נושא הטוב והרע מלווה את תולדות האדם מאז תחילת ההיסטוריה האנושית, מאז קריאתו של אלוהים לקין "קול דמי אחיך זועקים מהאדמה". עם זאת, הדיון בנושא זה, דיון שיכול להיות מופשט ומרוחק, קיבל המחשה וקרבה מזעזעת באירועי השבעה באוקטובר.

קבוצות רבות, למשל אלה העוסקות בבודהיזם ומתרגלות חמלה, דנות כיום בנושא רוע מול חמלה ואמפתיה. מהי גישתו של הפילוסוף עמנואל לוינס לנושא? שוחחתי על כך עם מורי הרב דניאל אפשטיין. חלק מהדברים שמועלים במאמר מבוססים על דבריו.

נושא הטוב והרע קיבל המחשה מזעזעת באירועי ה-7 באוקטובר. קבוצות רבות, למשל אלה העוסקות בבודהיזם ומתרגלות חמלה, דנות כיום בנושא רוע מול חמלה ואמפתיה. מהי גישתו של הפילוסוף לוינס לנושא?

לוינס לא עוסק באמפתיה אלא בציווי. הציווי של הפנים. זהו ציווי אתי ולא ציווי פיזי ולכן ניתן להתעלם ממנו. אך בין אם התעלמת ובין אם לאו, הציווי קיים. הפנים של הזולת מצוות עלייך "לא תרצח". לא תרצח במשמעות של אל תתעלם מקיומי, אל תפגע בי, כאשר יש כל מיני סוגי פגיעה, והרצח הפיזי הוא הפגיעה החמורה מכל.

מדוע לוינס משתמש בשפה של ציווי ולא בשפה של אמפתיה? להערכתי, אחת הסיבות היא שהאמפתיה פחות מחייבת מציווי. היום אדם חש אמפתיה לזולתו ומחר אולי לא יחוש. האם המחויבות שלו לאחר פגה מכיוון שאינו חש אמפתיה?

יתר על כן, לוינס אינו פסיכולוג, הוא פנומנולוג. הוא לא חוקר מה שמתעורר באדם אלא מה שבא אליו מבחוץ ומעורר אותו. הוא בוחן תופעות. התופעות, לעיתים קרובות, באות אלייך, גם אם לא כיוונת את מבטך אליהם.

למשל נדודי השינה עליהם כתב לוינס. שנתם של הורים רבים נודדת בימים אלה. המחשבות באות אליהם בין שהם רוצים בכך ובין שאינם רוצים. ילד בוכה ברחוב. אתה ניגש אליו. פניו של הילד מצוות עלייך. האם בחרת לפגוש את הילד? כמובן שלא. לעיתים קרובות זו טרדה עבורך. ייתכן שאתה בדרכך לעבודה, ממהר אולי לפגישה חשובה, ולמרות זאת אתה מנסה לסייע לילד הנתון במצוקה. זהו הציווי האתי.

מדוע לוינס משתמש בשפה של ציווי ולא של אמפתיה? להערכתי, בין השאר, שהאמפתיה פחות מחייבת מציווי. היום אדם חש אמפתיה לזולתו ומחר אולי לא יחוש. האם מחויבותו לאחר פגה מכיוון שאינו חש אמפתיה?

האתיקה, על פי לוינס, תמיד באה מהאחר.

אמפתיה, לעומת זאת, היא רגש. היא קשורה לאישיותו של הפרט. יש אדם הניחן באישיות יותר אמפתית ויש אדם הניחן באישיות יותר קרה. האמפתיה היא סוביקטיבית בעוד הציווי הוא מוחלט. אין שום קשר בין הציווי המוחלט לבין מידת האמפתיה בה ניחנת.

בגישתו של לוינס השאלה האם האדם הוא טוב מנעוריו או רע מנעוריו היא שאלה פחות רלוונטית. לגישתו, האדם נולד בקשר. האדם מצוי בחיבור עם זולתו מעת לידתו. בלידתו הוריו דאגו לו. הקשר והאחריות לאחר טבועים בו מיום היוולדו.

אך הקשר לזולת נשכח ממנו עם התפתחות התודעה ואיתה הצורך לשרוד בעולם. על מנת לשרוד האדם מפתח אגו ומנגנוני הגנה. הוא מתחרה עם בני אדם אחרים על מקומו בעולם. הוא עסוק בעצמו ובקידום האינטרסים שלו. אלה תכונות חשובות. אדם שלא ישכיל להגן על עצמו, לא ישרוד ולא יוכל גם לסייע לאחר. אבל מפעם לפעם האגו וחומות ההגנה שנבנו סביבו נבקעות. האחר מטלטל את עולמו. על מנת שזה יתרחש צריכים להתקיים שני תנאים:

תנאי ראשון הוא ראיית האחר והבחנה בקיומו. ראיה זו מכונה על ידי לוינס אופטיקה רוחנית.

תנאי שני הוא עוצמת הזעזוע בעקבות המפגש עם האחר. למשל, אדם מחזיק שלט ברחוב. ניתן לעקוף אותו ולהתעלם ממנו וממצוקתו. לחילופין, אם אותו אדם יצית את עצמו או יקפוץ מחלון ביתו קשה יהיה יותר להתעלם.

אדם נולד בקשר עם הזולת, אך זה נשכח ממנו עם התפתחות התודעה והצורך לשרוד בעולם. כדי לשרוד האדם מפתח אגו ומנגנוני הגנה ומתחרה עם אחרים על מקומו בעולם. הוא עסוק בעצמו ובקידום האינטרסים שלו

השכל והתודעה, שהם התנאי להישרדות האדם, מגינים עליו אך יוצרים ריחוק. אמפתיה דורשת קרבה. קרבה שיכולה להגיע בלשונו של לוינס עד כדי החלפה. זו הרמה הגבוהה ביותר המבטאת את הנכונות להתחלף עם האחר במצוקותיו. לאפשר לאחר לשכון בתוכי.

לוינס אינו מטיף לאדם להיות טוב. הוא אינו מטיף לאמפתיה או לחמלה. הוא מבקש מהאדם להתבונן. קיים סבל בעולם, קיימת מצוקה בעולמנו, תתבונן בה. הוא מלמד אותנו כיצד להתבונן באחר. להבחין במסתורין ובאינסופיות הטמונים בזולת. וכן, להבחין בפגיעות המשותפת של כל בני האדם.

אם הבחנת בפניו של האחר, במסתורין ובפגיעות שלהם, אין באפשרותך לפגוע בו. הסופר אלבר כהן בספרו "הו, אחי בני התמותה" מבטא את הפגיעות המשותפת של בני האדם באופן הבא:

"הו אחי, בני התמותה והשלדים לעתיד, חמלו איש על רעהו, חמלו על אחיכם למות, חמלו על הרשעים שעשו לכם עוול וסלחו להם, כי גם הם יידעו את מוראות עמק הבכא וגם להם זכות עליכם, זכות נעלה של גוססים לעתיד, על אחיכם למוות".

וכעת, לרצח הנורא בשבעה באוקטובר. האויב החמאסי המונע על ידי אידאולוגיה מוסלמית ופונדמנטליסטית בוודאי שאינו רואה את הפנים שלנו. אנחנו חסרי פנים אנושיות. אנחנו אויב שיש להשמיד.

חלק גדול מהציבור הישראלי אף הוא אינו יכול לראות את הפנים של הקורבנות החפים מפשע בצד השני משתי סיבות עיקריות:

1. הטלוויזיה הישראלית נמנעת מלהציג את התמונות המזעזעות של הרג נשים וילדים בצד השני.
2. בנוסף, אחרי מעשי הזוועה שעשה חמאס, רוב הציבור מזהה את כל התושבים בעזה עם מבצעי הפשע ונמנע אף הוא מלראות את הפנים של היחיד.

האויב החמאסי המונע ע"י אידאולוגיה פונדמנטליסטית אינו רואה את פנינו. אנחנו חסרי פנים אנושיות, אויב שיש להשמיד. חלק גדול מהציבור הישראלי אף הוא אינו יכול לראות את פני הקורבנות החפים בצד השני

האתיקה של לוינס מתבססת על נוכחות וקרבה לאחר. אם הטלוויזיה נמנעת מלהציג את תמונות ההרס וההרג של תושבי עזה, אז היא מונעת כל אפשרות של קרבה. ההרג וההרס הופכים למשהו מופשט. האדם נדרש לפקוח עיניים ואז ייתכן שמה שראה לא ייתן לו מנוח.

האתיקה של לוינס אינה כללי עשה ואל תעשה. האתיקה של לוינס גם אינה מבוססת על ההיגיון. לעיתים קרובות כדאי לו לאדם להיות אגואיסט. לגישתו, האדם נולד למצב האתי. הוא נולד מחובר לבני אדם אחרים. הראיה שלו אותם מקנה להם נוכחות, נוכחות שעשויה לבקוע את חומות ההגנה שלו,  ולהקשות עליו להתעלם מסבלם.

האתיקה, לגישתו של לוינס, היא תהליך. הטוב והרוע אינם מושגים סטטיים. הם מושגים דינמיים שמתהווים. השאלה אינה האם האדם הוא רע או טוב, אלא כיצד מתהווה הרוע וכיצד מתהוה הטוב. התהוות זאת קשורה לאופן ראיית האחר.  ועוד הוא אומר "השלום מתחולל כמו היכולת לדבר". הפנים הם פנים מדברות. הם מדברות אלינו גם מילולית וגם בהבעת פניהם.

ד״ר אלדד שידלובסקי הוא מרצה לכלכלה במכללת אשקלון, לשעבר ראש אגף כלכלה ומחקר במשרד האוצר. פרסם לאחרונה ספר ״שיחות על לוינס עם הרב דניאל אפשטיין״.