בית המשפט העליון פסק היום כי לא יימסרו פרטים אודות ממצאי חפירות ארכאולוגיות בגדה המערבית. בית המשפט דחה את העתירה של הארגונים "יש דין" ו"עמק שווה" בנימוק שחשיפת הפרטים עלולה להזיק ליחסי החוץ של ישראל בחו"ל ולגרור חרם אקדמי על החוקרים.
פסק הדין התקבל ברוב של שניים נגד אחת, כאשר השופטים נעם סולברג ויוסף אלרון צידדו במניעת חשיפת המידע ואילו השופטת ענת ברון קיבלה את העתירה לפיה צריך לחשוף אותו. לפי חוק, רשות העתיקות מוסרת מידע מלא על ממצאי חפירות ארכאולוגיות בתוך מדינת ישראל, לרבות בירושלים.
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי
לעומת זאת, בגדה המערבית החפירות נעשות תחת קצין מטה במינהל האזרחי והוא שומר את המידע לעצמו, כאשר חלק מהממצאים מגיעים למוזיאונים בישראל ואף בעולם. דחיית הערעור לעליון מסיים לפי שעה את הפרשה שהחלה ב-2013, אז הגישו הארגונים בקשת חופש מידע, לקבל נתונים, פרוטוקולים ונקודות ציון של אתרים שהוכרזו כאתרי עתיקות ושהתבצעו בהם חפירות ביהודה ושומרון. בנוסף, הם ביקשו לדעת היכן מאוחסנים הממצאים ומי החוקרים שהשתתפו בחפירות.
מאוחר יותר עתרו שני הארגונים לבית המשפט, וב-2016 העתירה נדחתה בבית המשפט לעניינים מנהליים. הנימוק לדחייה היה כי קיים "חשש ברור ואמיתי" לפגיעה בחופרים ובמוסדות האקדמיים שאליהם הם משתייכים כתוצאה מחרם אקדמי. זאת, למרות שבית המשפט הכיר בכך שהחופרים מחויבים לפרסם את הממצאים לפי חוק. כאמור, הנימוק הנוסף היה חשש לפגיעה ביחסי החוץ של ישראל.
השופטת ברון ציינה בהחלטתה, כי יש 2,300 אתרים ארכאולוגיים ברחבי הגדה, שחלקם בעלי חשיבות בינלאומית. לדבריה, יש הטוענים שממצאים אלה שייכים למדינת ישראל ואחרים גורסים שזו ביזה ארכאולוגית. בהחלטתה, מציינת ברון שנסיבות המקרה לא מצדיקות אי גילוי מידע על ממצאים מחשש לחרם אקדמי. היא מסבירה כי למעשה מחקר אנונימי כתירוץ לחרם מהווה סתירה, שכן הסתרת המידע כשלעצמה פוגעת בחופש אקדמי וחוסמת דיון ציבורי במקום להגן עליו.
"השתקת הדיון הציבורי עשויה אולי למנוע חרם בטווח הקצר, ואולם בטווח הארוך השתקה מעין זו לבטח פוגעת ביכולת של ישראל להתמודד עם הביקורת שברצונה להפריך", כתבה השופטת.
את ארגוני העותרים, "יש דין" ו"עמק שווה", ייצג עו"ד ישי שנידור ואת המדינה ייצג עו"ד רן רוזנברג.
העותרים מסרו בתגובה, "החלטת בית המשפט היא גרסה של חוק ההסדרה לאקדמיה ועתיקות, במקום להחיל את אמות המידה המקובלות באקדמיה. כפי שאמרה השופטת ברון בדעת מיעוט, אי אפשר להחיל חוק אחד בתוך ישראל, שבה המחקר הארכאולוגי והממצאים חשופים ולהתייחס לאותם ממצאים בגדה המערבית כאל סוד מדינה".
לטענתם, "זו פגיעה בדמוקרטיה, שמתקיימת על ידי שימוש מופרך של המדינה באיום החרם. בסופו של דבר קובעת ההחלטה שבמצב הנוכחי גם אמות מידה אקדמאיות בסיסיות הן מותרות והמשך השליטה הישראלית בגדה המערבית מחייבת לקיים שתי מערכות משפט שונות תחת אותו שלטון, אפילו באקדמי".
בכל שנה, בשבוע שלפני חג הפסחא (השבוע הקדוש, או בפי המקומיים Semana Santa), משתוללת בספרד בכלל, ובאנדלוסיה שבדרום בפרט, קדחת של קתוליוּת. בערים הגדולות כמו סביליה ומלאגה מתנהלות תהלוכות רחוב ענקיות, שבהן אלפי משתתפים צועדים בבגדים טקסיים ונושאים במות ענק על כתפיהם, בעוד שלצידי הדרך מצטופפים מיליוני צופים.
בקתדרלות – שחלקן היו בעבר מסגדים מוסלמיים – מתנהלים טקסים המוניים, ובהם משתתפים עטויי מצנפות ארוכות וגלימות בצבעים קודרים שרים מזמורים. זה מוזר, נפלא, נורא, ומאוד ספרדי. זו הוכחה חיה לכך שרוח האינקוויזיציה, במובן מסוים, עדיין שרירה וקיימת; שהדת עדיין פועמת, ושטקסים בני מאות שנים נותרו רלוונטיים לתושבים.
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי
בלב לונדון, כמה חדרים בגלריה הלאומית הפכו לפתע לאנדלוסיה של ימי ה-Semana Santa. תערוכת עבודות של פרנסיסקו דה סורבראן נפתחה בתחילת החודש והפכה, די במפתיע, לאירוע המדובר ביותר של עולם האומנות בעיר.
בלב לונדון, כמה חדרים בגלריה הלאומית הפכו לפתע לאנדלוסיה של ימי ה-Semana Santa. תערוכת עבודות של פרנסיסקו דה סורבראן נפתחה בתחילת החודש והפכה, די במפתיע, לאירוע המדובר ביותר של עולם האומנות בעיר
"אחת התערוכות הטובות ביותר שראיתי אי פעם", כתב מבקר האומנות ולדמר יאנושצ'אק ב"סנדיי טיימס". עמיתיו העניקו גם הם חמישה כוכבים וביקורות חריגות בטיבן לתערוכה של אומן שאם מוכר, אבל אינו נחשב בהכרח לכוכב-על שובר קופות.
סורבראן נמנה עם האומנים הבולטים של תור הזהב הספרדי של המאה ה-17, יחד עם דייגו ולאסקס ואחרים. הוא פעל בעיקר בסביליה, שהייתה אז אחת הערים החשובות בעולם בזכות המונופול שלה על המסחר עם הקולוניות הספרדיות ברחבי היבשת האמריקאית מאז 1503.
זו הייתה עיר עשירה מאוד שפעמה בה להט דתי. פעלו בה מסדרים קתוליים שכל אחד מהם רצה לפאר את שמו, מה שהוביל לתור זהב של אומנות דתית. בעקבות עליית הפרוטסטנטיות בצפון אירופה, החליטה הכנסייה הקתולית להשתמש באומנות ככלי להילחם באיום ולחזק את האמונה בקרב הקהילות הקתוליות. עידן הקונטרה-רפורמציה (הרפורמציה הנגדית) היה זמן נהדר להיות בו אומן דתי.
כשהקדושים הופכים לדוגמנים
סורבראן נולד בחבל אקסטרמדורה שבמערב ספרד ב-1598. הוא נשלח כנער להתמחות אצל אומן בסביליה, והשתקע בעיר בשנות העשרים של המאה ה-17. במהרה הוא הפך לאומן מרכזי ובולט, קיבל הזמנות ענק מהמסדרים השונים ועשה לעצמו שם. כל כנסייה וכל כת רצו "סורבראן" משלהם.
ישו על הצלב מוצג על רקע שחור. לגופו אזור חלציים לבן, שנראה כמו המשי הצחור והיקר ביותר שניתן היה להשיג בסביליה, ולא כמו בד עלוב ומרופט של נידון למוות אחרי שעות של צעדות ועמידה יוקדת בשמש של ירושלים
הוא קיבל את התווית של אומן דתי – תווית שאומנם מדויקת עובדתית, אך צרה מלהכיל את האיכות והייחודיות שלו. החדר הראשון בתערוכה בלונדון, למשל, מציג את ישו על הצלב על רקע שחור. לגופו אזור חלציים לבן, שנראה כמו המשי הצחור והיקר ביותר שניתן היה להשיג בסביליה, ולא כמו בד עלוב ומרופט של נידון למוות אחרי שעות של צעדות ועמידה יוקדת בשמש של ירושלים.
הציור הזה הוצב במקור בפינה חשוכה של כנסייה מרכזית, ומאמינים רבים שחלפו על פניו חשבו לא פעם שמדובר בפסל. לעבודות הטובות ביותר של סורבראן יש בדיוק את הדבר הזה: נפח, דרמה ונוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה.
דוגמה מובהקת לכך היא הציור של סראפיון הקדוש – קדוש מעונה נוצרי. הסיפור הספציפי אינו כה חשוב; זהו תמיד סוג כזה או אחר של עינוי ומוות על קידוש השם הקתולי (הפעם בצפון אפריקה). גם כאן הרקע שחור, אבל בניגוד לצייר האיטלקי קראווג'ו – שממנו סורבראן הושפע רבות – אין כאן תיאור גרפי של הזוועות. היצירה מציגה גלימה לבנה, ידיים כפותות והבעת פנים שלווה.
כל הציירים הגדולים אהבו לצייר גלימות ובדים, שכן זו הזדמנות פז להפגין את יכולתם בתיאור אור וצל. אך אצל סורבראן, הבד הוא לב היצירה. אף אחד לא מצייר ומעניק חשיבות כה עמוקה לבגדים ולטקסטורות כמוהו. הקפלים והגוונים של הגלימה הם שמובילים את המבט כלפי מעלה, אל עבר הדרמה ואל המשמעות הדתית.
אביו של סורבראן היה סוחר בדים, ומדריכי התיירים בעיירת הולדתו נוהגים לספר שהבן השתמש בציורים שלו כדי לקדם את מכירות המשפחה. ואכן, הקדושות שלו מתוארות כדוגמניות אופנה של ממש
אביו של סורבראן היה סוחר בדים, ומדריכי התיירים בעיירת הולדתו נוהגים לספר שהבן השתמש בציורים שלו כדי לקדם את מכירות המשפחה. ואכן, הקדושות שלו מתוארות כדוגמניות אופנה של ממש. הן עוטות מבחר בגדים ובדים צבעוניים שמתוארים לפרטי פרטים ובדיוק מרשים, תוך התעלמות מוחלטת מכל הקשר או אספקט היסטורי.
אפולוניה הקדושה, למשל, ממלאת את החדר בתלבושת זוהרת בצבעי ורוד וצהוב. הרמז היחיד לסבלה הנורא הוא צבת שהיא אוחזת בידה, יחד עם אחת משיניה שנעקרו על ידי מעניה.
סורבראן היה אומן דתי, אבל הלב שלו היה באופנה. את 12 בניו של יעקב, למשל, הוא מציג בתלבושות מפוארות ומופרכות למדי – כי למה לא, בעצם.
לעומת זאת, את הנזיר הקדוש פרנציסקוס מאסיזי הוא מציג באופן מקובל יותר: בגלימה חומה גסה עם חגורת חבל פשוטה. אבל הביצוע כה מרהיב עד שכמעט ניתן להרגיש את החספוס ועובי הבד. התחושה מגרדת ומטרידה, אך בו-זמנית מעבירה באופן מושלם את מסר הצניעות הפרנציסקני.
הלימונים המשכנעים בהיסטוריה
ההצלחה הכבירה הביאה עימה גם אי-אחידות מסוימת ברמה. חלק מהעבודות נראות כאילו יצאו מפס הייצור של הסדנה של סורבראן בשיא תקופת הביקוש. ועם זאת, הוא נשאר תמיד מקורי, מוזר ומאוד ספרדי. אחד החדרים בתערוכה מתמלא, פשוטו כמשמעו, בציור של ראש ענק שכנראה נוצר עבור הפקת תיאטרון, ודורש מהצופה ללכת מעט לאחור כדי לראות אותו כראוי.
אחד החדרים בתערוכה מתמלא, פשוטו כמשמעו, בציור של ראש ענק שכנראה נוצר עבור הפקת תיאטרון, ודורש מהצופה ללכת מעט לאחור כדי לראות אותו כראוי
דווקא אחרי הראש העצום והעבודות העמוסות שנועדו עבור השווקים הספרדיים ברחבי אמריקה, מגיע אפקט אחר לגמרי. שני החדרים האחרונים בתערוכה מגיעים אחרי הגודש העצום ומפתיעים בצניעותם. חדר אחד מוקדש לציורי טבע דומם של סורבראן ובנו חואן, והתוצאה פיוטית להפליא.
גם בציורים האלו מתחבאות משמעויות דתיות (ציור של שושנה וכוס מים, למשל, מתייחס למרים הבתולה משום שלשושנה אין קוצים), אבל היצירות הללו הן הרבה מעבר לעוד טקסט דתי מקודד. הציור המציג לימונים, תפוזים ושושנה הוא למעשה ספרד כולה, מוגשת בקערות מתכת.
ישנם הרבה ציורי טבע דומם בגלריה הלאומית, רובם נהדרים, אבל לימונים כמו של סורבראן – גסים, בעלי קליפה בשרנית ופגמים, עם אופי, נוכחות, ולרגעים נדמה שאפילו ארומה של רחובות סביליה – אין בשום מקום אחר. אלו הם הלימונים המשכנעים ביותר בתולדות האומנות. זוהי אנדלוסיה בצבעי שמן: פירות הדר, טירוף דתי, וחום שבוקע ישירות מהבד.
לימונים כמו של סורבראן – גסים, בעלי קליפה בשרנית ופגמים, עם אופי, נוכחות, ולרגעים נדמה שאפילו ארומה של רחובות סביליה – אין בשום מקום אחר. אלו הם הלימונים המשכנעים ביותר בתולדות האומנות
סורבראן התכוון אולי לצייר אלגוריה לשילוש הקדוש ולהתעברות הבתולה מרוח הקודש, אבל הביצוע המושלם משחרר את הציור מכבלי הדת. ההרמוניה, היחס בין האובייקטים השונים, הביצוע המפעים שבו רואים כל נקבובית בקליפת הפרי – כולם גדולים ומרשימים יותר מכל מעשייה על מרים מנצרת.
החדר האחרון מתעד את דמדומי הקריירה של הצייר. באותן שנים סביליה החלה לרדת מגדולתה, וגם סורבראן עצמו איבד מעט מהחדות שאפיינה אותו. ציוריו הפכו רכים וממוסחרים יותר, אבל ממש שם, ביניהם, ניצבת העבודה המרשימה והמכאיבה מכולן: "שה האלוהים" (Agnus Dei).
זהו ציור של טלה שרגליו כפותות, הוא שכוב על הבמה ועיניו פקוחות בקושי. המשל הנוצרי ברור: שה האלוהים הוא ישו הנושא את חטאת העולם – אחד מהדימויים המוכרים ביותר של המשיח, כמו גם התייחסות לעקידת יצחק המנבאת את מותו של ישו על הצלב. עד כאן, הכול כצפוי.
אך מעבר לסמליות, זוהי יצירה מטלטלת על קץ החיים. הביטו בה, ותראו בדיוק את מה שאתם לא רוצים לראות. יש כאן את האיכות הטכנית המהממת, את היכולת לצייר את צמר הטלה הגס, את האור המוחזר מהקרניים ואת החבל הכורך את הטלפיים. ואז, מנגד, בולטים האף הוורוד, העיניים הפקוחות וההבעה הרכה.
זוהי יצירה מטלטלת על קץ החיים. הביטו בה, ותראו בדיוק את מה שאתם לא רוצים לראות. הביטו עמוק בעיני הטלה ותראו שם אסונות פרטיים ולאומיים, ערש דווי משפחתי, וגם את אכזריותה של שחיטת בעלי חיים
הביטו עמוק בעיני הטלה ותראו שם אסונות פרטיים ולאומיים, ערש דווי משפחתי, וגם את אכזריותה של שחיטת בעלי חיים. במובן מסוים, זוהי גרסה מאוחרת ונוקבת יותר של סראפיון הקדוש: רק שבמקום אדם כפות, ישנו שה עקוד. הזוועה המלאה נמצאת בראשו של הצופה. כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה, וְלֹא יִפְתַּח פִּיו.
זו גם התשובה לשאלה האם ציור דתי יכול לדבר לאנשים שאינם שותפים לדת הזו, או לדת בכלל. התשובה היא לא תמיד, אבל כשהאומן מביע משהו עמוק באמת, הציור הופך לחשוב ומשמעותי הרבה יותר מהמסגרת הדתית המכבידה. הוא הופך לגדול יותר מתיאור העינוי של קדוש מעונה או מחזרה אינסופית על עקרונות הדת.
סורבראן מצליח לעשות זאת גם כשהוא מתאר את הסצנה המוכרת מכולן. ליד "שה האלוהים" ניצב ציור של הצליבה, ולצידו אומן המצייר את ההתרחשות. ייתכן שזהו פורטרט עצמי של סורבראן, אך גם אם לא – הציור מבטא במדויק את תפיסת עולמו. הנה הוא, עומד למרגלות הצלב ועושה את עבודתו. יד אחת מונחת על ליבו, והיד השנייה אוחזת במברשת בדרמטיות שקטה.
"הציור לוכד את מה שסורבראן ניסה להשיג באומנותו", מסבירה האוצרת ד"ר פרנצ'סקה וית'לום-קופר, "לעורר רגש ומסירות דתית באמצעות הציור".
ליד "שה האלוהים" ניצב ציור של הצליבה, ולצידו אומן המצייר את ההתרחשות. ייתכן שזהו פורטרט עצמי של סורבראן, אך גם אם לא – הציור מבטא במדויק את תפיסת עולמו
ביציאה, בחנות המזכרות של התערוכה – שתציג עד סוף אוגוסט השנה – פנתה אליי אישה שניכר היה עליה כי התרגשה עמוקות וחיפשה לחלוק את החוויה עם מישהו. בעודנו עומדים ליד פוסטרים של הלימונים ושל "שה האלוהים", היא שטחה את תחושותיה בנשימה אחת:
"זה היה כל כך מעורר השראה. הבדים, ישו על הצלב עם הבגד הלבן הטהור… אני פשוט לא יכולה לתאר עד כמה זה נגע בי. ממש הרגשתי שהוא, המשיח, נמצא פה איתי בחדר. פיזית ורוחנית".
בימים האחרונים עורר ראש הממשלה בנימין נתניהו סערה ציבורית לאחר ששיתף סרטון תחת הכותרת "ביביסט, לא חצי בן אדם". הסרטון מציג סצנה משפחתית הבנויה כפרודיה על "יציאה מהארון": בן צעיר מתיישב מול הוריו, והם מבטיחים לו שיאהבו אותו בכל מקרה. אלא שהגילוי הדרמטי אינו נטייה מינית אלא זהות פוליטית: "אני ימני. אני ביביסט".
מכאן מתגלגלת הסצנה לתגובה מבוהלת של המשפחה הליברלית כביכול, שמתקשה ליישב בין דמותו של הבן המשכיל, עובד ההייטק וקורא הספרים, לבין האפשרות שהוא תומך בנתניהו. הסרטון הפוליטי והבוטה טוען, שבישראל קיימים "ביביסטים בארון", אנשים שמסתירים את עמדתם מפני סביבה חברתית, מקצועית ותרבותית שמביטה בהם בבוז.
פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
ב-1971 יצא למסכים סרט מינורי של במאי צעיר ולא מוכר, שזה היה סרטו העלילתי הראשון. שמו של הבמאי היה סטיבן שפילברג. ככל שהסרט, שצולם בשלושה עשר יום בלבד, נחשב מינורי, עדיין הוא צבר מוניטין ונעשה מוכר וידוע.
עד כדי כך היה הסרט מוצלח, עד שמבקרי קולנוע היללו את הבמאי הצעיר שהפך סרט בתקציב זעום לאחד מסרטי האקשן המותחים של תקופתו. אני לא ממש זוכר אם מישהו מהמבקרים ניבא לבמאי הסרט הזה עתיד גדול.
"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל
רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל
רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל
רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
לכל
תגובהופוסט
עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
בונוס:
הצטרפות לקבוצה הסגורה של זמן ישראל בפייסבוק המספקת הצצה מאחורי הקלעים של המערכת (למתחברים באמצעות פייסבוק בלבד)
עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית היא יסוד הכרחי לחברה חופשית ובריאה.
ישראל מתמודדת עם מתקפה חסרת מעצורים על יסודות הדמוקרטיה ועל כל המוסדות הממלכתיים שלה. ובמקביל, התקשורת הישראלית מאבדת את עצמאותה ואת יכולתה לבקר את השלטון. זמן ישראל הוכיח שאפשר גם אחרת: שניתן ליצור עיתונות חופשית, אחראית, ביקורתית ונחושה, המגינה על שלטון החוק ועל זכות הציבור לדעת.
תמיכתכם תאפשר לנו להמשיך לפרסם תחקירים, ניתוחים וכתבות עומק הנשענים על עובדות, ועל עבודה עיתונאית מקצועית ויסודית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו