אני חושבת שהגיע הזמן, הגיע רגע האמת.

העולם מתנהל בתוך תהליך של כאוס. יש טשטוש מסוכן של הערכים שהיו מקובלים עד כה.

הארגונים הגדולים שהוקמו לאחר מלחמת העולם השנייה כדי לשמור על כללי הטוב והרע נשלטים היום בידי גורמים ממדינות עם אינטרסים המובילים את כולנו לתוך חור שחור, שואבים אותנו לעולם שאין לו מכנה משותף של הישרדות, ערבות הדדית ודו קיום.

הארגונים שהוקמו לאחר מלחה"ע ה-2 כדי לשמור על כללי הטוב והרע נשלטים היום בידי גורמים ממדינות עם אינטרסים, המובילים את כולנו לחור שחור. עולם ללא מכנה משותף של הישרדות, ערבות הדדית ודו-קיום

נכון שהעולם מורכב ואין שחור ולבן ואף פעם לא היה. אבל הכללים הברורים של טוב ורע, מותר ואסור – נעלמו.

אני משוכנעת שבאוקטובר 1945, כשהאו"ם הוקם לאחר הטרגדיה של מלחמת העולם השנייה, כל אחת ממדינות המייסדות היו בטוחות שזהו המנגנון האידיאלי לנהל את העולם או לפחות לספק בסיס לדיאלוג בין מדינתי בעתות משבר.

ברגע שמגלים, 79 שנים מאוחר יותר – שאונר"א נגוע בשותפות לטבח ההמוני הנורא שהיה ב-7 באוקטובר כאן אצלנו; שבארגון הגג האו"ם יש רוב אוטומטי נגד מדינות העולם החופשי; ושבית המשפט לצדק בהאג מסתמך על עדויות של אונר"א ומופעל על ידי דרום אפריקה, הפורשת שטיח אדום לנשיא סודן רוצח ההמונים ואילו אותנו היא תובעת על רצח עם – מיד מבינים שהעולם בהתרסקות גלובלית.

איך אמר לי פעם הנשיא ביל קלינטון כשביקרנו אותו בביתו הפרטי בצ'פאקואה, אחרי ששמע את שמעון פרס נותן תחזית לאן העולם צריך ללכת: "אותו הייתי ממנה למנכ"ל העולם – הגלובוס אז היה בידיים טובות". אז מי המנכ"ל הבא?

בכלל יש משבר עולמי גדול בכל מה שקשור במנהיגים. אני מסתכלת על הדור הזה של אלה שמובילים את העולם, מסביב לכדור המתפורר שלנו, ולא רואה מנהיגים אמיצים, סוחפים, כאלה שיכולים ליצור סביבם קואליציה שתוביל אותנו לעתיד טוב יותר.

יש משבר עולמי גדול בכל הנוגע למנהיגים. אני מביטה בדור הזה של מובילי העולם, מסביב לכדור המתפורר שלנו, ולא רואה מנהיגים אמיצים, סוחפים, היכולים ליצור סביבם קואליציה שתוביל לעתיד טוב יותר

לעומת זאת במעבדות, במכונים ובסקטור הפרטי מוצאים אלפי מנהיגים צעירים בפוטנציה, צעירות וצעירים עם אש בעיניים, עם סט ערכים סדור, עם תוכנית לאן העולם צריך ללכת בכל התחומים ובוודאי בערבות הדדית שיכולה להצילנו מכיליון.

השאלה הגדולה היא, כיצד משכנעים אותם להפשיל שרוולים ולהיכנס לזירה שקובעת את עתידנו. יש לי תחושה שאם נחכה עד שישנו את שיטת הממשל העולמית, בה אין לאף מנהיג מכהן אינטרס לחתוך את הענף הרקוב שהוא יושב עליו, זה יהיה מאוחר מידי.

כאן אצלנו במזרח התיכון אנו "אי ירוק בתוך אוקיינוס סוער" מוקפים מכל עבר במבקשי רעתנו, גם אם הנסיבות מסובכות וניתנות לפרשנויות שונות. כשאני מקבלת את פני הבאים בשערי מרכז פרס לשלום ולחדשנות, שנחשב היום למרכז המבקרים המוביל המציג את החדשנות הישראלית, אני מספרת ומראה עד כמה פירות החדשנות שלנו תרמו לעולם טוב יותר, למרות התנאים הקשים. עד כמה אנו מוכנים להתחלק בידע ובהישגים עם כולם, לרבות שכנינו.

וזה די מתסכל שבזמן שאנו פועלים ומקדמים יזמים צעירים כאן אצלנו וגם במרחב, יש מי שחופר אלפי מטרים של מנהרות וממלא אותן בנשק ובחומרי משחית ובמזימות של רצח.

ואין מנהיג שעומד מנגד וקורא להם להניח את נשקם, פשוט לעצור אותם.

כולם יודעים מי עומד מאחורי כל זה ואף אחד ממנהיגי העולם ומהארגונים שקמו להצלתו אינם עושים דבר.

כשאנו מקדמים יזמים אצלנו ובמרחב, יש מי שחופר אלפי מטרים של מנהרות וממלא אותן נשק וחומרי משחית ומזימות רצח. יודעים מי עומד מאחורי זה – ואיש ממנהיגי העולם ומהארגונים שקמו להצלתו אינם פועלים

ויחד עם כל זה אני אופטימית. אני מקשיבה לילדי, לחבריהם, לאנשים הצעירים הנפלאים שמגיעים למרכז פרס ואני בטוחה שמהם תצמח מנהיגות שתשים לזה סוף. שתיתן לעולם לפרוח. שתעביר את רוב המשאבים של כלי המשחית לתרופות לכל דורש. ומתוך הכאוס תבוא הישועה.

יונה ברטל היא סמנכ"לית בית הנשיא לשעבר. מייסדת ומנהלת חוג הידידים של מרכז פרס לשלום ולחדשנות, מחברת הספר: "יונה על שטיח אדום".