חייל שומר במחסום זמני בצפון הארץ, באזור הגבול עם לבנון, 6 בינואר 2024 (צילום: אייל מרגולין/פלאש90)
אייל מרגולין/פלאש90
חייל שומר במחסום זמני בצפון הארץ, באזור הגבול עם לבנון, 6 בינואר 2024

מאבדים את הצפון

זאבים במקום תושבים, סוללות תותחים במקום אתרי תיירות, מחסומים במקום כרמים: סיור עצוב בחזית הצפונית של מדינת ישראל, בקו שהפך מסמל הטבע והנורמליות – לשממה מייאשת ● ראש עיריית מטולה: "אנשים כאן מרגישים שאין להם אופק. אל תטעו, זה אסון" ● החיילים התקועים בבוץ ליד הגדר ומסתכלים לאויב בעיניים מזהירים: אתה מכיל ומכיל ומכיל – ובסוף זה מתפוצץ

בימים אלה, קריית שמונה הנטושה עצובה מתמיד. בכניסה לעיר המכונית עומדת לבד ברמזור, בשעה שבה אמורה להתחיל המולת הבוקר. שלטים המזמינים אותך לרכוש בהנחה עוגת דבש לקראת ראש השנה האחרון עדיין מקשטים את הרמזורים. גם מודעות בחירות מתפוררות לראשות המקומית. על אחת מהן מתגאה מועמד בסיסמה הכי לא רלוונטית ביקום: "אומרים 'כן' לעיר חזקה".

בעיר הרפאים החזקה הזאת, בצ'ופצ'יק של אצבע הגליל, נותרו בערך 2,000 תושבים מתוך 23 אלף. מי שמחפש תמונת ניצחון, כדאי שיחפש במקום אחר. רק בבית החייל עדיין אפשר לראות סימני תנועה וחיים. בזה אחר זה מגיעים חיילים על מדים ומקבלים מגבת ומפתח לחדר כדי להתקלח אחרי לילה של משמרת באחד המוצבים.

אחד מהם צועד למעלית, עוצר רגע, וסב על עקביו. "אולי חדר 47 פנוי במקרה? פשוט התקלחתי שם לפני כמה ימים והמים היו ממש חמים שם". הוא נותן בפקידת הקבלה מבט מתפנק וקצת עצוב, והיא נמסה ומחליפה לו מפתח.

מנקים פה כל הזמן. המגב עובד שעות נוספות, מצחצח את הרצפות, המדרגות, הכניסה, הדלפק עם עוגות הקראנץ' שוקולד. שיהיה נקי, שיהיה מכובד. שתהיה תחושה של בית לחייל גם ב־07:30 בבוקר, אחרי לילה של התקפות בלתי פוסקות על הגזרה.

כביש ריק בצפון (צילום: אבנר הופשטיין)
כביש ריק בצפון (צילום: אבנר הופשטיין)

אורן אסדו, מנהל בתי החייל במרחב צפון – ארגנטינאי מהעיר שלומי, שביתו הנטוש נמצא בקצה המערבי של אזור המלחמה – לא מראה שנמאס לו מבדיחות קרש על השם שלו. "השם נהדר, הבשר יותר נהדר", הוא מחייך ומשלב ידיים בשרניות. "אצלנו בבית, מי שצמחוני מוקצה מחמת מיאוס".

אבל אסדו לא אופטימי באשר לעתיד הצפון, שמתחמם כבר חודשים על אש קטנה. "אני לא רואה מצב שלא יהיה עימות", הוא אומר. "אתמול סגרו את כל הכבישים, את כל השערים של היישובים. איך בשלומי אתה שואל? זוועת אלוהים. היה פיצוץ בשבת האחרונה, חשבתי שהייתה רעידת אדמה. כל הבית זז".

אל מול הדרום שותת הדם, הפך הצפון – בימים כתיקונם ריאת התיירות הגדולה – לאח חורג ונשכח. לא רק שאין פה תמונות של ניצחון, בקושי נשאר מי שיחפש אותן

רגע, מה עשיתם שם בכלל? אתם לא מפונים?
"אנחנו מפונים לטבריה מאז תחילת המלחמה, אבל אישתי כבר לא מסוגלת יותר. בטבריה אנחנו אחד על השני בחדר מטר על מטר. אנחנו נחנקים. אז בשישי אנחנו בדרך כלל נוסעים קצת הביתה וחוזרים במוצאי שבת.

"אבל בשבת האחרונה החלטנו להישאר עוד לילה בשלומי, ביחד עם הגדול שחזר לחופשה מהצבא. ואז הבוקר אני מתכנן לנסוע חזרה, בכל מקום בצפון עוצר אותי מחסום ומחזיר אותי אחורה. כל הצירים בצפון הגליל סגורים. הייתי צריך לעשות חתיכת עיקוף, ובדרך מוצבים מעלים פטריות עשן. מראה נורא".

מחסן שנהרס מפגיעת קטיושה בקיבוץ בצפון (צילום: אבנר הופשטיין)
מחסן שנהרס מפגיעת קטיושה בקיבוץ בצפון (צילום: אבנר הופשטיין)

המספרים בצפון קשים לעיכול, והמראות הירוקים המבצבצים אט אט בין ערפילי הבוקר נראים מתעתעים. אל מול הדרום שותת הדם, הפך הצפון – בימים כתיקונם ריאת התיירות הגדולה והגאה של ישראל – לאח חורג ונשכח. לא רק שאין פה תמונות של ניצחון, בקושי נשאר מי שיחפש אותן.

לפחות 61,800 תושבים פונו מאזור הצפון נכון לסוף דצמבר בהתאם להחלטת הממשלה, על פי מרכז המחקר והמידע של הכנסת. למעשה, כל יישובי הצפון עד 3.5 קילומטרים מהגבול. שלוש מועצות מקומיות (מטולה, שלומי וע'ג'ר) ועשרות יישובים בחמש מועצות אזוריות – מהחרמון בצפון־מזרח ועד למטה אשר במערב. הפינוי הוארך עד לסוף פברואר, וכרגע קשה לראות מתי יסתיים בפועל.

אף אחד לא יודע להגיד מתי זה יגמר, אם בכלל. תושבי מטולה, למשל, מורשים להיכנס רק כיחידים, כגנבים בלילה, כדי לקחת כמה חפצים – ואסור להם להדליק אור כי חזבאללה צופה, ויורה

על המספרים האלה צריך להוסיף כ־6,000 תושבים שהתפנו באופן עצמאי גם מיישובים מרוחקים יותר מהגבול. מספרי התקיפות של חזבאללה מראות על מלחמה דה פקטו המתרחשת "בעצימות נמוכה", כמו שהצבא אוהב לומר. על פי נתוני המכון למחקרי ביטחון לאומי, ה־INSS, נכון ל־3 בינואר ביצע חזבאללה 556 תקיפות והופעלו 647 אזעקות בצפון. זה ממוצע של שש תקיפות ביום.

אף אחד לא יודע להגיד מתי זה יגמר, אם בכלל. תושבי מטולה, למשל, מורשים להיכנס רק כיחידים, כגנבים בלילה, כדי לקחת כמה חפצים – ואסור להם להדליק אור כי חזבאללה צופה, ויורה.

מבט על לבנון מגבול הצפון, דצמבר 2023 (צילום: אבנר הופשטיין)
מבט על לבנון מגבול הצפון, דצמבר 2023 (צילום: אבנר הופשטיין)

ראש מועצת מטולה דוד אזולאי אומר שמה שהוא שומע זה רק ייאוש, מרמור וחוסר ודאות מהתושבים שלו. "פונו בערך 2,200 תושבים, שזה בעצם כולם. נשארו בערך 60 אנשים, כולל חברי כיתת הכוננות. צוות קטנצ'יק וזהו. אנשים כאן מרגישים שאין להם אופק. שהם לא יודעים, לא יודעים כלום, כלום. ואל תטעו, זה אסון. זה אסון שמדינת ישראל לא יודעת להעריך מתי נחזור לבתים".

אף אחד לא דיבר אתכם על "היום שאחרי"?
"לא, לא, לא, לא, לא ולא. אף אחד לא מדבר. ובאמת לאף אחד אין מושג. אנשים מחכים, אבל לחלק מהאנשים נמאס לשבת במלונות בטבריה והם מתחילים לשכור בתים במקומות אחרים ולהתפזר. זה עצוב, כי אנחנו כבר לא מצליחים לייצר קהילה. וקשה מאוד".

"בחג שבועות נחגוג 128 שנים. יישוב חקלאי ותיירותי ותיק שהקים הברון רוטשילד. אבל לא נשאר מהקסם הזה הרבה עכשיו. הכול נטוש ושומם. בערך 130 בתים נפגעו. הכול נפגע: כבישים, מדרכות, כיכרות, עמודי חשמל"

מטולה תמיד הרגישה לי כמו אחד המקומות הבודדים שהזמן עצר בו מלכת, במובן הטוב של המילה. כשאני שם, אני מרגיש שוב כמו ילד בשנות ה־80.
"מקום קסום. קודם כל זה היישוב הכי צפוני במדינת ישראל. היישוב היחיד בארץ שמוקף משלושה כיוונים בגבול. בצד המזרחי, בצד הצפוני ובצד המערבי. ומכיוון שאנחנו מוקפים משלושה כיוונים, זה סוג של מובלעת כזאת שנכנסת לתוך לבנון.

"בחג שבועות הקרוב נחגוג 128 שנים. יישוב חקלאי ותיירותי ותיק שהקים הברון רוטשילד. אבל לא נשאר מהקסם הזה הרבה עכשיו. הכול נטוש ושומם. בערך 130 בתים נפגעו. הכול נפגע: כבישים, מדרכות, כיכרות, עמודי חשמל. אבל איך אומרים? עם ישראל חי. אנחנו חזקים וננצח".

תושבי הצפון מוחים על פעולות הממשלה, 26 בדצמבר 2023 (צילום: דוד כהן/פלאש90)
תושבי הצפון מוחים נגד פעולות הממשלה מול חזבאללה, 26 בדצמבר 2023 (צילום: דוד כהן/פלאש90)

תלחץ על הגז, שלא נמות מות גיבורים

אני משוטט ברחבי הגזרה המזרחית עם הדס שטייף, הכתבת הוותיקה של גלי צה"ל, שהעתיקה את מגוריה לגבול הצפוני זמן קצר אחרי מתקפת 7 באוקטובר. כשכל פמליית העיתונות הסתערה על העוטף, היא בחרה להתמקם בצימר נטוש באחד היישובים הפסטורליים כאן, מוקפת בסוללות תותחים מכל כיוון, כדי לשוטט בין המוצבים הארעיים והיישובים הנטושים, לאסוף קולות וסיפורים.

נכון לעכשיו היא הכתבת היחידה פה על הגבול שחורשת את האספלט המיובל הזה. כתבי הצפון מדווחים על הנפילות, אבל התושבים תכלס לא מעניינים כרגע אף אחד. עם כל הכבוד לעסקים הקורסים שלהם, לחלונות המנופצים, לש"גים המסוגרים, ליקבים הנטושים וללולים העצובים – המחיר כאן הוא בעיקר כלכלי. המוות התנחל בדרום ואיתו עיקר תשומת הלב הלאומית.

הצפון מחכה, יחד עם חזבאללה, לשלב הבא.

זאב שועט על הגבעה ממול, וגופה של תן דרוס שרועה על הכביש. מאז שהתושבים עזבו נהיה פה נשיונל ג'יאוגרפיק: חזירים מחטטים בפחי זבל, דורבנים חוגגים עצמאות, תנים וזאבים משחקים בסוף העולם

הערפל כבד מאוד. זה אומר שיש לנו מזל. כי ברגע שיש פתח קטן בענן – טראח! מתחילים ליפול פגיעות בגזרה. אנחנו משייטים בכבישים ריקים מאדם, עוברים את בית הלל, אביבים, רמות נפתלי, יפתח, סאסא. יום קודם הייתה מתקפה גדולה לאורך הגדר וכמעט כל הצירים נסגרו. "אני רק נכנסת רגע הביתה לקחת כמה דברים", היא זורקת למילואימניק במחסום.

"אבל נשמה, אף אחד לא עובר היום. ממש אף אחד", הוא אומר במבט מתנצל.  היא מצ'פרת אותו בהקלטת דש לקולה של אימא והשער נפתח. "אל תעז להגיד שאתה עיתונאי", היא פוקדת.

מימין: מחסום בצפון בזמן ערפל. משמאל: קוליסים באמצע הכביש (צילום: אבנר הופשטיין)
מימין: מחסום בזמן ערפל. משמאל: קוליסים באמצע הכביש (צילום: אבנר הופשטיין)

זאב שועט על הגבעה ממול, וגופה של תן דרוס שרועה על הכביש. מאז שהתושבים עזבו נהיה פה נשיונל ג'יאוגרפיק: חזירים מחטטים בפחי זבל, דורבנים חוגגים עצמאות, תנים וזאבים משחקים בסוף העולם. רק אנחנו והחיות על הכביש, כמו ויל סמית' באיזה סרט ארמגדון.

קוליסים ענקיים מבטון מכריחים אותנו להאט אבל נותנים לנו מחסה כשרוצים לצלם. תלתליות חוסמות את כביש הצפון הישן, ומג"ד מהגזרה עוצר לידינו, תוהה מה אנחנו מחפשים פה, ומבקש מאיתנו להתרחק. "תיסע מהר בבקשה", היא אומרת לי. "תלחץ על הגז. אל תאט. הם מתצפתים ויורים". אחרי הפוגה היא מצחקקת: "שלא נמות מות גיבורים".

"טיל אחד עם הדף אדיר", הוא מסביר. "בלילה שמענו את הפיצוץ אבל לא מצאנו את הפגיעה. רק מאוחר יותר מישהו עבר פה וראה בתים עם הרס ברדיוס של מאה מטר"

אנחנו מגיעים לאחד הקיבוצים, בדיוק קילומטר מהגבול. השער נעול, היקב נטוש, אתרי התיירות סגורים ומסוגרים, אבל רכז הביטחון מקבל את פנינו בדרך החתחתים האחורית, דרך כניסה סודית. הוא מבקש שלא נציין את שם היישוב, לא לעזור לאויב בטיווח, שם לנו שק של תפוחים בבגאז' – "זה לא פינק ליידי", הוא גוער בי. "זה רויאל גלה" – ויוצא להראות לנו את נזקי אמש.

קטיושה 122 מ"מ חוללה פה חתיכת מהומה כשנפלה לאחרונה דרך העץ הגדול והתנפצה לרסיסים שריסקו מחסן וחלונות ב־20 בתים מסביב ובבית הספר הסמוך. "טיל אחד עם הדף אדיר", הוא מסביר. "בלילה שמענו את הפיצוץ אבל לא מצאנו את הפגיעה. רק מאוחר יותר מישהו עבר פה וראה בתים עם הרס ברדיוס של מאה מטר".

"ניסים קורים בחיי": ראי בבית שנפגע מקטיושה (צילום: אבנר הופשטיין)
"ניסים קורים בחיי": ראי בבית שנפגע מקטיושה (צילום: אבנר הופשטיין)

הוא מכניס אותנו לבית בסגנון "ניו אורלינס", יפהפה, עם תקרות גבוהות וחלונות גדולים. הסלון, המדרגות והקומה העליונה – הכול מלא ברסיסים, אבל על הראי באמבטיה השאירו הדיירים מזכרת: פתק קטן שאומר, "לפעמים ניסים קורים". אכן, נס שאף אחד לא היה פה, כשהקטיושה באה לבקר. קשה לדמיין את כמות הנפגעים הפוטנציאלית.

בצפון לא מקובל להתלונן, לא התושבים ולא החיילים שמשרתים פה. לוקח זמן עד שמצליחים לחלץ את מעטה החמיצות הכבושה של האנשים ששכחו אותם על הגבול, ונאלצים כל הזמן לאלתר. בקיבוץ הזה, למשל, היה שלב שאפילו חברת החשמל לא הצליחה להגיע. זה לקח כמה ימים של שימוש בגנרטורים עד שהצליחו לשכנע אותם.

החיילים השומרים על המקום מקפידים על מורל גבוה, אבל גם תוהים לאן נעלמו כולם? למה אפודים קרמיים אפשר לקבל רק בתרומות, ולמה בהתחלה נתנו להם בכלל וסטים זוהרים?

החיילים השומרים על המקום מקפידים על מורל גבוה, אבל גם תוהים לאן נעלמו כולם? למה אפודים קרמיים אפשר לקבל רק בתרומות, ולמה בהתחלה נתנו להם בכלל וסטים זוהרים, מהסוג שהופך אותם לסטיקלייט במשקפות של הרשעים מעבר לגבול? במקום להרגיש לוחמים, הם חשו כמו כיתת הכוננות של ארץ נהדרת.

"יש פה מלחמה, כמו בעזה", אומר לנו אחד מהם, מילואימניק בן 40 שנראה הרבה פחות ("המדים מצעירים אותי"). "אנחנו מוכנים לכל תרחיש. אנחנו מנסים פה להגן על הגבול הזה הכי טוב. מצד אחד המזל הוא שזאת רק פגיעה בבתים ולא בגוף ונפש. בתים אפשר לתקן. אבל בלונג ראן המצב הזה לא יכול להחזיק מעמד. אי אפשר להפקיר אזור לכל כך הרבה זמן".

חיילי מילואים בצפון (צילום: אבנר הופשטיין)
חיילי מילואים בצפון (צילום: אבנר הופשטיין)

פיצוצים נשמעים עכשיו, לא כל כך רחוק. "מתקיפים אותנו", הוא מחייך. "הם (הוא מצביע על נקודה עלומה של חזבאללה באופק) יודעים לעקוץ ולברוח, אבל לאחרונה התחלנו לירות ירי שיבוש", הוא מפטיר בחיוך, מתמתח קצת ומוסיף: "הפלוגה שלי חיסלה ארבע חוליות של 16 מחבלים באירועים שונים, אחרי שהבנו מאיפה הם מתארגנים ויורים".

הוא עוצר וצוחק במבוכה: "החזרנו והשמדנו, זאת הייתה תחושה טובה". לחיילים כאן יש מסר חשוב. "אני לא יודע כמה מותר לנו להגיד", אומר אחד מהם, מעט מבויש. "אבל אולי הדרג הבכיר צריך להקשיב. זה לא מצב שאפשר להכיל אותו.

כל כך מעט עיתונאים מגיעים לכאן, אם בכלל, כי לאף אחד אין עניין להוריד את העין מהחזית השנייה, האמיתית. הם לא במקום שבו הכול קורה, והם מבינים זאת היטב

"אתה מכיל, מכיל, מכיל. אם לא ניתן מענה למה שקורה כאן – אני אומר מנקודת המבט שלנו כחיילים בשטח, יכול להיות שדיפלומטית זה נראה אחרת – אז הסיר הזה ימשיך לבעבע ובסוף הוא יתפוצץ על כולנו. צריכה להיות תגובה משמעותית יותר".

הם לא רוצים שנלך. מבחינתם שנישאר גם עוד שעה לשמוע אותם, את המור"קים, על התחושה שהכול פה הולך קיבינימט, או סתם סיפורים על הבית. כל כך מעט עיתונאים מגיעים לכאן, אם בכלל, כי לאף אחד אין עניין להוריד את העין מהחזית השנייה, האמיתית. הם לא במקום שבו הכול קורה, והם מבינים זאת היטב. במטווח הברווזים הישראלי – הם לא ברבורים.

חיילי מילואים בצפון עם העיתונאים אבנר הופשטיין והדס שטייף (צילום: אבנר הופשטיין)
חיילי מילואים בצפון עם העיתונאים אבנר הופשטיין והדס שטייף (צילום: אבנר הופשטיין)

"לצערנו, בגלל מה שקורה בדרום ומשום שרוב הנפגעים שם, ואחרי מה שקרה בשבעה באוקטובר – ברור לי שלשם רוב התקשורת הולכת. שם הרייטינג עכשיו. אבל טעות לא להיות מודעים למה שמתרחש פה בגזרה הזאת, וחייבים לפמפם. שיתחילו להבין. כשמסתכלים איך הגבול הזה משורטט כעת מבינים שאי אפשר להמשיך לחיות כך. המצב הזה לא הגיוני והציבור צריך לדעת".

מה עם מנהרות?
מה, אתה רוצה את זה בהקלטה?

כן. יש פה מנהרות?
"אנחנו היינו לפני הקו הזה בקו אחר במצפה עדי ושמנו לב שיש מנהרות צמודות גדר. הרגשנו רעידות מתחת לכלים ובלילה שמענו נקישות מהאדמה. יש מנהרות בוודאות".

אז מה אתם עושים?
"כרגע העברנו את המידע הזה הלאה, למעלה. זה מה שבידיים שלנו".

יש גם מי שלוקח צ'אנס ונשאר לחיות פה, או מגיע מעת לעת לנשום קצת בית. אלה המיעוט שבמיעוט. למשל אליס בן שלוש, ששמה קסדה על הראש ואפוד על הכתפיים, ונכנסה למטבח להכין עוגיות לבן שלה

יש גם מי שלוקח צ'אנס ונשאר לחיות פה, או מגיע מעת לעת לנשום קצת בית. אלה המיעוט שבמיעוט. למשל אליס בן שלוש, ששמה קסדה על הראש ואפוד על הכתפיים, ונכנסה למטבח להכין עוגיות לבן שלה; או איה עם הקלנועית, שנמצאת עמוק בתוך העשור השמיני של חייה.

אין לה שום תוכניות לעזוב והיא משוטטת ברולס־רויס המנוילן שלה ברחבי הקיבוץ השומם, במהירות של חמישה קילומטרים לשעה. משתדלת להתעלם מהאווירה המצמיתה. "לא חשבתי לרגע להתפנות למלון", היא אומרת. "יש לי כלב ושלושה חתולים ואין לי מה לעשות איתם. מה פתאום שאעזוב?"

אליס בן שלוש מבשלת לבנה (צילום: באדיבות המצולמת)
אליס בן שלוש מבשלת לבנה (צילום: באדיבות המצולמת)

את יודעת שאתמול טיל פגע פה ב־20 בתים?
"באמת? לא שמתי לב. אני לא פוחדת. אני מרגישה פה בבית וטוב לי. אני מוגנת ובטוחה. אני לא גיבורה – הם, החיילים שעומדים בשער, הם גיבורים. וחוץ מזה, אני חייבת להיות פה. אם לא אני, על מי בדיוק הם ישמרו?"

"פעם הייתי מטייל פה עם הילד. אף פעם לא הרגשתי פחד"

הרבה זמן לוקח לנו לצאת מהקיבוץ בכוחות עצמנו. כמו בלבירינט אכזרי אנחנו מסתובבים ומסתובבים וכל פעם מגיעים לשער נעול אחר. לאן נעלם הפתח הסודי שבו נכנסנו? האגו לא נותן לנו להתקשר לרכז הביטחון העסוק שיבוא לחלץ אותנו. בסוף אנחנו משתחלים עם האוטו דרך שביל עיזים – והינה שוב הכביש. הנוף כמו בשווייץ. החרמון מבצבץ כמו קונוס גלידה באופק. וריח המוות.

אנחנו לוקחים בחשש את הפנייה שמאלה לכביש 886 אל עבר מנרה המופגזת, חולפים בעיקול על פני קיבוץ יפתח המסוגר. בקושי מביטים שמאלה בחשש, לראות אם מישהו צופה בנו מעבר לגבול

אנחנו לוקחים בחשש את הפנייה שמאלה לכביש 886 אל עבר מנרה המופגזת, חולפים בעיקול על פני קיבוץ יפתח המסוגר. בקושי מביטים שמאלה בחשש, לראות אם מישהו צופה בנו מעבר לגבול עם כוונות בין העיניים, מחפש לנצל הזדמנות.

הרגל על הגז. מנסים להדביק את המרחק אל הרכס שיגן עלינו. "זה כביש אדום־אדום", אומרת שטייף, כמו קצבית המכריזה על טיב הבשר בשופרסל. "אולי נסתובב ונחזור?" אני שואל. אנחנו לא מסתובבים. מעבר לעיקול, צמוד לרכס, אנחנו שמחים להיתקל בפלוגה של טנקים השומרת על הגזרה, מבוססים בתוך הבוץ החורפי ומתענגים על מאפים שמישהו הביא בתרומה.

איה, עם הקלנועית בצפון חרף הירי של חזבאללה
איה עם הקלנועית (צילום: אבנר הופשטיין)

רס"מ רענן וחבריו מטפלים בטנקים תקולים מאחורי מחסה. זיעה דקה מכסה את פניהם, מזכירה שמזג האוויר הבהיר עם 20 מעלות, המזמין כל כך לטיול בגזרה – הוא אולי הדבר הטוב האחרון שלא פונה מפה ביחד עם מתקפות חזבאללה.

"זה אירוני", אומר לנו רענן. "אני נולדתי ביפתח, שנמצאת כמה מאות מטרים מכאן. היום המשפחה שלי כולה מפונה ביחד עם הקיבוץ לגינוסר. רק אימא שלי נשארה בקיבוץ. קשה להם מאוד להיות רחוקים מהסביבה הטבעית.

"אף פעם לא הרגשתי פה שום סכנה. היינו מסתכלים לתוך הבתים בתוך לבנון וכלום. עכשיו זה אחרת לגמרי. לא דמיינתי שזה המצב שנגיע אליו ברמה כזאת"

"אנחנו מחזקים אותם ומסבירים להם שצריך סבלנות כדי לייצר ביטחון ארוך טווח, בשביל שיהיה שקט לשנים הקרובות. כדי שאירוע כזה לא יחזור שנית. חשוב לי לציין, וחשוב לי שתכתבו שכולנו כאן אנשי מילואים. כולנו עזבנו משפחות ובתים ומתחילת המלחמה נותנים פה הכול".

למשמע המשפט הזה כולם עוזבים את הכלים ומתכנסים סביבנו. "כן, אנחנו רואים אותם (את חזבאללה) מהמוצבים שלהם. בעיקר בהתחלה. זה הזוי. סיפרתי פה לחבר'ה איך הייתי מטייל עם הילד שלי, איך עשינו בדיוק כאן פיקניקים, מטיילים על הגדר עם הג'יפ

פרות ליד טנק ברמת הגולן, 28 בדצמבר 2023 (צילום: מיכאל גלעדי/פלאש90)
פרות ליד טנק ברמת הגולן, 28 בדצמבר 2023 (צילום: מיכאל גלעדי/פלאש90)

"אף פעם לא הרגשתי פה שום סכנה. היינו מסתכלים לתוך הבתים בתוך לבנון וכלום. עכשיו זה אחרת לגמרי. לא דמיינתי שזה המצב שנגיע אליו ברמה כזאת". השיחה נקטעת עם צפירות עולות ויורדות. "גשם סגול, גשם סגול. יש גשם סגול".

החיילים מוליכים אותנו דרך הבוץ אל תוך הטנקים, המחסה המוגן היחיד בגזרה. כולם נדחקים פנימה, המנועים נדלקים. דקות ארוכות אנחנו מבלים בפנים, מחכים לשמוע בומים. אבל מתברר שפה זה קצת אחרת מהדרום.

כשאנחנו יוצאים מכווצים אחרי 20 דקות, אנחנו שומעים ברדיו שטילים נפלו על בית הלל. עם ישראל נוהג בימי שגרה לנהור לאתרי הקמפינג שם, למרגלות החצבני

אין "התרעה" לנפילה. האזעקה בגזרה הזאת מתעוררת אחרי שנפילה כבר התרחשה, וירי כבר התבצע. ממזרח למערב – כולם תופסים מחסה, כמה פעמים ביום. כמו בימים רחוקים שחשבנו שכבר לא יחזרו. כשאנחנו יוצאים מכווצים אחרי 20 דקות, אנחנו שומעים ברדיו שטילים נפלו על בית הלל. עם ישראל נוהג בימי שגרה לנהור לאתרי הקמפינג שם, למרגלות החצבני.

אף אחד לא מוכן להמר מתי הם יחזרו הביתה ומתי תשוב לפה סוג של שגרה. "מהמועצה שלי פונו כ־10 אלף איש, שפזורים בכל רחבי הארץ, משדה בוקר ועד יערות הכרמל, חיפה ועכו", אומר משה דוידוביץ', ראש המועצה האזורית מטה אשר שבגליל המערב.

אזור פסטורלי באזור החצבני (צילום: אבנר הופשטיין)
אזור פסטורלי ליד החצבני (צילום: אבנר הופשטיין)

"שמעתי מאלוף הפיקוד אמירה שהחבר'ה יתארגנו לשהות מחוץ לביתם לכל הפחות עד אחרי פסח. כלומר, את הסדר (באפריל) עוד יעשו בחוץ. זה מה ששמעתי. יש תחושה של תסכול ואי־ודאות. אנשים מאוד מודאגים לגבי העתיד של הילדים שלהם והפרנסה שלהם.

"גם אין אופק תעסוקתי. החקלאות, שהיא ענף מרכזי אצלנו, משותקת. אין מושג מתי חוזרים לקטוף. שלא לדבר על לולים שנסגרו בצו אלוף".  דוידוביץ' הוא יו"ר יישובי קו העימות. את הקונספציה שנסראללה לא מעוניין בהרחבת המלחמה – זאת שיצרה את המצב המחורבן הנוכחי בגליל – הוא מתקשה לקבל.

"מה זה אם לא מלחמה לכל דבר ועניין? מבחינתי זה הגמגום של הממשלה, שצריכה לתת לצה"ל פקודה לפעול בלבנון ולהרחיק את חזבאללה מהגבול"

"מה זאת אומרת בהנחה שנסראללה לא ירצה לפתוח במלחמה? מה בדיוק הוא עושה כעת? אני לא מבין את המונח 'להרחיב את המלחמה'. בינתיים הוא יורה על אזרחים, הוא יורה על בתים, הוא יורה על עסקים, הוא יורה על לולים.

"תושב שלי מגשר הזיו שיצא לפתוח מים ב[יישוב] מתת חטף נ"ט קורנט שהרג אותו לפני שלושה שבועות. אז מה זה אם לא הסלמה? מה זה אם לא מלחמה לכל דבר ועניין? מבחינתי זה הגמגום של הממשלה, שצריכה לתת לצה"ל פקודה לפעול בלבנון ולהרחיק את חזבאללה מהגבול.

מבט על הר חרמון (צילום: אבנר הופשטיין)
מבט על הר חרמון (צילום: אבנר הופשטיין)

"שים לב: אני לא אומר למוטט את חזבאללה או לחסל את חזבאללה. אני אומר שחובה להרחיק את חזבאללה על פי החלטה 1701 של האו"ם עד לליטני לכל הפחות. זאת הדרישה שלנו, כי בלעדיה – התושבים לא יחזרו הביתה".

ואם זה לא יקרה?
"
אז לא נוכל לחזור הביתה. גם ראש הממשלה וגם שר הביטחון היו אצלי והבהרנו שתושבינו לא יחזרו לבתיהם עד שהם ירגישו בטוחים. והם ירגישו בטוחים רק כשחזבאללה לא יוכל יותר לאיים עליהם ועל הילדים שלהם".

עוד 2,842 מילים
סגירה