בשיר המפורסם "אין לך מה לדאוג" של תלמה אליגון־רוז מ־1974, כותבים חיילים למשפחותיהם בזמן מלחמת ההתשה ומבקשים לשלוח להם תחתונים וגופיות – ולהשקיט את דאגותיהם כי הם "נלחמים כמו אריות" עם "מורל ממש גבוה".
הורים בחטיבת הצנחנים יכולים לחשוב על השיר הזה באירוניה: אז, לפני 50 שנה, לפחות נתנו לחיילים לכתוב מכתבים. היום הם יושבים בבית וכוססים אצבעות בחרדה, בלי לשמוע אות חיים מילדיהם, לפעמים אפילו במשך קרוב לחודש.
לפני כשבוע תועד מח"ט הצנחנים אלוף־משנה עמי ביטון כשהוא מנסה להסביר לציבור, באמצעות דובר צה"ל, מדוע לוחמי החטיבה בפיקודו הם ככל הנראה הכוחות היחידים שטרם יצאו להתרעננות קצרה בבית מאז תחילת התמרון הקרקעי, לפני כשבעה שבועות.
"אני יודע שיש לנו למשימה הזאת עוד מספר ימים – ושאחרי זה נצא, נתרענן, ננוח, גם נפגוש את ההורים ובני המשפחות ונמשיך למשימות הבאות", אמר המח"ט, שנראה מעט נבוך שהוא צריך להסביר החלטות מעין אלה תוך כדי לחימה.
היה מי שראה בדברור המסר הזה לחיילים – אקט חריג כשלעצמו – סוג של "נזיפה פומבית" למח"ט, שנמנע עד כה מלאפשר התרעננות מחוץ לשטחי הרצועה עבור חיילי החטיבה בפיקודו. זאת על אף שמרבית הכוחות השוהים ברצועה כבר זכו להפוגת בית קצרה ומתבקשת בלחימה ממושכת וסיזיפית מהסוג הזה.
חלק מהכוחות אף יצאו כבר פעמיים להתרעננות. ברוב היחידות הריענון הזה נחשב פק"ל ברור מאליו, שלא צריך בכלל לבקש אותו או להילחם עליו. ביטון החל באחרונה לחטוף ריקושטים גם מההורים עצמם (שבדרך כלל גאים מאד בשירותם הצבאי של ילדיהם ומחרישים) ובאמצעי התקשורת.
מעבר לסירוב העיקש לאפשר לחיילים התרעננות, נודע להורים כי ילדיהם לא זכו למקלחת במשך שלושה וחצי שבועות, וחלקם אף לא הורידו נעליים אפילו ללילה אחד במשך כל התמרון הקרקעי
מעבר לסירוב העיקש לאפשר לחיילים התרעננות, נודע להורים כי ילדיהם לא זכו למקלחת במשך שלושה וחצי שבועות, וחלקם אף לא הורידו נעליים אפילו ללילה אחד במשך כל התמרון הקרקעי – יותר מחודש וחצי.
למועקה הזאת מצטרפת החרדה הגדולה לשלומם. היות שהטלפונים של החיילים הושארו מאחור, בכספת בשטחי הכינוס (בצדק, מטעמי איפול), לא ניתנת להורים אפשרות לבדוק שהילדים שלמים ובריאים. את זה אפשר לפתור בקלות על ידי "טלפונים כשרים" שיוכנסו פעם בשבוע לשיחה קצרה או אפילו הודעה מצולמת קצרה של כל חייל המספר כי הוא חש בטוב ומוסר דרישת שלום. מסר מצולם שכזה הוא קל לביצוע וערכו עבור ההורים הדואגים בבית עצום.
אפשר היה להימנע מהשערורייה הזאת
בצה"ל התגאו השבוע כי הצליחו "להכניס לרצועה" חנוכיות, כאילו מדובר באיזה נס גדול ולא בפעולה פשוטה בלחימה המתרחשת בסך הכול במרחק כשעה וחצי נסיעה מאזור המרכז. אולם, החיילים בצנחנים לא נהנו מאותה הפריווילגיה, וחבילות שהכינו משפחותיהם, בעידוד החטיבה, ובהם מכתבי עידוד ודרישת שלום לילדים, נותרו מאחור ולא הגיעו אליהם.
"לא הייתה להם הפוגה אחת, לא הורשינו להכניס אוכל מבושל. חלקם נשמעים לא טוב וחלקם במצב רוח ירוד. הלוחמים האלה מסורים ומחויבים ואנחנו איתם. אבל הדאגה שלנו מהריענון במקומה"
ההורים מדגישים בשיחות עימם, ובהודעות בקבוצות, שאין להם שום ביקורת או עמדה בנושאים מבצעיים. הם לא מתלוננים על הקרבות הקשים או על סיכון החיים – ולא מתערבים בהחלטות של הפיקוד לגבי המשך הלחימה בשום צורה. הם רק מבקשים לשמוע את קול ילדיהם פעם בכמה זמן כדי להשקיט חששות. קול של ילדים שחלקם, למרבה הצער, עלולים להיפצע או חלילה ליפול בקרב.
"מעבר לגעגועים, אנחנו מאוד, מאוד מודאגים", אומרת אחת האימהות שמבקשת לא לציין את שמה. "מרגע הכניסה הקרקעית הם בפעילות יום ולילה ואנחנו דיברנו עם הבן שלי רק פעם אחת בטלפון בקו גרוע, שלושה וחצי שבועות אחרי הכניסה הקרקעית.
"לא הייתה להם הפוגה אחת, לא הורשינו להכניס אוכל מבושל. חלקם נשמעים לא טוב וחלקם במצב רוח ירוד. הלוחמים האלה מסורים ומחויבים ואנחנו איתם. אבל הדאגה שלנו מהריענון במקומה ואפשר היה להימנע מהשערורייה הזאת. אני חושבת שמישהו לא חושב לטווח ארוך מספיק. זה לא נתפס. אני לא מבינה את ההתעלמות הזאת מצורכי החיילים".
אחרי שהמח"ט ביטון דיבר, נדמה היה שהדיון הציבורי עושה את שלו ולהורים נודע כי החיילים אמורים היו לצאת הביתה בסוף השבוע האחרון. רובם לא ראו את ההורים והמשפחות במשך שבעה שבועות, ובקושי הספיקו להשמיע אות חיים טלפוני פעם אחת במשך אותה התקופה – גם הוא קצרצר מאוד וגם הוא הגיע רק אחרי "סקנדל" תקשורתי.
רבים תהו מה התוחלת של ההתנהגות הזאת המונעת, כמעט בכוח, מעט אוויר לנשימה עבור מי שמסכנים את חייהם מדי יום ביומו. לראשונה ההורים ללוחמים בחטיבה דיברו בגלוי על דאגה לחוסנם הרפואי והנפשי
אולם, ביום חמישי כבר קיבלו ההורים, באופן לא רשמי, את הבשורה לפיה החיילים יישארו ברצועה גם בשבת הקרובה, וההתרעננות המתבקשת שוב תידחה, ללא הנמקה. הפעם, הזעם שנצבר בבטן פרץ החוצה. בקבוצות ההורים של החטיבה נשמעו האשמות קשות ביותר נגד המח"ט וה"ראש הקשה" שהוא מפגין כלפי החיילים ותנאי השירות שלהם.
רבים תהו מה התוחלת של ההתנהגות הזאת המונעת, כמעט בכוח, מעט אוויר לנשימה עבור מי שמסכנים את חייהם מדי יום ביומו. לראשונה ההורים ללוחמים בחטיבה – שבדרך כלל אינם מעיזים לפצות פה ותומכים באופן מוחלט בהחלטת ילדיהם להתנדב ליחידה האיכותית ולחרף את נפשם למען המדינה – דיברו בגלוי על דאגה לחוסנם הרפואי והנפשי וביטאו כעס גדול על כך שלא ניתנת להם אפילו האפשרות לתת כתף לחיילים מרחוק, ולו לרגע קט במהלך לחימה כה ממושכת.
נחנקים מגעגועים וחרדות
בקבוצות הוואטסאפ של ההורים לחיילים בחטיבה החלו אף לשקול פעולות מחאה פומביות, כולל רכישת מודעות בעיתונות, הפגנה מול הקריה ואפילו שביתת רעב. כרגע לא כולם תומכים בכך, מתוך הבנה שגם החיילים עצמם היו מעדיפים לסגור את הסוגיה בשקט, וגם בגלל שבאופייה חטיבת הצנחנים אינה חטיבה שיוצאת בפומבי נגד גורמי פיקוד.
ישנם גם לא מעט הורים המביעים הסתייגות ממחאה פומבית ומבקשים לא לדבר בתקשורת, כדי לא להצטייר כמי שפוגעים חלילה בלחימה או במפקדים עצמם. אבל רבים מהם מודים שהמצב שנוצר חסר תקדים וההבטחות להתחשב ואחריהם הביטולים החוזרים ונשנים – מעכירים את האווירה ומורידים את האמון. הוויכוח בקבוצות טעון וחי מאי־פעם.
"אנחנו בדיכאון וחרדה, אין לנו חיים. אני יודעת שחיילי הצנחנים ששם כבר חודשיים גמורים פיזית ונפשית, רוצים הביתה ומתגעגעים, עייפים ושחוקים ואנחנו בבית בגיהינום מהמרחק והדאגה"
חלק מהתגובות כבר נואשות: "אני בת זוג של לוחם בצנחנים. כבר כמעט חודשיים שבן הזוג שלי וכל הגדוד בפנים ולא מוציאים אותם אפילו לשנייה, את כל הלוחמים הוציאו הביתה לפחות פעמיים ואותם כלום, ואנחנו לא מתקשרים איתם בכלל!
"אנחנו בדיכאון וחרדה, אין לנו חיים. אני יודעת שחיילי הצנחנים ששם כבר חודשיים גמורים פיזית ונפשית, רוצים הביתה ומתגעגעים, עייפים ושחוקים ואנחנו בבית בגיהינום מהמרחק והדאגה".
תגובות אחרות שהגיעו אלינו קשות לא פחות. כאשר בכל זאת קומץ חיילים מצליח להתקשר, מגיעים אליהם דיווחים על מורל ירוד בשטח, תשישות פיזית וגעגועים. חלק מההורים מזכירים שקשר עם הבית מעת לעת ידוע כמחזק את הנפש ומטעין מצברים – ולא רק שאינו פוגע בכשירות המבצעית, אלא מחזק אותה.
יש כאלה שמזכירים שאפילו במלחמות עבר, כשהטכנולוגיה הייתה הרבה פחות זמינה, נתנו אפשרות להתקשר מזירות קרב רחוקות יותר או לפחות להעביר מכתבים. הזעם המצטבר הגיע גם לדובר צה"ל, ובשיחות סגורות מודים גורמים ביחידת הדובר כי המח"ט שגה כאשר בלם ריענון שכזה במהלך הפסקת האש הזמנית שהתקיימה סביב שחרור החטופים.
הזעם המצטבר הגיע גם לדובר צה"ל, ובשיחות סגורות מודים גורמים ביחידת הדובר כי המח"ט שגה כאשר בלם ריענון שכזה במהלך הפסקת האש הזמנית
בתגובתו הרשמית מבטיח דובר צה"ל כי הריענון יתרחש בקרוב: "לוחמי ומפקדי חטיבת הצנחנים נלחמים בגבורה במחבלים במהלך קרבות עצימים בעזה. מפקדי חטיבת הצנחנים תומכים ומקדמים את הנושא, והלוחמים יפגשו עם משפחותיהם כשהמצב המבצעי יאפשר זאת".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אני מקווה שאנו ההורים ניוותר ראויים לבנינו הלוחמים הנפלאים בחטיבת הצנחנים.
אני בטוח שרוב הלוחמים יכעסו על הפגיעה בשמם הטוב של מפקדיהם שעושים הכל להשלמת המשימות הלאומיות המכוננות תוך שמירה מרבית על חיי לוחמיהם.
כל לוחם, ובעיקר צנחן, סולד מכפיות טובה, כפי שהיא נחזית בכתבה זו כלפי המפקדים אותם הם מעריצים ועליהם הם, ואני בטוח גם הרוב המוחלט של הוריהם, סומכים ללא עוררין.
כל הפוגע במפקדים בזמן מלחמה, פוגע בביטחון המדינה !
עת מלחמה ועת שלום !
אני סמוך ובטוח שהנסיבות המתוארות בכתבה נובעות מסיבות מבצעיות בלבד.
צה"ל לבטח יבחן כל סוגייה בזמנה, לרבות הנדונה, ולא בגלל או בזכות הכתבה…
כמו כל הורה ללוחם, אנו ההורים דואגים, אך מכאן ועד הפעלת לחצים ציבוריים על שיקוליהם המבצעיים של המפקדים בזמן מלחמה הדרך אסורה.
אני מקווה שכל מי שידו בכתבה זה ודומותיה ברוב ערוצי התקשורת לאחרונה, עשה ועושה כן, אך ורק מתוך דאגה כנה ואמתית למצבם הפיזי והנפשי של בנינו הלוחמים בעזה ותו לא.
גם אם כל האמור בכתבה הוא נכון, לדעתי, מדובר בפורום הלא נכון והלא יעיל לכולנו, לתת לו ביטוי בזמן מלחמה.
לצערי מדובר בקומץ הורים שלא ראויים להיות הורים לצנחנים. מידיעה, רוב מוחלט של לוחמי הצנחנים עם מורל גבוה וימשיכו להילחם ולהביא גאווה לחטיבה. הורים היום שוכחים שמדובר בחטיבה לוחמת בעלת מורשת קרב מפוארת ולא בכיתה ג בבית ספר יסודי. כתבה כזאת היא זו שפוגעת במורל הצנחנים ובחטיבה כולה. כתם שחור והפסד תודעתי גדול. ממש חבל שיש מי שחושב שכתבה כזאת תעזור או תקדם…