השיח הציבורי בפסק הדין ההיסטורי בבג"ץ הסבירות התמקד במספרים: רוב של 8 מול 7, או בכלל 11 מול 4? כמה שופטים הכירו בסמכות בג"ץ לפסול חוק-יסוד הפוגע במאפייני הליבה של המדינה – 12 או 13?
מרוב מספרים אבדו הנימוקים. חשיבותו של פסק הדין נובעת לא רק מתוצאתו, אלא בעיקר מהנמקותיו העקרוניות.
נימוקיהם של שופטי הרוב מפרקים את הנרטיב המניפולטיבי שיוזמי ההפיכה המשטרית פעלו להטמיע בשיח הציבורי, לפיו יש צורך ב"רפורמה" שתחליש את מערכת המשפט, ותחליף את נציגי "האליטות הישנות" השולטות בה באנשים שנציגי הציבור יבחרו.
מרוב מספרים אבדו הנימוקים. חשיבות פסק הדין נובעת בעיקר מהנמקותיו העקרוניות. נימוקי שופטי הרוב מפרקים את הנרטיב המניפולטיבי שיוזמי ההפיכה המשטרית פעלו להטמיע בשיח
נרטיב זה זוכה לתמיכה נלהבת בקרב ציבורים מסוימים התומכים בקואליציה, שעבורם זהו קודם כל עניין זהותי. גם בשיח הציבורי הכללי התקבעה אקסיומה, לפיה נחוצה "רפורמה" במערכת המשפט – אך זו חייבת להיעשות "בהסכמה רחבה".
כך, צצו להם "מתווים בהסכמה רחבה", שהציעו להחליש "רק במעט" את מערכת המשפט. כאילו שהדמוקרטיה הישראלית היא מטבע לסחור בו, והערך הדרוש הגנה הוא "ההסכמה" ולא הדמוקרטיה עצמה.
בנימוקיהם, שופטי הרוב ביקשו להציג את ההקשר הרחב למבנה המשטרי החריג שעליו עומדת הדמוקרטיה הישראלית, שאותו יוזמי ההפיכה מבקשים להעלים מהשיח הציבורי.
הדמוקרטיה הישראלית, כך נקבע, מתאפיינת בגירעון חריף באיזונים ובלמים. בעוד שבדמוקרטיות מערביות אחרות קיימים מנגנונים מוסדיים מגוונים לביזור כוח שלטוני – פדרליזם, שני בתי פרלמנט, בחירות אזוריות, נשיא ביצועי, חוקה מוסדית מלאה ומשוריינת, מגילת זכויות אדם מלאה, כפיפות לבית דין חיצוני – ישראל היא הדמוקרטיה היחידה בעולם שבה אין אף לא אחד ממנגנוני ביזור הכוח השלטוני הללו.
שופטי הרוב הדגישו, שהממשלה בישראל היא מהממשלות החזקות בעולם המערבי, אם לא החזקה שבהן. היא שולטת בכנסת באמצעות הרוב הקואליציוני מקרב חברי הכנסת, הכפופים למשמעת הקואליציונית, באופן המקנה לה שליטה מעשית בסמכויות הביצוע, החקיקה והכינון גם יחד – מצב שאין לו מקבילה בעולם המערבי.
ישראל היא הדמוקרטיה היחידה בעולם שבה אין אף אחד ממנגנוני ביזור הכוח השלטוני שיש באחרות. שופטי הרוב הדגישו, שהממשלה בישראל היא מהממשלות החזקות בעולם המערבי, אם לא החזקה שבהן
הממשלה בישראל גם מרכזת בידיה סמכויות מינוי וסמכויות רגולטוריות-פרטניות, שאין להן אח ורע בעולם המערבי. מצב זה הוחרף בשני העשורים האחרונים, במהלכם ממשלות ישראל השתלטו על מאות מינויים בכירים בשירות המדינה, לרבות של רגולטורים ושומרי סף, שאמורים להיות עצמאיים ובלתי-תלויים.
על רקע זה כתב השופט יצחק עמית:
"המסקנה הנובעת מהיעדר 'מנועי דמוקרטיה' בישראל היא שהכיוון צריך להיות אך ורק 'מערבה מכאן' – אך ורק לכיוון של תוספת מנועים המחזקים את המשטר הדמוקרטי".
כלומר – הדמוקרטיה הישראלית לא נהנית מאיזונים ובלמים עודפים שניתן לקצץ בהם. להפך. עוד לפני ההפיכה המשטרית הדמוקרטיה הישראלית היא דמוקרטיה נכה. כל מהלך שיחליש את עצמאותם וסמכויותיהם של בית המשפט ושל שומרי הסף – המוסדות היחידים שמרסנים את כוחה של הממשלה – עלול להוביל לכוח בלתי מוגבל בידיה. זוהי אינה דמוקרטיה. לפני שרצים "לטפל" במערכת המשפט, יש להוסיף איזונים ובלמים, שיפחיתו מנטל ריסון כוחה של הממשלה המוטל על מערכת המשפט, כנהוג במדינות מערביות אחרות.
אלא שהוספת מנגנונים שכאלה כרוכה בהקמת יסודות חדשים למבנה המשטרי הרעוע של הדמוקרטיה הישראלית. מדובר במהלכים חוקתיים מורכבים, המצריכים הסכמה רחבה, שאינה נראית ריאלית כיום נוכח הפילוג העמוק בעם, המתודלק בשיח זהויות שמונע כל אפשרות לדיון מהותי.
עוד לפני ההפיכה המשטרית הדמוקרטיה הישראלית נכה. כל מהלך שיחליש את עצמאות וסמכויות ביהמ"ש ושומרי הסף – המוסדות היחידים שמרסנים את כוחה של הממשלה – עלול להוביל לכוח בלתי מוגבל בידיה
הדרך היחידה להיחלץ מהמבוי הסתום היא ממשלה חדשה שתפעל הפוך מהאופן שבו פעלו ממשלות ישראל בשני העשורים האחרונים: במקום השתלטות על עוד סמכויות, תחת סיסמה ריקה של משילות, שמאחוריה אין דבר מלבד תאוות כוח בלתי מרוסנת – ויתור על חלק מסמכויותיה, וחיזוק עצמאותם של יתר המוסדות הדמוקרטיים, ובראשם שומרי הסף.
זה אולי נשמע נאיבי. אך פעם הייתה כאן הנהגה שהשכילה לקדם מהלכים ברוח זו, שעיצבו את המדינה לדורות:
החלטת הממשלה מ-1977 לוותר על שליטתה בתקצוב המוסדות להשכלה גבוהה ולהעבירה לגוף בלתי-תלוי, הות"ת, תרמה תרומה מכרעת לעצמאות האקדמיה בישראל.
תכנית הייצוב שהעבירה הממשלה ב-1985, שאסרה על הממשלה להדפיס כסף, העצימה את עצמאותו של בנק ישראל, ותרמה תרומה אדירה ליציבותה הפיננסית של ישראל.
חקיקת חוק השופטים ב-1953, שבמסגרתו הועברה סמכות מינוי השופטים, שהייתה מסורה עד אז לממשלה, לידי הוועדה לבחירת שופטים, הבטיחה שמדינת ישראל תישאר דמוקרטיה ב-70 השנים שחלפו מאז. לפני ההצבעה על החוק בכנסת הכריז ח"כ יעקב שמשון שפירא:
"הממשלה נהגה בתבונה מדינית רבה שלא הלכה בדרכי תאוות השלטון, כי אם בדרך מטרת בניין המדינה… הממשלה הסתלקה מרצונה הטוב מהסמכות שיש לה היום… והעבירה זאת למעשה לוועדה, שהרוב בה… אינו לא של הממשלה ולא של תומכי הממשלה".
חקיקת חוק השופטים ב-1953, שבמסגרתו הועברה סמכות מינוי השופטים, שהייתה מסורה עד אז לממשלה, לידי הוועדה לבחירת שופטים, הבטיחה שמדינת ישראל תישאר דמוקרטיה ב-70 השנים שחלפו מאז
לפני קריאה ל"הסכמות רחבות", הציבור צריך לדרוש מנהיגות שתסור מדרכי תאוות השלטון ותפעל בדרך בניין המדינה. כשתהיה מנהיגות שכזו – גם ההסכמות הרחבות תגענה.
עירא הרדי הוא עורך דין ועמית מחקר בכיר במכון ברנדייס לחברה, לכלכלה ולדמוקרטיה במכללה למינהל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו