"אין לנו לאן לחזור"
המפונים מיישובי הצפון עברו לעיר שעל שפת הכינרת – אבל לא מרגישים בנופש ● הם מוציאים כספים על דלק כדי לנסוע לעבודה, על כביסות, אוכל ודירות יקרות – ומגייסים תרומות לפעילויות וציוד ● לולנים וחקלאים בקושי מורשים להגיע למשק וחוששים שמפעל חייהם יקרוס ● המדינה כמעט שלא נוכחת במלונות, אך המפונים רוצים הכרעה: "נישאר כמה שצריך. שידחקו אותם צפונה – בדרך דיפלומטית או צבאית"
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
דניאל, מה דעתך?
מתוך הבנה שצריך ללחוץ כמה שאפשר אחרת לא יחזירו לנו אותם , שולחת פה רעיון, ששמעתי אותו מכמה אנשים וחברה בשם אסתי לידר ניסחה כקריאה… מה אתה ועוד אנשים סביבך אומרים?
לדעתי לצעדה הזאת צריך להוסיף עששיות – להביא אור לחושך.
בחנוכה אנשים פנויים ויבואו לצעוד! חייבים להחזיר אותם ! את כולם !
לגבי המסלול צריך לחשוב
קריאה –
נשים, אימהות, בנות, סבתות
הגיע הזמן שלנו.
אנו, הנשים,
האמונות על הזמן, ההולדה, ההזנה, הטבע וקדושת החיים,
אנו נקראות כעת,
לשאת את קולנו,
בדרכנו אנו.
מעלינו רועמים מטוסי הקרב
ושורקים הטילים.
על פני האדמה,
נלחמים ילדינו, אבותינו, אהובינו, ונכדינו.
ומתחת,
רוחש הרוע.
מפעפע, לא חדל,
ועמו,
בחשיכה הנוראה,
כלואים, בנינו, בנותינו, אמותינו ואבותינו,
אהובינו, ואהובותינו, נכדינו ונכדותינו.
כל חיינו.
כבר הוכחנו לעולם את כוחנו המחזק. המרפא, המטפל, היודע להחזיק, ולגייס.
הגיע הזמן
ללכת,
בדרך המוכרת והנכונה.
כמו שהלכה לפנינו,
ויקי כנפו ממצפה רמון!!
כמו שהלכו לפנינו נשות עושות שלום!!
וכמו שצעד העם ועלה בהמוניו לירושלים!!
האם לא הגיע הזמן
לצעוד אל עבר עוטף עזה?
כמה שקרוב יותר לגבול?
היכן שנוכל
לקרוא אליהם מהמקום הכי קרוב?
ואל כל העולם?
נעמוד שם,
לבושות שחורים,
ואולי
לבן?
תופים ודגלים בידנו,
ונצעק! נצעק! נצעק!
הכי קרוב ללב האטום,
הכי קרוב
לגדר החרבה
שלא השכילו לשמור עליה.
למעננו.
ונצעק.
החזירו לנו
את אהובינו!
אסתי מרוה לי-דר
המייל שלי dina.cohenor@gmail.com