כשהתותחים רועמים המוזות שותקות, אמר מי שאמר, כי הן אכן שותקות כבר שלושה חודשים או מאה ימים, למרות שישראל נמצאת לראשונה מזה עשרות שנים באיום קיומי.
צמד המילים האלה – איום קיומי – לא גורם לאיש מאיתנו צמרמורת או אפילו קמט קטן במצח, אבל אם ננסה להבין את משמעות המילים האלה ייתכן שנצרח. ייתכן שיסקלו אותי באבנים, אבל איום קיומי פירושו שאם נוכרע פיזית – בנותינו ובנינו ואנחנו כולנו נהיה טרף לחיות האדם שעשו כבר סבב אחד מחריד בשבעה לאוקטובר.
מושג האיום על הישרדותה הפיזית של ישראל מנקר במוחותינו, אבל במעומעם, לא נוגע בשכבת האימה שטמונה בתודעתנו. אותה שכבה הייתה בחזית ההכרה שלנו ב-1948 כתוצאה מארוע מחריד אחר, מלחמת העולם השניה והשואה שגבתה את חייהם של ששה מליוני יהודים.
האימה הזאת דחפה אותנו למלחמת העצמאות ואת בן גוריון לקבלת החלטות שהיה בהן לפרק את הפרדוקס שהיינו השבויים שלו, אותו פרדוקס שהוא עמוד השדרה של האיוולת שעוטפת אותנו, בני העם היהודי, כבר לפחות אלפיים שנה. רק ב-1948 התעוררנו לרגע, נחלצנו מהמלכודת שאחזה בנו, ויצרנו לנו בית לאומי. זאת היתה התעוררות להרף עין, שכמו במפץ גרעיני – העיפה אלפיים שנות בלבול, ובעיקר חוסר אונים.
רק ב-1948, מאימת האיום הקיומי אחרי השואה, נחלצנו מהמלכודת שאחזה בנו ויצרנו לנו בית לאומי. זאת היתה התעוררות להרף עין, שכמו במפץ גרעיני העיפה אלפיים שנות בלבול וחוסר אונים
חוסר האונים שלנו גם היום ובעשרות השנים האחרונות הוא מדהים. מצד אחד מובלים על ידי כנופיה שמתעללת בנו כמו בשבוייו של הקיסר הרומי שנלחמו זה בזה בקולוסיאום, מבינים שהחבורת הפופקורן הזאת מובילה אותנו אל אותה תנועת יד קלה של הקיסר, שפוקדת על שומריו לערוף את ראשו של המנצח או המפסיד. וזאת לקול תשואות וקריאות "יחי הקיסר" של הצופים עם חבילות הפופקורן. שבויים בשאיפה שלנו שמהולה בדם לשמור על חיינו. ומצד שני נאבקים על שלמותה של המערכת (הדמוקרטית ובליבתה המערכת המשפטית) ששומרת על זכותם של השליטים להמשיך ולהתעלל בנו. אנו נאבקים על זכותם של אוכלי הפופקורן להביא אותנו אל התוצאה הרעה של האיום הקיומי.
על פי ההגדרה של ברברה טוכמן זאת האיוולת. האיוולת בשיאה. והרי ברור לכולנו שהממשלה הזאת עושה רק דבר אחד – מושכת את המלחמה הזאת למקום וזמן לא ברורים. זה שומר עליה – כי הרי "נלחמים עכשיו", אומרים לועסי הפפקורן – לא חוקרים. לא מבררים. כלום.
את האיוולת הזאת קשה לפרק, משום שעקרונות דמוקרטיים לא מאפשרים לנו הרבה יותר מכמה מלמולים על במות רחוב כמו קפלן, ומצד שני אנחנו חייבים לשמור על עקרונות הדמוקרטיה, כי היא נשמת אפינו. מהותנו.
מה עושים כדי לפרק את האבסורד הבלתי נסבל הזה, שבמסגרתו אנו נלחמים על שלמותה של מערכת שמאפשרת לאוכלי הפופקורן להוביל אותנו אל הגרדום?
אנו נאבקים על שלמות המערכת (הדמוקרטית ובליבתה המערכת המשפטית) ששומרת על זכותם של השליטים להמשיך ולהתעלל בנו. על זכותם של אוכלי הפופקורן להביא אותנו לתוצאה הרעה של איום קיומי
אנחנו בדרכנו אל הגרדום משום שאנו ממשיכים במלחמה ללא הגדרה של מצב סיום. מי שאמור להגדיר מצב סיום הוא הדרג הפוליטי. הממשלה. אלה עם שקיות הפופקורן. הם מנועים מלעשות זאת משום שהם רוצים למשוך ככל האפשר את העימות האלים הזה, כשהם נוטעים בכולנו את התקווה שיהיה ניצחון בקצהו.
בינתיים הם מוכרים את השטות המחרידה שהסכם אוסלו אשם בכל. כשכל אחד מאיתנו יודע שהסכם אוסלו לא התממש. התממשו רק חלקים קטנים שלו, תבלינים. דמיינו טבח שהיה אמור להכין קציצות לבקשת אורחיו, והניח על השולחן את המלח והפלפל שהתעתד להשתמש בהם, אבל הם ירו בטבח, ומאז הם משמיצים אותו על שעשה קציצות מגעילות וגרם להם לכאבי בטן איומים.
ביחד ננצח? איך נראה ניצחון? מה הוא ניצחון? איש לא יודע. והרי גם אם נתלה את יחיא סנוואר על חבל התלייה של אדולף אייכמן – לא נוכל לומר שזהו ניצחון. תלינו את אייכמן אבל איבדנו 6 מליון מאחינו והורינו. לא ניצחנו את הרוע.
הרוע ניצח את ישראל כבר בשבעה לאוקטובר. מעבר לכך היא פועלת בדיוק על פי התכנית שהגדיר לעצמו היריב הזה, שהכיר אותנו מספיק טוב כדי להוביל אותנו אל המלכודת ששמה "ניצחון". כן. הוא ידע שאנחנו מכורים לסיסמה הריקה הזאת שמנוסחת על ידי אגו לאומי.
אנחנו בדרך לגרדום כי אנו ממשיכים במלחמה ללא הגדרת מצב סיום. מי שאמור להגדירו הוא הדרג הפוליטי. הממשלה. אלה עם שקיות הפופקורן. הם מנועים מלעשות זאת משום שהם רוצים למשוך את העימות
היריבים של ישראל הם חזבאללה וחמאס ומעל שניהם איראן. הם משפשפים את עיניהם בהשתאות – עד כמה האיוולת אוחזת בישראלים. אוחזת ולא מרפה, אכן, תודעה של אנשים שהאימה עוד לא נגעה בהם. שעוד לא השכילו להבין מה המשמעות של "איום קיומי".
החזבאללה אותת שהוא ברמה אסטרטגית-אופרטיבית במקום אחר מהמקום שהיה בו ב-2006. הוא יודע לתקוף. הוא יודע את מה לתקוף וגם יודע איך לתקוף. הוא גם לומד, ממש עכשיו בימים אלה הוא לומד מה יכול ליירט מל"ט ומה יכול ליירט טיל נ"ט, והוא למד כבר מהאסטרטגים הסינים, שכדי לייצר יתרון לא מספיק לייצר מל"ט אחד נגד מטרה אחת, אלא מאות מל"טים נגד עשר מטרות. הוא מאותת שהוא מבין את זה.
פתרון החידה הוא לא טריוויאלי – אם חמאס ידע להפעיל 3000 לוחמים נגד 300, ולהפיק את התבוסה הצבאית הגדולה ביותר של ישראל למרות תקציבי הענק של מערכת הבטחון שלה, למרות הטכנולוגיה וההייטק וכל שאר הקשקושים – הוא יודע לשלב את שני הרעיונות – ארבע מאות מל"טים לצד 3000 העבריינים של חמאס, אבל נגד מטרות איכות ישראליות בעלות ערך אסטרטגי ואופרטיבי קריטי. הוא לא שומר בסוד – הוא אומר זאת. ואנחנו? עם הפופקורן.
ישראל הפכה את הצבא הלוחם שלה למפעל תעשייתי, כלומר, מגיעים בתשע בבוקר ועוזבים בחמש, ורוב האנרגיה ממוקדת בזיהוי ובניית הג'וב הבא, כשכל המערכות מבוססות רעש וצלצולים ריקים. מדינה שהסכימה לחיות עם פערים חברתיים מטורפים – כן, גם השמאל וגם הימין ובעיקר המרכז הפוליטי בישראל.
המדינה לא הבינה, כי המערכת החולה ביותר שלה היא המערכת הפוליטית – והיא זאת שמאפשרת את ההזדמנויות הקריטיות לאלה שהייעוד שלהם הוא לאיים עלינו קיומית – כמו חמאס והחזבאללה. ועכשיו היא גם זאת שאמורה לתקן את עצמה. אין מצב שיקום פוליטיקאי ויאמר – אשמנו, טעינו, שום דבר לא מתנהל נכון, נתחיל הכל מההתחלה. לא קם כזה. גם לא יקום.
המדינה לא הבינה שהמערכת החולה ביותר שלה היא המערכת הפוליטית – המאפשרת הזדמנויות קריטיות לאלה שייעודם לאיים עלינו קיומית – כמו חמאס וחזבאללה, ועכשיו היא גם זו שאמורה לתקן את עצמה
אחת ההוכחות לכך שהאימה עדיין לא נוגעת בנו, טמונה בכך שיש עשרה משרדי ממשלה מיותרים, שממשיכים להוות עול תקציבי בימים כל כך קריטיים. והשרים ממשיכים לרקד במשרדיהם, עמוסים בראשי אגפים חסרי כישורים, שעסוקים בעיקר בהשגת התפקיד הבא שלהם. ראה משרד התפוצות, משרד המודיעין, שלא לדבר על השוויון החברתי והשת"פ האזורי. לפחות 8 חברי כנסת מהליכוד יכולים בחמש שניות לחסל את הסאגה המטורפת הזאת, אבל הם לא זזים. הם מפחדים שיאבדו את מנעמי השלטון.
הם לא מבינים שהם בנפילה מהקומה ה-75 וקרובים מאוד לאדמה. הם עדיין מאושרים ודורשים מהמוזות לשתוק כי התותחים יורים.
איוולת.
חיים אסא מנהל "אימפקט" – מכון לאסטרטגיה ישראלית. היה אסטרטג הקמפיין של יצחק רבין (1992) וציפי לבני ( 2009). הוא כיהן כיועץ לביטחון לאומי בממשלת רבין, וכיו"ר חברת סייקן וראש המעבדה למשחקי מלחמה אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
בקשר ליישום הסכם אוסלו, המשל שלך אומנם נכון, אבל התפקידים הפוכים לאלה שאתה מתכוון. ישראל היא הטבח שהגיש לפלסטינים הרבה יותר מתבלינים, כמעט את כל הארוחה, אבל הפלסטינים שברו את הכלים.
הסכם אוסלו הוא שהביא את ישראל לעמדה ביטחונית כל כך גרועה, כי בהתאם להסכם הובאו לישראל מחבלים מטוניס, חומשו עש לשיניים, וקיבלו שליטה על טריטוריה שאפשרה להם להמשיך להתחמש ביתר שאת ונתנה להם קרש קפיצה להתקפת ישראל.
לא רק המערכת הפוליטית חולה. לא המערכת הפוליטית הפכה את הצבא לסידור עבודה. רוב העמדות הבכירות בשרות הציבורי מנותקות. החברה כולה חולה כמו שכתבת, פערים כלכליים אדירים שאופייניים לנסיכויות באפריקה. מרבית האנשים שנמצאים בצד שעליו מרוחה החמאה באים מהמחנה שלך, ולכן הם עושים מה שביכולתם לשמר ואף להרחיב את הפערים. בין היתר הם עושים זאת על ידי קניית המערכת הפוליטית והעיתונות, וזה בדיוק מה שקרה בשנה שקדמה לשואת אוקטובר.
הם? מערכת?
הוא, בנימין נתניהו.
כמו בפאנלים האינסופיים בהם חיים אסא משתתף כך גם כאן, השם המפורש לא מוזכר. אז הנה, אני מזכיר:
בנימין נתניהו
נתניהו בנימין
ביבי
הוא הקרתגו שכל אינטלקטואל צריך לשנן כמו קאטו הזקן. אותו יש להחריב כי שערי המבצר כבר נפלו, בברירת שמשון.
קצנו במאמרים כלליים, דברו ברחל ביתך הקטנה, באיש ומשפחתו. כן, ד"ר אסא, גם אתה ושאר חבריך לפאנלים. הפאנלים האלא הם בזיון ועלבון לאינטליגנציה, בדיוק כמו 'המערכת' שאתם כה מבקרים תוך התעלמות ממיסדה ומהעומד בראשה. בנימין נתניהו, זה השם. לזכור ולא לשכוח.