ב-30 באוקטובר, 1946, חברי המחתרת היהודית בפלסטינה פוצצו את חדר ההמתנה של תחנת הרכבת של ירושלים. תחנת הרכבת נחשבה ליעד לגיטימי, משום שהרכבות נוצלו על ידי הבריטים לפיזור הכוחות שלהם. כאשר הפצצה התפוצצה, הבניין נהרס חלקית ושוטר ערבי ואיש הנדסה בריטי נהרגו.

התחנה בירושלים, שנחנכה ב-26 בספטמבר, 1892, הייתה פרויקט משותף גרמני-צרפתי, ששימש את הרכבות הראשונות שיפעלו מעיר הקודש לחוף. ועל אף שהנסיעה ארכה 4 שעות, פתיחת תחנת הרכבת הייתה סיבה לחגיגה.

יהודים בכותל המערבי סביב 1900 (צילום: ארכיון האימפריה העותומאנית\ דרך Israel Daily Picture)

על פי עיתון "האור", היו "המוני אנשים בעמק רפאים… יהודים, ערבים, יוונים, אירופאים, אסיאתיים… כרכרות נוסעות הלוך וחזור… והכיכר, אשר כמעט תמיד הייתה תמיד שוממת, המתה מאנשים, הפנים שלהם מלאות אושר… קולות עלו, 'רכבת הקיטור מגיעה!… ירושלים מחוברת לעולם!"

התחנה הראשונה

התחנה ההיסטורית של ירושלים פעלה עד לקיץ 1998. במשך מספר שנים היא הייתה ריקה, עד שהשיפוץ החל ב-2010 במה שנקרא היום "התחנה הראשונה". מדובר באחד מהאתרים הפופולריים בעיר, הפועל שבעה ימים בשבוע, וכולל מסעדות, ירידים, מגוון פעילויות ומסלול ריצה\אופניים\הליכה עם נוף לצד הפסים הישנים, באורך יותר מ-7 ק"מ.

התחנה היא אחד מעשרות מבנים יוצאי דופן שנבנו בעיר בתקופה העותומאנית של פלסטינה (1517-1917) הנמצאים היום בשימוש. הבניינים שנבנו במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 על ידי יהודים, ערבים, אתיופים, גרמנים, צרפתים, אנגלים ואיטלקים, מציגים מגוון היסטוריות, פונקציות וסגנונות אדריכליים.

הבניין המאכלס כעת את ארגון "גשרים לשלום" נבנה על ידי משפחת המלוכה האתיופית בתחילת המאה ה-20 (צילום: שמואל בר-עם)

סדנת הדפס ירושלים

בין הבניינים נמצאת סדנת הדפס ירושלים, ברחוב שבטי ישראל 38 באחד מהבניינים הראשונים שהופיעו מחוץ לחומות. הבניין, שהוקם ב-1865, עוצב על ידי אדריכל ערבי, ונבנה בשני שלבים. במהלך השנים הוא אכלס דיירים מרתקים.

הדייר הראשון היה קבלן עשיר בשל חסן ביי תורג'מן, שהפעיל בקומה הראשונה מפעל לייצור מרצפות. התושבים שבאו לאחר מכן היו יהודי מצפון אמריקה שחי בפריז והשתמש בו בתור בית קיץ, שורד של פרעות קישינב הידוע בתור הרב האדום (שבבית הכנסת שלו תוכלו למצוא תמונות גדולות של לנין ומרקס), סדנת יזע שיצרה בגדי ילדים וג'ינסים מזויפים, והמעונות של בית ספר לבנות שהיה מעבר לכביש. במהלך מלחמת העצמאות ולאחר מכן, במלחמת ששת הימים, המבנה היפה ספג קליעים רבים ונהרס חלקית.

ב-1976, כאשר האמן אריק קילמניק רכש את הבניין עבור סדנת ההדפס של ירושלים, פעילות ללא מטרת רווח, הבניין היה לא בטוח ובמצב רעוע במיוחד.

קילמניק מסביר כי יש מסורת ארוכה של הדפסים בארץ ישראל – והוא רצה שהמסורת תמשיך. לכן, הארגון ללא מטרת רווח מזמין את האמנים המקומיים והבינלאומיים ליצור הדפסים וספרי אמן, תוך מימון התהליך היצירתי כולו.

הם משתמשים אפילו במכונות הדפסה ישנות – ביניהן מכונה היסטוריה שנבנתה ב-1854 באיטליה, עליה יואל משה סלומון פרסם את העיתון הראשון בשפה העברית במדינה (הלבנון).

היצירות של האמנים מוצגות בשתי גלריות בסדנת ההדפס ירושלים- בתוך חלל הפנים והקשת מלמעלה. היום מציג אמן הדפס סקוטי, סטוארט דאפין, עבודות המשלבות תחריט ומצוטינט, וכוללות בעיקר את ירושלים.

בגלריה שנייה מוצגים הדפסים של קבוצת אמנים המשתמשים במגוון רחב של טכניקות. אם אתם מבקרים, חפשו על אחת הדלתות המקוריות ידית יוצאת דופן.

אזור היריד בתחנה הראשונה ההיסטורית (צילום: שמואל בר-עם)

בית דוידוף

מצפון-מערב למאה שערים החרדית, הוקמה שכונת הבוכרים ב-1891 על ידי מהגרים עשירים מבוכרה. התכנון היה לבתים מרווחים בשדרות עם שורות עצים, כבישים ראשיים רחבים של 10.5 מטרים ורחובות צדדיים ברוחב 5 מטרים.

חבורת המייסדים המסורתיים קראו לשכונה רחובות, על שם באר שנחפרה על ידי יצחק בעמק גרר: "וַיִּקְרָ֤א שְׁמָהּ֙ רְחֹב֔וֹת וַיֹּ֗אמֶר כִּֽי־עַתָּ֞ה הִרְחִ֧יב יְהוָ֛ה לָ֖נוּ וּפָרִ֥ינוּ בָאָֽרֶץ" (בראשית כ"ו:כב).

מעט מאוד נותר מהשכונה המקורית, כאשר רוב הבניינים האלגנטיים נהרסו או הפכו לחורבות. צאצאי התושבים המקוריים עברו מהשכונה, והוחלפו כמעט באופן בלעדי ע"י חרדים. אפילו חלק משמות הרחובות שונות (אולי באופן בלתי רשמי). בביקור האחרון שלנו, למדנו כי רחוב "רחובות הבוכרים" הפך לרחוב דוד.

לעומת זאת, לפחות יהלום אחד נותר בשכונה. הבניין שנבנה על ידי יוסף דוידוף ברחוב 1914, הוא העתק של בית המשפחה האלגנטי שלו בבוכרה. אנחנו מכירים אותו בתור בית דוידוף.

החלונות מסודרים במיני-עמודות ומעליהם עיטורים מסותתים ומרהיבים. העיצוב החיצוני כולל תבניות של פרחים וצינור ניקוז ייחודי, עשוי אבן במקום פח.

תבנית של חלונות א-סימטריים ומגני דוד מעטרת את הבניין המופלא הזה, שהיה משכנו של בית הספר התיכון העברי הראשון של ירושלים בשנות ה-1920. הפריט הכי יוצא דופן שלו הוא גג עם רעפים אדומים כפולים, העולים מעל לבניין.

לאחר שהוזנח במשך עשרות שנים, בית דוידוף שוחזר בתור מרכז מוקסל, שם נשמרות עבודות יד אתניות באדיקות רבה. היום הוא מאכלס את המרכז הקהילתי גאולה בוכרים, ומשרת 55 אלף מתושבי הסביבה.

תערוכה קבועה ומצוינת בתוך הבניין מספר את ההיסטוריה של השכונה והשכונות הסמוכות. מרכז המבקרים "פעם" מציע מגוון של סיורים מודרכים כמו גם אזניות ומפות לסיורים קוליים בשכונה הבוכרית.

סדנת ההדפס ירושלים מנוהלת בבניין שהוקם ב-1865 (צילום: שמואל בר-עם)

גשרים לשלום

פחות משני קילומטרים משם, החזית הנפלאה של רחוב שמואל אדלר 7 נבנתה על ידי משפחת המלוכה האתיופית בתחילת המאה ה-20. הייעוד שלו היה אולי אמור להיות ארמון חורף למלכה, אבל מאוחר יותר הפך לדירות ששכר הדירה עליהן הקל על מי מבין האתיופים הנוצרים שסבלו מעוני בירושלים.

ב-1999, הבניין הושכר לארגון נוצרי בשם "גשרים לשלום" והיום כמטה הארגון. "גשרים לשלום" הוקם ב-1976 על ידי ד"ר ג'י. דאגלס יאנג, שהקים קודם לכן את המכון ללימודי ארץ הקודש בהר ציון (היום Jerusalem University College).

מנכ"לית הארגון רבקה ברימר, שואפת לספק לנוצרים מכל העולם נקודת מבט חדשה על ישראל. "רוב האנשים יודעים רק את מה שהם קוראים או רואים בתקשורת", היא מסבירה. "הם לא היו כאן, הם לא מכירים אף ישראלי, ואולי גם לא יהודים. חדשות חיוביות מעולם לא חוצות את הגבולות של המדינה הזו".

"גשרים לשלום" מגייס את התקציב שלו ממשרדים בתשע מדינות ברחבי העולם, כאשר בכל אחת מהן מופץ מגזין פעיל פרו-ישראלי. הארגון אחראי להבאת אלפי תיירים למדינה בכל שנה, ובעבודה עם קרוב ל-24 רשויות מקומיות ומועצות מקומיות, הוא מספק בתי תמחוי לישראלים נזקקים.

"אנחנו מנסים לגשר על התהום שנוצרה בין נוצרים ליהודים במשך 1,700 שנים של היסטוריה רעה. אנחנו לא יכולים לשנות את המעשים שנעשו לעם היהודי בעבר", מסבירה ברימר. "אבל אנחנו יכולים לשנות את ההווה ואת העתיד".

גאולה בוכרים פתוח בימי ראשון-חמישי 9:00-21:00. טלפון 02-5815463.
שעות פתיחה ב-JPW, סדנת ההדפס, הן ראשון-חמישי 8:00-15:00. מבקרים ותרומות לארגון, מתקבלים בברכה.