על פניו, יעד המלחמה ברור ומוסכם. ב-12 באוקטובר קבע ראש הממשלה בדיון בכנסת בו אושרה הקמת ממשלת החירום, כי "זו מלחמה על הבית והיא חייבת להסתיים בדבר אחד, בניצחון מוחלט ובריסוק וחיסול חמאס".

ראש האופוזיציה לא נותר חייב והכריז באותו דיון: "אנחנו צריכים למגר את חמאס ונמגר אותו. אנחנו צריכים להפעיל כוח כמו שלא הופעל פה מעולם, ואנחנו נפעיל אותו".

ניצחון במלחמה וחיסול חמאס הוא אכן יעד מוסכם אף כי משמעותו והיכולת להשיגו נותרו עדיין בלתי ברורים. ועם זאת, צריך להבחין בין השגת יעד זה להשגת יעד חשוב יותר: השבת הביטחון לעוטף עזה ולמדינת ישראל.

ניצחון במלחמה וחיסול חמאס הוא אכן יעד מוסכם, אף כי משמעותו והיכולת להשיגו נותרו עדיין בלתי ברורים. עם זאת, צריך להבחין בין השגת יעד זה להשגת יעד חשוב יותר: השבת הביטחון לעוטף עזה ולמדינת ישראל

בדיונים המתנהלים ללא הרף ברשתות התקשורת מאז ה-7 באוקטובר לא עושים את ההבחנה הזו בין ניצחון לביטחון, וכך נוצרת באופן אוטומטי הקבלה בין גודל הניצחון לגודל הביטחון. הניסיון מגלה שאין זה כך.

שלוש תזכורות חשובות מההיסטוריה של מדינת ישראל

1

ב-1956 הביס צה"ל את הצבא המצרי וכבש את רוב חצי האי סיני. ההתלהבות מהניצחון הצבאי הוחלפה עד מהרה באכזבה, בשל הלחץ הבינלאומי שאילץ את ישראל לוותר על כל ההישגים הטריטוריאליים. מנחם בגין, מנהיג חירות, הגדיר את הנסיגה כ"בשורת איוב" ודוד בן-גוריון העריך כי היא עלולה להביא לחוסר ביטחון ולהמשך המתקפות הערביות.

בפועל, העשור שלאחר הנסיגה היה העשור הטוב ביותר בתולדות המדינה. הגבולות שקטו לאורך רוב הזמן, פעולות הטרור של ה"פדאיון" פסקו, וחופש השייט במצרי טיראן נשמר.

תקציב הביטחון היה פחות מ-10% מהתוצר המקומי הגולמי, צה"ל העסיק בפעילות מבצעית פחות משמונה פלוגות, וישראל איבדה בפעולות איבה לאורך כל העשור פחות מ-200 חיילים ואזרחים.

אוכלוסיית המדינה גדלה, הכלכלה צמחה, צה"ל התעצם, ובדימונה נבנתה היכולת שתהפוך ב-1967 את ישראל (על פי מקורות זרים כמובן) למדינה הגרעינית הששית בעולם.

העשור שלאחר הנסיגה היה הטוב בתולדותינו. הגבולות שקטו, תקציב הביטחון היה קטן מ-10% מהתמ"ג, צה"ל העסיק בפעילות מבצעית פחות מ-8 פלוגות, וישראל איבדה בפעולות איבה פחות מ-200 חיילים ואזרחים

2

מלחמת ששת הימים הייתה ניצחון צבאי מדהים בכל קנה מידה, וברור היה שאחרי מלחמה מוצלחת כל כך ישראל תגיע אל המנוחה והנחלה. עזר ויצמן, אז ראש אג"ם של צה"ל,  נתן לכך ביטוי אופייני כאשר קבע, זמן קצר לאחר סיומה, כי "מעולם לא היה מצבנו הביטחוני כל כך טוב" וכי "כשאנו יושבים היום על הירדן ועל הסואץ ועל הרמה – זו הפעם הראשונה שמלחמה היא נמנעת".

בפועל, המלחמות התחילו מהר מהמצופה והשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים היו הקשות ביותר מבחינה ביטחונית, בוודאי בהשוואה לעשור שקדם להן. תקציב הביטחון הוכפל ויותר, מספר הפלוגות שהועסקו בביטחון שוטף האמיר ל-70, וישראל איבדה בפעולות איבה עד סוף 1973 קרוב ל-5000 לוחמים ואזרחים.

3

מלחמת יום הכיפורים היא המקרה השלישי. בתום המלחמה היה ברור שלמרות תנאי הפתיחה הקשים צה"ל השיג הישגים צבאיים מרשימים אך לא הכריע את האויב. בהיעדר הכרעה היה ברור שעימות גדול נוסף הוא רק שאלה של זמן ומדינת ישראל השקיעה את עיקר משאביה בשנים שלאחר המלחמה בבניית יכולת להתמודד עם האתגר הצבאי המעצים מצד מדינות ערב.

בפועל, היריות שנורו בתום מלחמת יום הכיפורים היו האחרונות שנורו בין צבאות ישראל למצרים, גבול רמת הגולן שקט מאז כמעט לחלוטין, ומלחמות ישראל בחמישים השנים האחרונות נוהלו לא נגד צבאות סדירים אלא נגד ארגונים צבאיים למחצה, חלשים בהרבה מצה"ל. השקעות העתק בביטחון בשנות השבעים היו מיותרות. הן תרמו משמעותית ליצירת "העשור האבוד" בכלכלת ישראל ואת מחירן אנחנו מרגישים עד היום.

השנים שבין ששת הימים ליומה"כ היו הקשות ביותר מבחינה ביטחונית. תקציב הביטחון הוכפל ויותר, מספר הפלוגות שהועסקו בבט"ש האמיר ל-70, וישראל איבדה בפעולות איבה קרוב ל-5000 לוחמים ואזרחים

מה ניתן ללמוד מכל זה?

בראש ובראשונה שניצחון צבאי אינו מבטיח ביטחון, ושכדי להשיג ביטחון נדרש לייצר בסוף המלחמה מצב חדש, שאתו גם האויב, ולא רק אנחנו, יוכל לחיות. העשור השקט שהחל ב-1957 היה תוצר של כושר ההרתעה שהשיג צה"ל במלחמה, בשילוב עם הנסיגה המלאה מסיני שיצרה סטטוס-קוו אתו יכלה לחיות מצרים.

השנים הקשות בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים נבעו מההשפלה שספגו מדינות ערב במלחמה ומהקיפאון הטריטוריאלי אחריה, שיצר סטטוס-קוו בלתי נסבל והניע את מצרים וסוריה לצאת למלחמה למרות עליונות צה"ל.

והימנעות מדינות ערב מפתיחה במלחמה אחרי 1973 היא בעיקרה תוצאה של הנסיגה מסיני – מה שאפשר את חתימת הסכם השלום עם מצרים, הגדולה במדינות ערב, שללא השתתפותה לא ניתן לצאת למלחמה נגד ישראל.

מכאן למלחמה הנוכחית. חמאס הוא ארגון שחרת על דגלו את השמדת ישראל ולכן אבדן עוד כמה אלפים מאנשיו, כולל יחיא סנוואר ומוחמד דף, לא יחסל אותו. מה שימיט עליו אסון הוא יצירת אופק מדיני שייתן תקווה לפלסטינים.

לאופק הזה יש כתובת אחת, הרשות הפלסטינית, ונוסחה אחת, שתי מדינות לשני עמים, כפי שמציעה הצעת השלום של הליגה הערבית. הדרך לפתרון הזה קשה ורוויית מכשולים בשני הצדדים – אבל היא הערובה היחידה להשגת ביטחון.

ולמלחמה הנוכחית: חמאס חרת על דגלו את השמדת ישראל ולכן אבדן עוד כמה אלפים מאנשיו, כולל יחיא סנוואר ומוחמד דף, לא יחסל אותו. מה שימיט עליו אסון הוא יצירת אופק מדיני שייתן תקווה לפלסטינים

ולכן, אם לערוצי התקשורת יש עניין לפתוח שיח משמעותי באולפנים – כדאי שיחליפו דיסקט ויתחילו לדון פחות בהשגת ניצחון ויותר בהשגת ביטחון. אולי זה ישפיע גם על דרך החשיבה של הפוליטיקאים האחראים על השגת הניצחון  והשבת הביטחון. כי ניצחון לכשלעצמו אינו ביטחון.

פרופסור (אמריטוס) אורי בר-יוסף מאוניברסיטת חיפה הוא מומחה למודיעין, ביטחון לאומי, והסכסוך הישראלי-ערבי ובתחומים אלה הוציא תשעה ספרים, ביניהם "הצופה שנרדם: הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה" (2013); "המלאך: אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור" (2018); "מלחמה משלו: חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים" (2021), ו"התאוששות: צה"ל במבחן מלחמת יום הכיפורים" (2023). ספרו האחרון הוא "מעבר לקיר הברזל: מה חסר בתפישת הביטחון של ישראל" (2024).