אני לא רוצה רק להיות צודק. אני רוצה להיות

יונים בשקיעה מעל גגות העיר העתיקה בירושלים (צילום: מנדי הכטמן/פלאש90)
מנדי הכטמן/פלאש90
יונים בשקיעה מעל גגות העיר העתיקה בירושלים

הייתי פעמיים תוך שבוע בעיר העתיקה לא מזמן. כשאני אומר שהייתי בעיר העתיקה, זה אומר שהייתי ברובע המוסלמי ובהר הבית. פעם אחת הדרכתי חברים טובים בהר ואחר כך הסתובבנו ברובע המוסלמי, שהיה סגור בגלל שביתת הזדהות עם עזה.

פעם אחת הייתי לבדי, שעתיים של חסד שהשתרעו בין שוק הבשמים לשער שכם. בפעם הזו הכל היה פתוח אבל לא היו המון אנשים, בעיקר תושבים מקומיים שחיו בקצב שבו הם חיים.

על ההר, כמו תמיד, נדרש זמן להתרגל לשקט הפתוח, למקום קדוש שהוא לא דיסנילנד משופץ ומשופצר ובעיקר צועק. כשקצת מתרחקים מגשר המוגרבים נאלמת ההמולה של רחבת הכותל על עסקניה וקבצניה ובמקומה נופלת שלווה משמי הצהריים אל תוך הנפש.

על ההר, כמו תמיד, נדרש זמן להתרגל לשקט הפתוח, למקום קדוש שהוא לא דיסנילנד משופץ ומשופצר ובעיקר צועק. כשקצת מתרחקים מגשר המוגרבים נאלמת ההמולה של רחבת הכותל על עסקניה וקבצניה

השלווה בולטת במיוחד על רקע שתי הפרעות סדרני הווקף, שמציקים קצת (אבל רק קצת) לגבי הלבוש, וקבוצות של יהודים דתיים שמובלות אחר כבוד אל החומה המזרחית, שם הם מתפללים בשקט כשהם רואים את מקום הקודש, כיפת הסלע.

סדרני הווקף מחפשים תעסוקה. היהודים מלאים מבטים מצועפים והעוויות פנים של דבקות לצד גאווה על כך שהצליחו "להערים" על המערכת (ברור שהכל בהסכמה ובידיעה). אלה כאלה לא מזיזים הרבה למסגד אלאקצא מחד, לכיפת הסלע מאידך, ולשטח הגדול והפתוח והשקט בעיקר.

המשפחות מתחילות להגיע עם סיום הלימודים, יושבות בשקט, מוציאות ארוחות צהריים. האור והאוויר צלולים. המתים מביטים מהר הזיתים. גגות העיר העתיקה דחוסים ועמוסים, ועל ההר מתגשמת השאיפה לרוח ולרווח.

מי שפוקד את ההר, פרט ליהודים המתפללים, מתחבר מיד. זה לא נצח כמו שזו הוויה, מקום שכשאתה בו אין שום מקום אחר שתוכל להיות בו. הסמטאות והשווקים של הרובע המוסלמי דממו באותו יום. הרגשתי את זה בלב, את השקט הפוצע הזה. לשמחתי נמצאו לי שעתיים וקצת לטייל בהן בעצמי, אחרי שבוע.

יותר מחצי שעה ביליתי בתור של נשים פלסטיניות שהמתינו בדוכן התבלינים של חאג' זקן. ידעתי שתור כזה מעיד על איכות ללא פשרות. נהניתי מאוד מהעמידה בתור. הן דיברו אלו עם אלו ועם החאג', מחליפות הערות על מחירים ועל מטלות והוא איתן, עובר תבלין תבלין ושולף אותו ממקומו ואורז ומחשב ומסכם יחד איתן את הרשימה.

יותר מחצי שעה ביליתי בתור של נשים פלסטיניות בדוכן תבלינים של חאג' זקן. ידעתי שתור כזה מעיד על איכות ללא פשרות. נהניתי מאוד מהעמידה בתור. הן דיברו ביניהן ועם החאג', מחליפות הערות על מחירים ומטלות

ביהירותי כי רבה הכנתי בלב את הבקשות שלי בערבית אבל ברור שפנו אלי בעברית מנומסת ומשועשעת. חשבתי שאני נטמע בנוף, גבוה וורוד ושמן וקירח שאני. אז לא נטמעתי בכלל, ובכל זאת קבלו אותי בשקט ובנימוס ואפילו קצת שמחו איתי. סיקרנתי. וכשזה קרה לשנייה התבלבלתי, כי כבר ידעתי בדיוק מה אני עומד להגיד. אבל אז שמחתי. ראו אותי. לא העירו, לא הזעיפו פנים (כמה פנים זועפות יש בכותל!), וגם לא מיהרו ולא יצאו משום גדר.

לא הייתי צריך להתאים. הייתי שם והן היו שם ולא היה שום ענין בשום היבט אחר. אני לא רגיל לזה בישראל שלי. החיים האלה, העין הזו שבבסיסה היא אותה שלווה שהייתה על ההר, אני משתוקק לעין הזו. רווח לי כשהיא נחה עלי. כל הזמן שלי ברובע המוסלמי הרגשתי אותה. ניתנה לי האפשרות להיות, להיות לאיטי, ללכת מדוד ולדבר מדוד, להיספג בהוויה.

למעלה הייתה בה קדושה, בסמטאות הייתה בה ארציות, ושם ושם לא הרגשתי אורח בכלל אלא אדם. זו היתה הרגשה בגוף. השכמות שלי התרחקו זו מזו. העיניים התרגלו לאור ולאפלולית. מה שראיתי והרחתי וטעמתי (טעים נורא) היה של הרגע, אבל ברור היה שגם בפעם הבאה שאבוא זה יהיה.

סמטאות העיר העתיקה בירושלים (צילום: ד"ר אורי גולדברג)
סמטאות העיר העתיקה בירושלים (צילום: ד"ר אורי גולדברג)

אין לי את זה בישראל שלי, היהודית. בבית שלי אני מרגיש בחודשים האחרונים (וכנראה גם חיים שלמים) את הצטמקותה של ההוויה. בכל מקום שהוא לא המובלעות שחצבתי לעצמי (אהובתי והילדים שלי), מובלעות מבוצרות ממש, אני קטן. אני אשם, אני בינארי, אני כועס ומתנצח; אני אדון אם ארצה ואם לא; אני קורבן אם ארצה ואם לא. אין שום מקום שאני יכול להתנהל בו בקצב הלב. לכל מקום שאני מגיע אליו אני קופץ ראש כי רק בעזרתו אני יכול "להתמקם".

בבית שלי אני מרגיש בחודשים האחרונים את הצטמקות ההוויה. בכל מקום שהוא לא המובלעות שחצבתי לעצמי (אהובתי וילדיי), מובלעות מבוצרות ממש, אני קטן. אני אשם, אני בינארי, אני כועס ומתנצח

אחרי הביקורים האלה בירושלים חזרתי עם לב פתוח. אני אוהב את המקום שלי אבל אני חושב שאין לו תקנה עבורי בלי האפשרות להיות בו. להיות; לא עם אנשים כמוני, לא כדי למקסם את "העצמי" שלי, לא כדי להתקדם בכל מחיר. להיות.

לצד כל הנימוקים האנליטיים שלי לגבי מדיניותה של ישראל וכשליה של המלחמה, אני לא רוצה רק להיות צודק. אני רוצה להיות. אין לי את זה מבית, בלי כיבוש והורשה והתנחלות בלבבות ועל האדמה.

את זה יש לי רק ללמוד מן הפלסטינים שיושבים כאן. מה שקבלתי מהבית לא נתן לי את זה מעולם. אני מביט בעזתים נאחזים בביתם, אני רואה את העיר האדירה שהחרבנו, את האוניברסיטאות והשווקים והתרבות והרוח שגדלה שם למרות הפושעים של חמאס, ואני רואה את ההוויה הזו ורוצה אותה.

כשעזה נחרבת, כשאנשיה מתים, גם אני נחרב. לא רק בגלל המוסר המופשט ולא רק בגלל הסבל הבלתי נתפס שנגרם בשמי לעזתים. לא רק על העוול אני מתקומם. אני רוצה את מה שעוד יכול להיות, את האפשרות להיות אדם כאן. אני מבין שאני לא אוכל להיות אדם כאן בלי עזה ובלי העזתים. תמיד אהיה פחות, גם פחות עצמי וגם פחות בהוויה, בגלל שגרעתי אותם מהמשוואה.

לצד כל הנימוקים האנליטיים שלי לגבי מדיניותה של ישראל וכשליה של המלחמה, אני לא רוצה רק להיות צודק. אני רוצה להיות. אין לי את זה מבית, בלי כיבוש והורשה והתנחלות בלבבות ועל האדמה

זה לא סותר את הכאב האדיר על מה שנלקח ממני, על קורבנות הטבח, על הישובים שנחרבו. גם זה שלי. זה שלי לשקם כדי לקום ולחיות. אבל גם החיים של ירושלים ושל עזה הם שלי. אני רוצה וצריך אותם. גם החיים האלה צועקים.

דוקטור אורי גולדברג הוא מומחה לחקר איראן המודרנית ותנועות מהפכניות באסלאם השיעי. הוא כותב וחושב על אמונה, פוליטיקה, בייסבול ועוד לא מעט דברים, ומשוכנע שהכל קשור להכל. הוא מלמד בביה״ס לממשל באוניברסיטת רייכמן בקורסים שקשורים לאסלאם רדיקלי, לזהויות וליחסים בין דת ואלימות. אוהב לקרוא ולצלם תמונות של שמש מציצה ומשתקפת ולבלות עם ילדיו. רוב הזמן הוא בטוויטר.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
אני לא מבינה אותך, התחלתי לקרוא והתחברתי מאד לתיאורים, ואז פתאום השתחלו משפטי שנאה עצמית כלפי ישראל. באמת דווקא העזתים שנשטפו בשנאה ורצחו באכזריות הם חביבי הלב שלך? הלב שלך לא יודע לאהו... המשך קריאה

אני לא מבינה אותך,
התחלתי לקרוא והתחברתי מאד לתיאורים, ואז פתאום השתחלו משפטי שנאה עצמית כלפי ישראל.
באמת דווקא העזתים שנשטפו בשנאה ורצחו באכזריות הם חביבי הלב שלך?
הלב שלך לא יודע לאהוב או לראות בעיניים ישראלים יפים שיש בכל מקום.
למשל השכנים שלי ממערב מעוטף עזה, אנשים יפים ושורשיים שחיו בשלום ובשקט עם האדמה וניסו לחיות בשלום עם שכניהם מעזה – ונרצחו באכזריות. הם והחלום.
למשל השכנים שלי , במקור מצפון ועכשיו מכל הכיוונים – בדואים. תושבים אותנטיים של הארץ הזאת, שהם אחים שלנו לכל דבר, ומשתנים לאט מאורחות העבר לעולם של היום – רופאים ורופאות, מורים מקומיים במקום ערבים מהצפון, אנשים משכילים, וטיפין טיפין גם הנשים מתחילות להיות חופשיות ומשכילות (כן, אפילו הנשים הרבות שהגיעו מעזה זכו לחיים)
וגם השכנים היפים שלי מהקהילה שלי עצמה, ומלא מלא ישראלים מקסימים שגרים בצפון, ובמרכז, בדרום ובירושלים.
חבל שאתה לא רואה אותנו ממטר
כאן נולדתי , כאן נולדו לי ילדיי וגם נכדי וכאן ביתי

״ תרבות ורוח ״ בעזה. מי שחוזר מספר שאין בית שאין בו אמל״ח והערצת שהידים ומוות. ספרות של השמדת העם היהודי ומחיקתו מעל פני האדמה. במפות שלהם, לד״ר אורי גולדברג אין אבן עליה הוא יכול לה... המשך קריאה

" תרבות ורוח " בעזה. מי שחוזר מספר שאין בית שאין בו אמל"ח והערצת שהידים ומוות. ספרות של השמדת העם היהודי ומחיקתו מעל פני האדמה. במפות שלהם, לד"ר אורי גולדברג אין אבן עליה הוא יכול להניח את הראש. איזו הוויה אתה מחפש שם?
כמה כיסויי עיניים עטית שאתה עיוור מלראות את עם הרצח ? כמה אטמי אוזניים תחבת שאינך שומע את צעקות איטבח אל יהוד?

עוד 913 מילים ו-2 תגובות
סגירה