אחרי שדרום אפריקה הציגה את טיעוני התביעה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, עלתה לי תחושת מחנק בגרון. יום חמישי היה רווי כותרות שליליות, והתיעוד של בני משפחות החטופים זועקים דרך רמקולים עצומים לכיוון עזה רק העצימו את תחושת הקבס.

שלושת החודשים האחרונים היו מלאים באין ספור אירועים כואבים, אבל דווקא מאורעות יום זה דכדכו אותי במיוחד. זאת למרות שהדרום אפריקאים לא העלו מסכת טיעונים מטלטלת, ובכל הקשר שאינו העת הנוכחית המשוגעת, הבאתם של ציטוטים הנעים על הקשת שבין דבריו של ניסים ואטורי לאלה של קובי פרץ בפני בית הדין המעונב היו מעלים בי חיוך.

הדרום אפריקאים לא העלו מסכת טיעונים מטלטלת, ובכל הקשר שאינו העת הנוכחית – הבאת ציטוטים על הקשת שבין דברי ניסים ואטורי לאלה של קובי פרץ בפני ביה"ד המעונב היו מעלים בי חיוך

אז נפלה בי ההבנה, לא מדובר היה בעצבות, אלא בייאוש. אותה אווירת נכאים השתקפה גם במהדורות החדשות, בהן הכריזו השדרנים שההגנה המשפטית צפויה להיות מורכבת משחשבו, והעריכו שבית הדין יוציא צו זמני נגד ישראל.

נדמה שאבד האמון בנוגע ליכולתם של נציגיה הרשמיים של המדינה לחלץ אותנו מצרה, עד כדי כך שאפילו הגנה מפני טיעונים המבוססים על פירוש כוונותיהם של יקירי הזמר הים תיכוני וחברי קואליציה אקסצנטריים נדמתה כמשימה סרת טעם.

בנוסף לייאוש הייתה גם בושה. מעולם לא חשתי שחברי קואליציה מתלהמים כניסים ואטורי, אבי דיכטר או עמיחי אליהו מייצגים אותי, והנה הם מובאים כמשקפי כוונותיה של ישראל כולה. מעין תזכורת מדכדכת לכך שבמישרין או בעקיפין, לנבחרי ציבור שרלטנים יש השפעה ממשית על מצב האומה.

ביום שישי ישבתי לצפות בהגנה המשפטית מטעם ישראל. להפתעתי כעבור שלוש שעות מצאתי את עצמי מאוששת. דברי ההגנה גיבשו תמונה של ישראל ראויה.  מדינה עצמאית בעלת מערכת משפט עצמאית, שאינה שבויה בידיים של נבחרי ציבור בלתי כשירים ואימפוטנטים, מדינה מכובדת.

לא ניתן היה להתעלם מן האירוניה הבולטת בכך שכאן עומדת מערכת המשפט כאנטיתזה גמורה לרשויות המחוקקת והמבצעת בישראל, עמוד תווך של יציבות בתוך הכאוס, קו הגנה אחרון.

נדמה שאבד האמון בנוגע ליכולת נציגי המדינה הרשמיים לחלצנו מצרה, עד שאפילו הגנה מטיעונים המבוססים על פירוש כוונות יקירי הזמר הים תיכוני וחברי קואליציה אקסצנטריים נדמתה כמשימה סרת טעם

לפני כשנה נשא שר המשפטים יריב לוין נאום, שנתן דרור למהפכה המשפטית. זו הייתה תחנה ראשונה במסלול הידרדרות, שבפיתוליו השונים לא פסח על כל תחום אקוטי, ונתן אותותיו בתחומי החיים הפרלמנטריים, החברתיים, הכלכליים והביטחוניים כאחד.

את המעילה הבוטה בכשירותה של מערכת המשפט הישראלית, כפי שבאה לידי ביטוי בקמפיין המהפכה המשפטית, ניתן לסווג כ"סטייה", שהרי מדובר בהפרה מובהקת של נורמות חברתיות ישראליות בנוגע לתמיכה בלתי מתפשרת ברשות השופטת.

המחיר ששילמה המדינה עבור "סטיית המהפכה המשפטית" היה קשה מנשוא ואיים על שרידותה, אבל בהינתן המסגרת התיאורטית המתאימה, ניתן כעת לגלות שביב של אופטימיות.

הסוציולוג אמיל דורקהיים (1897) טען כי אפילו בתופעות אב-נורמליות, המוגדרות כסטייה, ניתן למצוא מספר פונקציות התורמות לשרידותה של החברה. ראשית, ביכולתה של הסטייה לשרטט גבולות מוסריים, שנית, היא מועילה לסולידריות קבוצתית, ולבסוף, מעודדת שינוי חברתי.

חברי המשלחת המשפטית מטעם ישראל בהאג מילאו תפקיד בהבהרת גבולות הנורמה החברתית. בנאומיהם הם הדגימו את משמעותה של מערכת משפט איתנה בהגנה על הגבולות המוסריים של החברה, בעיניים ישראליות ובינלאומיות כאחד. נחיצותם של בכירים בייעוץ המשפטי לממשלה במשלחת מהווה סמל לכך שהשאיפה לצמצם את סמכותם (אותה הביעו בעבר חבר הכנסת שמחה רוטמן ועמיתיו לקואליציה) הייתה בעצמה בגדר חציית גבול.

גם פונקציית הסולידריות באה לידי ביטוי במגוון עדויות לשותפות גורל ישראלית; אהרון ברק נבחר על ידי אותה קבוצת פוליטיקאים ששילחה בו חיצי רעל לשבת בחבר השופטים, ומשלחת המשפטנים מטעם ישראל מקבלת לגיטימציה מכל קצוות הקשת הפוליטית.

חברי המשלחת המשפטית מטעם ישראל בהאג מילאו תפקיד בהבהרת גבולות הנורמה החברתית. בנאומיהם הם הדגימו את משמעותה של מערכת משפט איתנה בהגנה על הגבולות המוסריים של החברה

מדינת ישראל מתאחדת מאחורי אנשי משפטה ומגבה אותם באופן שמעיד על פוטנציאל היווצרותו של קונצנזוס ערכי חדש. על כן, לא נותר אלא לקוות כי בעקבות הגדרתם של הגבולות המוסריים וגילוייה של הלכידות החברתית, שינוי חברתי עומד אף הוא בפתח.

הלוואי שנבחרי הציבור שלנו ילכו בדרכם של נציגינו בארמון השלום ויבחרו בציונות רציונלית ושפויה על פני הקנאות המשיחית, כדי שנוכל להפסיק להתבייש ולהתחיל להרים את הראש.

מתעניינת מאוד בזירה הפוליטית ומרגישה שיש לה מה לכתוב, בעיקר על האופן שבו היא נדונה בתקשורת.