הייתי פעמיים תוך שבוע בעיר העתיקה לא מזמן. כשאני אומר שהייתי בעיר העתיקה, זה אומר שהייתי ברובע המוסלמי ובהר הבית. פעם אחת הדרכתי חברים טובים בהר ואחר כך הסתובבנו ברובע המוסלמי, שהיה סגור בגלל שביתת הזדהות עם עזה.
פעם אחת הייתי לבדי, שעתיים של חסד שהשתרעו בין שוק הבשמים לשער שכם. בפעם הזו הכל היה פתוח אבל לא היו המון אנשים, בעיקר תושבים מקומיים שחיו בקצב שבו הם חיים.
דוקטור אורי גולדברג הוא מומחה לחקר איראן המודרנית ותנועות מהפכניות באסלאם השיעי. הוא כותב וחושב על אמונה, פוליטיקה, בייסבול ועוד לא מעט דברים, ומשוכנע שהכל קשור להכל. הוא מלמד בביה״ס לממשל באוניברסיטת רייכמן בקורסים שקשורים לאסלאם רדיקלי, לזהויות וליחסים בין דת ואלימות. אוהב לקרוא ולצלם תמונות של שמש מציצה ומשתקפת ולבלות עם ילדיו. רוב הזמן הוא בטוויטר.
בשבוע שעבר פרסם היומון החשוב וול סטריט ג'ורנל מאמר על יוזמה חדשה של "הקמת אמירות" של חמולות בהר חברון בהנהגת משפחת ג'עברי. המאמר עורר בישראל עניין רב, לא מכיוון שהיה אירוע תקשורתי בו הופיעו השיח'ים המכובדים וחנכו את יוזמתם – אלא מכיוון שהמאמר בו פורסמה היוזמה היה עיתון אמריקאי רב יוקרה, ופה טמונה נקודת התורפה של היוזמה – מידת רצינותה.
היוזמה בנויה על תיאוריה נכונה ביסודה, לפיה החברה הפלסטינית היא חמולתית בבסיסה, ורעיון המדינה הממלכתית לא היכה בה שורשים.
פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.
המלחמה בין איראן לישראל הותירה את הרפובליקה האסלאמית במצב מורכב ללא תקדים. מעבר לנזקים הפיזיים והכלכליים, איראן מוצאת את עצמה מתמודדת עם משבר אמון רב-ממדי שמרעיד את יסודות מדיניותה ומערער על לכידותה הפנימית. המציאות החדשה חושפת את הפערים בין השאיפות הגיאו-פוליטיות של איראן לבין המגבלות הריאליות של כוחה האזורי.
בגידת המערב: קריסת האשליות הדיפלומטיות
העימות עם ישראל חשף בצורה חדה את שבריריות היחסים בין איראן למערב. מנהיגי איראן, שטיפחו במשך שנים אשליות לגבי אפשרויות דיפלומטיות עם אירופה, מוצאים עצמם עומדים מול מציאות קשה. הסנקציות שהוטלו על איראן לצד הקפאת הנכסים הנוספים, מעידות על כך שהמערב אינו רואה בטהראן שותף לדיאלוג אלא איום שיש לבלמו.
מור שפירא היא מרצה במחלקה לערבית באוניברסיטת בר אילן וחוקרת במכון MEMRI לחקר תקשורת המזרח התיכון. מומחית לשפה הערבית, התקשורת הערבית והאסלאם. רותמת את הידע שלה בערבית ובתשע שפות נוספות, ואת בקיאותה בתרבות הערבית כדי לתמוך במאמצי צה"ל במלחמה. הופיעה רבות בתקשורת בערוצים כאן 11, דמוקרTV, מכאן 33 (ערבית).
מערכת החינוך בישראל ובעולם מתמודדת דרך קבע עם אתגרים הנובעים משינויים דמוגרפיים, תרבותיים וטכנולוגיים. אולם, בעתות משבר בינלאומי כמו מגפת הקורונה, או משבר לאומי כמלחמת "חרבות ברזל", אתגרים אלו מתעצמים ומחייבים תגובה יוצאת דופן.
בפוסט זה אתייחס להבחנה שבין מושגי היזמות החינוכית והחלוציות החינוכית, הבחנה בין מאפייניהם הייחודיים והדגמתם באמצעות אירועים ממערכת החינוך בישראל במצבי חירום, בדגש על מלחמת "חרבות ברזל".
אשת חינוך ואקדמיה. עוסקת בחקר השחיתות השלטונית ובחקר החוסן האישי, הקהילתי והלאומי בארגונים פרטים וציבוריים ובמערכת החינוך בפרט. מרצה וחברת סגל במכללת אורנים ועמיתת מחקר באוניברסיטת אריאל ובמוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית. מנכ"לית מרכז מגדלורים – הכוונה לחוסן מיטבי, מרכז שמעניק שירותי הרצאות, סדנאות וימי עיון בתחומי חוסן וחברה בוערים.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
שלום, צפיתי הרגע בראיון איתך , באברי ושרקי , ערוץ 12 , מאוד מאוד התרשמתי מתיאור מצב של איראן , מצבנו מול איראן , דברים שלא שומעים מפרשנים , אשמח לדף פייסבוק או כל דרך לעקוב אחר פירסומים שלך .
אני לא מבינה אותך,
התחלתי לקרוא והתחברתי מאד לתיאורים, ואז פתאום השתחלו משפטי שנאה עצמית כלפי ישראל.
באמת דווקא העזתים שנשטפו בשנאה ורצחו באכזריות הם חביבי הלב שלך?
הלב שלך לא יודע לאהוב או לראות בעיניים ישראלים יפים שיש בכל מקום.
למשל השכנים שלי ממערב מעוטף עזה, אנשים יפים ושורשיים שחיו בשלום ובשקט עם האדמה וניסו לחיות בשלום עם שכניהם מעזה – ונרצחו באכזריות. הם והחלום.
למשל השכנים שלי , במקור מצפון ועכשיו מכל הכיוונים – בדואים. תושבים אותנטיים של הארץ הזאת, שהם אחים שלנו לכל דבר, ומשתנים לאט מאורחות העבר לעולם של היום – רופאים ורופאות, מורים מקומיים במקום ערבים מהצפון, אנשים משכילים, וטיפין טיפין גם הנשים מתחילות להיות חופשיות ומשכילות (כן, אפילו הנשים הרבות שהגיעו מעזה זכו לחיים)
וגם השכנים היפים שלי מהקהילה שלי עצמה, ומלא מלא ישראלים מקסימים שגרים בצפון, ובמרכז, בדרום ובירושלים.
חבל שאתה לא רואה אותנו ממטר
כאן נולדתי , כאן נולדו לי ילדיי וגם נכדי וכאן ביתי
" תרבות ורוח " בעזה. מי שחוזר מספר שאין בית שאין בו אמל"ח והערצת שהידים ומוות. ספרות של השמדת העם היהודי ומחיקתו מעל פני האדמה. במפות שלהם, לד"ר אורי גולדברג אין אבן עליה הוא יכול להניח את הראש. איזו הוויה אתה מחפש שם?
כמה כיסויי עיניים עטית שאתה עיוור מלראות את עם הרצח ? כמה אטמי אוזניים תחבת שאינך שומע את צעקות איטבח אל יהוד?