילי טרור לפלסטינים שהם קורבנות של טרור"
"במאי בעין רשאש, מתנחלים עברו כאן בין הבתים בטענה שחיפשו כבשים גנובות. הם צילמו את העדר ובבוקר הגיע שוטר לעצור את אחד הרועים והכריז על העדר כגנוב. המתנחלים הגיעו לאסוף 37 ראשי הצאן. הפלסטינים הבינו שבקצב הזה מהר מאוד לא יישאר להם כלום מהעדר והחליטו לעזוב. שני הדברים החשובים להם זה הילדים והעדר – ושניהם בסכנה.
"תמיד ידענו שהצבא והמשטרה תומכים במתנחלים אבל היו קווים אדומים שלא היו חוצים אותם ועכשיו כבר אין. המצב של הפלסטינים בגדה המערבית מזכיר לי את היפנים האמריקאים אחרי פרל הארבור, שכמעט אף אחד לא עמד לצדם. לישראלים כבר קשה להבחין בין פעילי טרור לפלסטינים שהם בעצמם קורבנות של התנכלות טרוריסטית".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
שום גיבוי של עובדות. אתה מציב עובדות שקריות ומסיק מהן מסקנות. אתה מדבר עם אדם שומר שהוא חדש כאן והגיע מהנגב, אז איך נישלו אותו? כל נקודות 'הקהילות' שאתה מציין הן 'התנחלויות' לא חוקיות של ערבים – למה נראה לך שלהם מותר??
לא הבנתי מה הבעייה- אם 82% מהם תומכים בטבח חדש של יהודים, אז זה או אנחנו או הם בארץ הזאת. כמה שיותר יתייאשו ויעזבו לירדן, שהיא פלסטין האמיתית, כך ייחסך המלחמה הבלתי נמנעת עם בני מוות שלא מעוניינים לחיות פה בשלום