מי שאינו טורח להתעדכן בסדרי היום של ביצת הקולינריה הישראלית ייתכן שפספס את התפכחותו הטרייה של מאיר אדוני והתנערותו מקרב מחנה השמאל. ב-17 בנובמבר פרסם השף פוסט בסטורי של עמוד האינסטגרם שלו, והנה ציטוט מתוכו:
"מודה ומתוודה שהייתי מהאפסים שתמכו והטיפו לשלום!.. חלמתי חלומות הזויים על עולם יפה, שקט, מלא בטוב ובאהבה! עולם שלא קיים ליהודי וישראלי. שילמתי מחיר ענק… אבל נאחזתי בטמטום ההזוי שרציתי להאמין בו. ב-7 לאוק ב-6 וחצי בבוקר מאיר אדוני נפטר. דקה אחרי נולד מאיר אדוני אחר. מאיר שמכה על חטא. מאיר שמתבייש שהיה חלק מההזיה של אנשי השמאל ההזויים שלא מבינים שאנחנו מוקפים במפלצות אסלאם קיצוני שאין להם עניין בשלום ונורמליות אלא רק רצון לשרוף אותנו חיים! מתבייש ומבקש סליחה מהעם שלי שלקחתי חלק בהונאה הגדולה של השמאל. מתפלל שבורא עולם יסלח לי…".
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
מאיר החדש אשר נולד מתוך האפר שהותיר אחריו מאיר ה"אפס", מצטרף לשורה ארוכה למדי של אזרחים ישראלים, ובכללם אלו מקרב יושבי עוטף עזה, שאינם רואים עצמם עוד חלק ממחנה השלום.
מאיר החדש אשר נולד מתוך האפר שהותיר אחריו מאיר ה"אפס", מצטרף לשורה ארוכה למדי של אזרחים ישראלים, ובכללם אלו מקרב יושבי עוטף עזה, שאינם רואים עצמם עוד חלק ממחנה השלום
אירועי הטבח וההתעללות שהתחוללו בשבעה באוקטובר השמידו לא רק חלק גדול מן ההתיישבות בעוטף, אלא גם את היכולת של רבים לראות שלום ותקווה במערכת היחסים עם האוכלוסייה הפלסטינית.
כאילו בלי קשר למגמת ההתפכחות, מושקעים מאמצי הסברה רבים בזירה הבינלאומית, הן על ידי גורמים רשמיים והן על ידי פרטים, אך דומה שהללו אינם נושאים פרי.
התקשורת הישראלית מגלה עניין רב במאמצי ההסברה ומנסה לעמוד על הסיבה לכך שאינם זוכים להצלחה של ממש. שדרני החדשות שואלים פרשנים ומרואיינים שונים בנושא זה מגוון של שאלות, שנראה כי בכולן עומדת תהייה בסיסית: מדוע על אף ההוכחות המוצקות לקיום הרוע והצורך לחסלו, נמנעים רבים בעולם מלהשתכנע בצדקת ישראל? מדוע מוסיפות להתקיים עצרות לתמיכה בפלסטין, ומדוע האוכלוסייה הפוקדת אותן משתייכת ברובה לקהילה שרואה עצמה ליברלית?
מאחר שעבור ישראלים רבים היוו ההתרחשויות העומדות בלב מאמצי ההסברה נקודת מפנה, שהולידה שינוי קיצוני של המרת עמדות ונטישת השמאל, תמוהה בעיניהם במיוחד שאננותה של הקהילה הפרוגרסיבית הבינלאומית. האם הסיבה היא בורות? או שמא אנטישמיות גרידא?
בתקשורת עולה תהייה בסיסית: מדוע על אף ההוכחות המוצקות לקיום הרוע והצורך לחסלו, מוסיפות להתקיים עצרות לתמיכה בפלסטין, והפוקדים אותן משתייכים ברובם לקהילה שרואה עצמה ליברלית?
תמיכתה של הקהילה הפרוגרסיבית בארצות הברית ואירופה בפלסטינים מסתמנת כתופעה תרבותית רחבה. על כן תליית האשם לפריצתה במקורות גנרים ומופשטים כ"אנטישמיות עולמית" או "בורות" אינה מספקת. שהרי מעצם תמיכתם של אקדמאים בעלי שם, וביניהם גם אקדמאים ממוצא יהודי כפילוסופים ג'ודית באטלר ודניאל בויארין, במסרי התנועה לשחרור פלסטין – יש כדי לערער ולו במעט את ההיאחזות בהסברים אלה.
מובן שבין הצועדים בצעדות התמיכה בפלסטין מצויים כאלה שמעוניינים להשמידנו, ומובן שחלקם אינם יודעים מהם הנהר והים העומדים בלב הקריאה "from the river to the sea", אך יהיה זה פשטני לקבוע כי אלפים הם "בורים", "טיפשים" או "אנטישמים", בדיוק כשם שיהיה זה מופרך לגרוס כי כל התומכים בישראל הם ידענים ובקיאים ברזי הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
ניסיון פרשני נוסף לכישלונות בהסברה הישראלית, הנפוץ בפאנלים החדשותיים, מתבסס על נתונים. הוא נשען על כך שיכולתה של התנועה לשחרור פלסטין להפיץ את מסריה ברשתות החברתיות מסתמכת על יתרון מספרי עצום, שהוא תוצאת גודלה של האוכלוסייה המוסלמית בעולם לעומת האוכלוסייה היהודית.
יתרון זה מתעצם בשל תרומתו של האלגוריתם הייחודי המאפיין את הרשת החברתית טיק טוק, הפועל באופן שנותן עדיפות לתכנים שדומים במסריהם לסרטונים בהם צפו משתמשים בעבר.
מובן שבין הצועדים בצעדות התמיכה בפלסטין יש הרוצים להשמידנו, וחלקם אינם יודעים מהם הנהר והים שבלב הקריאה "from the river to the sea", אך יהיה פשטני לקבוע כי אלפים הם "בורים", "טיפשים" או "אנטישמים"
בעוד שייתכן בהחלט כי ישנה אמת בטענות בדבר עדיפות מספרית, הן אינן משקפות את התמונה כולה, ולא נראה כי די להסתפק בנתונים יבשים לטובת הבנה של תופעה אידיאולוגית, אשר חורגת מתחום הרשתות החברתיות עצמן. הכישלון בהסברה הישראלית מציג מאפיין חשוב בטבע האנושי, ועל מנת לבחון אותו כדאי לפנות לניתוח פסיכולוגי של התופעה.
על פניו ניתן לראות במגמת "ההתפכחות האידיאולוגית הקולקטיבית" בישראל ובמגמת כישלון ההסברה הישראלית לציבור הבינלאומי הנאור – תגובות מנוגדות לאירועי שבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיהם, אך למעשה לשתיהן מקור אחד. הן נטועות בנטייה של בני אנוש ל"קמצנות קוגניטיבית", מונח אשר נטבע ע"י הפסיכולוגיות האמריקאיות שלי טיילור וסוזן פיסק בספרן "קוגניציה חברתית" (1984). טיילור ופיסק טוענות כי מאחר שחשיבה במונחים אבסולוטיים הינה פשוטה ודורשת מאמץ קוגניטיבי מועט, היא תאומץ לעתים תכופות. הצורך "לבחור צד", הבחירה האנושית לפרש את המציאות בצבעים של שחור או לבן, באופן בו קיימים מושגי "טוב" או "רע" מוחלטים, הם כולם מאפיינים של הקמצנות הקוגניטיבית.
אותה תופעה מקבלת ביטוי שונה בישראל ומחוצה לה. בהקשר הישראלי, "טוב" הוא הציוני המגן על הבית (מדינת ישראל) ואילו "רע" הוא זה המאיים עליו. על כן מלחמת "חרבות ברזל" היא מלחמת גבורה המצדיקה נטישתם של ערכי השלום.
לעומת הישראלי הממוצע, אזרח "נאור" מקרב אומות העולם, אשר חונך לקדם זכויות אדם, רואה לנגד עיניו את האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית כנטולת הגנה, חשופה בפני איומים קיומיים ותופת, תוך שהיא מתקיימת ללא מדינה שתגן עליה. על כן מתגבשת בעיניו הישות הפלסטינית כ"טובה" – "הצודקת", כשנגדה ממוקמת מדינת ישראל במשבצת ה"רעה" בהיותה הכובש, "הסוהר" אשר מחזיק מיליוני פלסטינים ומנשלם מזכויות ואמצעי מחייה.
לפי טיילור ופיסק, מאחר שחשיבה במונחים אבסולוטיים היא פשוטה ודורשת מאמץ קוגניטיבי מועט, היא תאומץ לעתים תכופות. הצורך "לבחור צד", לפרש את המציאות בצבעי שחור-לבן, הם מאפייני הקמצנות הקוגניטיבית
שתי החזיתות המנוגדות מביאות לידי ביטוי את הנטייה האנושית הטבעית לבחון את המציאות במונחים דיכוטומיים, והצבת האחת מול השנייה מונעת מאתנו לראות את הדברים נכוחה, במלוא מורכבותם.
במציאות רב-גונית ומרובדת, בה שכבות רבות של משמעות מונחות זו על גבה של זו ובונות יחד את תמונת המציאות הכללית, שאיפה לשלום יכולה להמשיך להתקיים על אף אסון וזעם, כי שלום עושים בין שונאים ולא בין אוהבים. ניתן לצאת לקרב להגנה על הבית ועדיין לחמול על מי שביתו נחרב. ניתן להכיר בכך שעל אף החורבן וההרס שמביאה אתה מלחמה היא מגלמת גם את האפשרות לשינוי מציאות חייהם העגומה של תושבי הרצועה לטובה, וניתן לתמוך בקריאה לשפר תנאי חייה של האוכלוסייה הפלסטינית ועדיין לגנות את מעשי חמאס ולקרוא לשחרור החטופים הישראלים.
כישלונה של ההסברה הישראלית טמון, אפוא, בשאלות המפתח: מדוע לא רואים אחרים את הצדק? מדוע נפוץ העיוורון לעובדות? האם ישנה אמת אחת ויחידה? האמת היחידה היא, שהמציאות האנושית היא מורכבת.
אותם המפוכחים משני צדי הסקאלה הפוליטית הישראלית והבינלאומית, לא רק שלא נפקחו עיניהם, אלא שהם נותנים לרגשות שטנה ונקם לעוורם. הם עוצמים עיניהם אל מול הזוועות אשר חוו וחוות כלל האוכלוסיות המעורבות במרחץ הדמים המתקיים באזורנו.
מאזני מוסר מוחלט אשר ישקלו את ממדי זוועות שבעה באוקטובר בצד הישראלי אל מול ממדי התופת ברצועת עזה לא צפויות להציג מצג חד משמעי. כל מאמץ הסברתי אשר יבקש מאומות העולם לבטא תמיכה בלתי מסויגת בישראל סופו להיכשל. הוא מבקש מקהלים גדולים בעולם "להחליף צד" ולהתכחש לעמדותיהם הקודמות, וממש כשם שנדמה לנו מגוחך ששף מאיר אדוני מצהיר על כך שהעביר את מרבית חייו כ"אפס" ש"נאחז בטמטום", מגוחך לבקש מן הקהילה הבינלאומית "להתפכח" באופן דומה.
במציאות רב-גונית ומרובדת, בה שכבות רבות של משמעות מונחות זו על זו ובונות יחד את תמונת המציאות הכללית, שאיפה לשלום יכולה להמשיך להתקיים על אף אסון וזעם, כי שלום עושים בין שונאים ולא בין אוהבים
המלחמה בעזה היא מלחמת אין ברירה, אבל אולי במקום לקרוא לעולם לעמוד לצדנו ללא ביקורת, מוטב שנתמודד בתהליך גם עם זווית הראיה הפלסטינית. נביע חמלה כלפי מי שנמצא מעבר לגדר על אף ההחלטה לצעוד קדימה בלחימה מול חמאס, ועל בסיס אותה הרוח נבקש תמיכה בינלאומית לא מכורח השכנוע האבסולוטי, אלא מכורח האמפתיה האנושית.
מתעניינת מאוד בזירה הפוליטית ומרגישה שיש לה מה לכתוב, בעיקר על האופן שבו היא נדונה בתקשורת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
תודה איה על המאמר. בהחלט אחד האתגרים של החברה הוא להפנים ולהסכים שעולמינו הוא רב מימדי, צבעוני ומורכב ואכן הקמצנות הקוגניטיבית היא בעוכרינו והיא גם מקור כוחן של הקונספירציות למיניהן.
אבל יש נקודה חשובה שאנו צריכים לזכור בהקשר של מלחמה. אם כאזרחים יושבי בבתי קפה או כנסת קשה לעכל מורכבויות, מה יגידו אזובי הח"יר והשיריון באבק הקרבות ופחד המוות? שם הוודאות נחוצה. שם החד מימדיות נותנת מוטיבציה שהכרחית להכרעת הקרב. זה ברמה הטקטית. אסטרטגית, עדיף שנהייה בהווית ספרא וסייפא. מורכב אמרנו?